<h1>חדושי הרא"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[הכל שוחטין. ואפי' נשים, והכי אמרי' בערכין. וכן הנשים נאמנות בכל דבר איסור כעד אחד דעלמ', דקימ' לן [גיטין ב' ע"ב] עד אחד נאמן באיסורין. וזה דבר ברור, וכבר כתיבנא ליה ביבמות [ריש האשה רבה], ובפסחים [ד' ע"א] בס"ד. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. הא לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן נמי קאי, ודוקא בדיעבד מכשר ליה, אבל לכתחלה אין מוסרין להם לשחוט ואפילו באחרים עומדין על גבן. וכלה מתני' [דיקינן הכי] ואפי' רישא, מדקתני שמא יקלקלו את שחיטתן, ולא קתני שמא קלקלו אלא יקלקלו דמשמע שהן מועדין בכך לקלקל. והכי איתא בגמ' [י"ב ע"ב] ...[דמיע'] דכיון דאינהו מועדין לקלקל מסתמא אין לנו למסור... בשמור שלנו מה שראוי שינבלוהו על הרוב שאנו כמביאין עצמנו לספק שמא נפשע ולא נשמור שמירה מעולה. כללו של דבר ראוי לו לאדם [לשמור עצמו שלא ירבו ...ורין על ידי.]... יבא בהם לי... ויטעה או שמא יכשל בהם. ומהאי טעמא נמי נקטינן דאע"ג דאמרי' לעיל לעלפויי לא חיישי היינו מסתמא אבל בידוע שאינו יודע לאמן ידו בשחיטה אפילו גדול וחכם אינו ראוי לשחוט לכתחילה.]
<h2>דף ג.</h2>
[רב אשי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר, מומר למאי, לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא, דאמר רבא ישראל מומר אוכל] נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, ואפילו [שחט] בינו לבין עצמו. אבל אם לא בדק סכין ונתן לו, לא ישחוט. לאו למימרא דלא טרח לבדק הסכין, דהא ודאי כי היכי דטרח לשחוט [בה] בהלכות שחיטה, טרח נמי לבדוק הסכין כדי שידע אם היא יפה [ל]שחוט כראוי, דהא כל היכא דליכא טירחא מהדר אהיתרא, אלא דאי משכח לסכין פגומה לא טרח [לתקנו]. והינו דקאמ' ואם שחט בודקין סכינו אחריו. נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ולו לא היה משומד זה כשהוא בינו לבין עצמו בודק סכינו מתחלתו, אע"פ שעכשיו נמצאת לנו יפה היאך מכשרינן שחיטתו, מכיון שהוא לא היה יודע בה בשעה ששחט אם יפה אם פגומה, על מה היה טורח לשחוט בהלכות שחיטה, והיאך סומכין בכך, אלא לאו דהאי משומד גופיה בודק הסכין מתחילתו כדפרישנא. ואם שחט בודק סכינו אחריו אם נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו. והינו דתני במתני' ושחיטתן כשירה, דיעבד, היכא דשחט בלא בדיקת סכין מתחילה, דהא דוקא בדיעבד היא כשרה, ובנמצאת סכינו יפה. והינו דתני במתני' הכל שוחטין לכתחילה, שבדק סכין ונתן לו, ושחיטתן כשירה בדיעבד, כששחט בלא בדיקת סכין ונמצאת סכינו יפה].
<h2>דף ג:</h2>
[והא דמכשרי' הכא ישראל משומד, דוקא דידעי' דידע הלכות שחיטה, הא לאו הכי אפי' דיעבד היא פסולה, דליכא למימר ביה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. ומשומד לדבר אחד שחיטתו כשרה, והכי תניא בהדיא בגמרא [ד' ע"ב]. ומשומד לאכול נבלות אפי' שלא לתיאבון שחיטתו כשרה, והוא שבדקו סכין ונתנו לו, ועומדים על גביו מתחילה ועד סוף. אבל משומד להכעיס ממש אפילו לדבר אחד, הרי זה מין גמור. ומשומד לע"ז שעובדה... הרי זה דינו כמין גמור ושחיטתן זבחי מתים, וכן הדין במשומד לחלל שבתות בפרהסיא. וכן מפורש בגמ' [ה' ע"א]. וכן כותי אינו ראוי לשחוט, ואפי' בדיעבד שחיטתו פסולה, דהא קיימ' לן דלא זזו משם עד שעשאום גויים גמורים, והכי איתא בגמ' לכולי עלמא [ו' ע"א]].
[חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו. ופרכינן עלה, וכלן ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה. אלא אישראל משומד, אי בדק סכין ונתן לו הא אמרת שחיט לכתחילה, אלא דלא בדק אי דאיתיה לסכין לבדקיה, אי דליתיה לסכין, כי אחרים רואין אותן מאי הוי דילמא בסכין פגומה שחיט, קשיא. ואע"ג דקשיא אוקמתיה דרב אשי, שמעתיה דרבא דישראל משומד הלכתא היא. ושמעינן מינה דבדיקת סכין בעלמא לא הויא אלא לפני שחיטה, אבל לאחר שחיטה לא צריך כלל, דהא אפילו ישראל משומד לא בעי בדיקת סכין אחריו, אלא בשלא בדק מתחילה. ושמעינן נמי מיהא דאנן לא חיישינן כלל לעולם שמא יארע קלקול בשחיטה, דהא ישראל משומד לא מהימן לן כלל, כדקא חזית דלא סמכינן עליה, וכיון דכן, אע"ג דבדק סכין ויהבי' ליה היכי סמכי' עליה דשחיט בינו לבין עצמו, דילמא איתרמי ליה דשהה ודרס, אלא דלא חיישינן, אלא כיון שהוא מתכוין לשחוט יפה, חזקה יפה שחט. וטעמא דמלתא דלא סמכי' עליה דהאי ישראל משומד, אע"ג דהוא גופיה לתיאבון אכיל ליה, משום דמהאי טעמא גופיה דתאבון דאכיל ליה, מאכיל לה לדידן נמי, דכסיפא ליה מילתא דלימא דאסירא, ואיהו ליכול מינה. ואם תאמר, והרי בדיקת סימנין שהוא צריכא לאחר שחיטה, ואין בידו לתקן, דמה דהוה הוה, ואין לסמוך אלא [על] נאמנות השוחט, וכיון שכן בכאן, היאך סומכין עליו. יש שאמרו דהוא הדין דלא סמכי' עליה בהא, אלא צריך לו לראותה לאחר שחיטה אם נשחטו הסימנין. ולפי דבריהם אלו נתנתחה בהמה זו, דתו ליכא למיקם עלה דמלתא, ואסורה. ולאו מילתא היא, דגמ' סתמא קא פסיק ואמ' דבבדיקת סכין לאחריו מותרת, ולא לישתמיט דלא לימא בדיקת סמנין. אלא נראה שגורם טעות זה, מה שאמרה שמואל לפנינו [ט' ע"א] בלשון זה, הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. שנראה מפשטה כאלו הוא דבר בא לעולם אחר שחיטה, כענין בדיקת ריאה, ואלו היה כן, הדין עמהם, אבל אין דברים כפשטן, ואי אפשר [שאלו] יראה אותן בשעה ששוחט למה יצטרך לשוב לבדקן אחר שחיט', ...מה פעמים שאדם רואה אותן בשעת שחיטה. אבל פי' דברי שמואל [על נכון] הוא, שהשוחט לא יסמוך על שחיטת הצואר מן הסתם שיחזיק בברי שנשחטו הסימנין, עד שיראה כך בפירוש. והשתא דאתינן להכי... דבדיקת הסימנין לאו מילתא בתר שחיטה היא, אלא מילתא דאתיא בשעת שחיטה היא, וכיון דכן, ליכא היפרישא בין הא לשהיה ודרסה, וכי היכי דמחזקי' ליה דשחיט שפיר, הכי נמי שחיט לסימנים וחזי להו שהרי בידו היה לתקן בשעת שחיטה].
<h2>דף ח.</h2>
[בגמ' אמרי', אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה. והא איכא צדדין, צדדין נמי מירוח רוח, השמיטה הרב אלפסי ז"ל משום דסבירא ליה דכיון דלקמן [י"ז ע"ב] אמרינן דלמאן דאמר דסכין לא בעי בדיקה מתלת רוחאתא מסתייע מדר' זירא, וכיון דכן אנן דקיימ' לן כמאן דאמר דבעיא בדיקה מתלת רוחאתא, לית לן דר' זירא, אע"ג דלא אתברר דמפקא ודאי מדר' זירא, סבירא ליה לרבנו ז"ל דמנקט לחומרא עדיף.]
[ובגמ' אמרי' אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט בה, ואסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה מקלקל הוא. פי', והוא שאין בה שמנינות על פניה. ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. ואי עבר ועבד הכי הבשר מותר. ואי אמרת יש שבח סכין בבשר, בעי להוליך הנאה לים המלח, כדאמרי' התם בע"ז [מ"ט ע"ב] בענין נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד דאמרי' יוליך הנאה לים המלח למאן דאמ' יש שבח כרכר בבגד. ואע"ג דלענין שבת שוחט חייב [מ' ע"א] וכל המקלקלין פטורין, התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל היכא דאיכא [קצת] תיקון כלל חייב, אבל לענין ע"ז לא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא, וכל דלא מיתהני מותר, כי הא דהפסדו מרובה משכרו. אמר רבא פעמים שהשוחט אסור ומחתך מותר, שוחט אסור במסוכנת, דמתקן הוא. ומחתך מותר, באיטמי דקימי לקורבנא, דמקלקל הוא.]
<h2>דף ח:</h2>
[איתמר השוחט בסכין של גוים רב אומר קולף ורבה בר רב הונא אמר מדיח, והלכתא מדיח ולקולא, ואיכא מאן דפסק כרב ולחומרא. איכא מאן דמפרש דהכא מיירי בסכין בן יומו ודאי, ולהכי אסר רב משום דסבר דבית השחיטה רותח ומפליט הסכין איסור הנבלע בו ובלעי סימנין. וליתיה להאי פירושא, דהא קימא לן הלכת' כותיה דרב, וקימ' לן הלכת' כמאן דאמ' לקמן סכין ששחט בה טרפה מדיחה בצונן, ולא סגיא לתרוצינהו אלא כדפרישית עלה, דאיהו דאמ' אפי' לרב דאמ' בית השחיטה רותח, דלא אמר רב אלא לענין שבית השחיטה בולע, אבל להבליע הסכין לא, דלא רתח כולי האי, והוא הדין שאינו מפליטו, אלא הכא ודאי בשלא הדיח הסכין אתיא, והכי מוכח מדרבה בר רב הונא דסגי ליה בהדחה, והדחה בעי, ואי בהדיח הסכין למה לי תו הדחה, אלא בשלא הדיח ומסתמא איכא שמנונית על פני הסכין, ומשו' שמנינות זה אסרו אפי' בשאינו בן יומו. והאי דפרישנא התם בע"ז [ל"ה ע"ב] סתם כליהם של גויים בחזקת שאינן בני יומן, והוה ליה נותן טעם לפגם ומותר, ההיא לבתר הדחה. וכן נמי מסתמ' לדידהו גופיהו כי משתמשי בהו כגון דמבשלי בהו, או דמשתמשי בקדרות דידהו או בדכותיהו, בתר הדחה הוא, וליכא איסורא אלא משום מאי דמבלע בהו, וההוא בליעה כל היכא דלאו בת יומה הויא לה פגומה ומותרת. ומהאי טעמא דאמרי' דסתם כליהם בחזקת שאינן בני יומו, ואינהו נמי כי משתמשי בהו לאחר הדחה הוא דמשתמשי בהו שרינן התם בע"ז [שם] פתן של גויים מן הדין ולא חישי' למים חמין שנילוש בהן. והתם הוא בשאר כלים, אבל סכינין בלחוד' שאנו, משו' דאורחא דמילתא הוא לאשתמושי בהו בלא הדחה ואיכא טיחה דאיסורא על פניהם דהוה ליה איסורא בעין, וכל היכא דהוה בעין לא שנא בת יומה או לאו בת יומה לעולם אסור עד שיודע לך ודאי שהוא פגום. ושמעי' להא מילתא דסכינין לאו דיניהו דשאר כלים של גוים להתירן בסתם משום טעמ' דלאו בני יומן, אלא חישי' בהו דאיכא טיחה דאסורא על פניהם, מיהא דאמרי' בע"ז [ל"ט ע"א] דאסרי' הקורט של חלתית ופריש טעמא בגמ' משום דמסקי ליה בסכינא דארמאי. והא דאמרי' התם ואע"ג דאמ' מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפא דחלתיתא מחליה ליה שמנינות והויא ליה נותן טעם לשבח ואסור, לאו למימרא דנחשבינהו בסתמן כשאר כלים של גוים, דבסתמא לאו בני יומן ומותרין. דאם כן לא סגיא ליה מאי דמהדרי' עלה למיסרה משום טעמ' דאגב חורפא דחלתית מחליה ליה שמנונית, והוה ליה נותן טעם לשבח ואסור. דהאי טעמא לא סגיא לן למיסר משום דכל דבר שנפגם אינו חוזר וניעור לאיסור, שאילו יש כאן נבלה פגומה יצתה מתורת אוכל אפי' אתה מבשם אותם בכל מיני בשמים עד שראויה לאכלה, שוב אינה נאסרת שאין זה אלא כמבשם העפר. והוא הדין גם כן הוא לענין מה שנבלע בכליהם שהן בחזקת שאינן בני יומן, ומה שנבלע נפגם, ואינו חוזר וניעור לאיסור, אלא ודאי כדאמרן, דהכא גבי סכין משום שמנינות שעל פניו נגעו בה. הכי קאמ' ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, ואמ' ואמטול הכי איכא מילי דלא חששו לתערובתן ממש של גוים, כגון השמן והדבש כדאיתמר התם בהדיא [ל"ט ע"ב]. הכא לאו טעם לפגם הוא אלא לשבח דמחליא ליה שמנונית דסכינא לחלתית.]
[ובגמרא אמרי' לימא דרב סבר בית השחיטה רותח ורבה בר רב הונא סבר בית השחיטה צונן. ואמרי' דכולי עלמא בית השחיטה רותח ולהכי אמ' רב קולף, ומאן דאמ' מדיח דסבר אידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, ואפי' שמנונית בכי האי רתיחה. ולישנא אחרי' דכולי עלמא בית השחיטה צונן, רבה בר רב הונא דאמר מדיח שפיר, ורב דאמ' קולף משום דאגב דוחקא דסכינא בלעי סימנין. פי', אידי דרתיחי פורתא, ומיהו דחייה הוא, אבל מחוורתא דבית השחיטה רותח, והכי מוכח לקמן בפרק כל הבשר (קי"א ע"א)].
[סכין ששחט בה טרפה, רב אחא ורבינא, חד אמ' בחמין, וחד אמ' בצונן, והלכתא בצונן. איכא דפריש דבפלוגתא דלעיל פליגי, דמאן דאמ' בחמין כרב דאמר בית השחיטה רותח, ומאן דאמר בצונן כרבה בר רב הונא דאמר לעיל דבית השחיטה צונן. ולא מסתבר לי מדלא פרשו לה כלל, ובדלעיל לא פסקו מידי בגמ' ופסקו בהא, אלא פלוגתייהו אפי' לרב, דמסתבר לי כלישנא בתרא דלעיל דפסקי הלכת' כותיה, וכלהו מודו לרב בההיא דלעיל דקולף, ואפי' הכי פליגי בהא, משום דלא דמיא הא דהכא לההיא דלעיל, דההיא איירי בסכין אסורה ובשר מותרת, ולענין לאסור מקום שחיט'. והכא איירי בסכין כשר ובבהמה ששחט בו אסורה, ולענין מהו לשחוט בה אחרת, מאן דאמר בחמין, דהגעלה בעי כרב דאמר דבית השחיטה רותח, ונאסר הסכין מבשר האסור. ומאן דאמ' בצונן, אע"ג דבית השחיטה רותח ולהכי אמר רב קולף, הני מילי שיהו בולעין משמנינות שעל גבי הסכין ולהכי בעי קליפה, אבל להבליע הסכין דהוא קשה כולי האי לא רתח וסגי ליה בהדחה, ואהא פסקי' והלכתא בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך, מכפרה בבליתא דפרסה ולא צריכה הדחה, כלומר מקנחה בסמרטוט קשה ודיו.]
[אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלשה סכינין, אחת ששוחט בו, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. פי', אחת ששוחט בה משום דם שעל פניו, שלא יחתוך בה בשר באותה ששחט. ולא באותה שמחתך בה חלבים, ואע"ג דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי וכי מלח לה ודאי מדיחה, דקימא לן [קי"ג ע"א] מדיח ומולח ומדיח, הא (ד)אמרי' דהינו דלא חלליה בי טבחא אבל חלליה בי טבחא לא, והכא נמי זמנין דבתר דחלליה טבחא מחתך בה בשר, ואיכא משום דם או משום חלב. ורש"י ז"ל פי', אחת ששוחט בה כדי שלא ימצא הסכין פגום. ואינו נכון. לפי שכל שעה ששוחט צריך לו לבדוק ואין לו לסמוך בשחיט' זו בבדיקת סכין שבדק בשחיטה שקודם לזו, ואם עשה כן הרי [היא] נבלה, לפי שהסכין עשוי ליפגם מעצמו, וכיון שכן למה צריך ליחד לו סכין, אם בדק ומצא כשר מוטב, ואם לא בדק הרי היא נבלה, אלא ודאי כמו שפירשנו.]
[אמר רב יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שני כלים של מים אחד שמדיח בה בשר ואחד שמדיח בו חלבים, ונתקין ליה חדא ונדיח בו בשר ואחר כך נדיח בו חלבים, גזירה שמא מדיח בו חלבים ואחר כך מדיח בו בשר, ובגמ' אמרי' השת' נמי מיחלפי ליה, כיון דאיצטריכי ליה תרי אית ליה הכירא.]
[ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך בה חלבים. ואע"ג דבתר הכי מצטריך ליה לחתוך בה בשר, התם בשעתא אחריתי לא הדר משתמש בהו מסתמא אלא בהדחה, אבל בשעתא דמשתמש בהו לאו אדעתיה דהדחה בין בשר לחלב. ומתרצי' גזירה שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך יחתוך בה בשר. ופרכי' בגמ' השתא נמי מיחלפי ליה, ומתרצין כיון דאית ליה תרי אית ליה היכירא.]
[אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עלויה בשרא. פי', שלא יכסה הכסלים שיש בהם חלב על הבשר, וכשכופה אותן נמצא פני החלב על הבשר, אסור לעשות כן משום דדאיב תרבא ובלע בישרא. אי הכי כי תריצי נמי. כלומר, כשהן כדרכן גם כן, ונמצא פני החלב למעלה. דאיב תרבא ובלעי כפליה. כלומר, הכסלים הם עצמן בולעין מן החלב אשר עליהן. ומתרצי', קרמא פסיק מתתאי, קרום יש לה שפוסק בין החלב ובשר הכסלים שתחתיו, אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא על פני החלב. פי', כשכופין החלב על הבשר הרי הקרום שעל פני החלב מפסיק ביניהן, ומתרצי איכא וקליש, כלומ' דק הוא, ואידי דמשמשא ביה ידא דטבחא מיפתת, נבקע, מלשון [ויקרא ב'] פתות אותה פתים. אבל הקרום שתחת החלב שמפסיק בינו ובין הכסלים חזק, ועוד דלא משמשא ביה ידא דטבחא אלא בעליון שהוא מגולה. והיכא דעבר ועבד הכי ובשר צונן ולא מליח, בהדחה סגי ליה, דכללא הוא דקימא לן [ק"ז ע"ב] צונן וצונן מדיח, אלא אידי דדאיב טובא אזהרו עליה דלא למעבד הכי, והכי סברא דרבואתא ז"ל.]
<h2>דף ט.</h2>
[אמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד כתב שחיטה ומילה. פי', כתב שידע לכתוב אם בדין אם בעדות. ולשחוט ולמול, שצריך לאמן ידיו לכך ואע"פ שבקי בהלכותיהן. ורב חיננא בר שלמיה משמיה דרב אמר אף ברכת חתנים וקשר של תפלין וציצית, כלומר שידע לעשותן.]
[גמ' אמר רב יהודה אמ' רב כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. פי', שהייה, שהפסיק בשחיטתו כדי שחיטת בהמה אחרת עד שלא גמר אותה ואחר כך גמרה. דרסה, ששחט בלא הולכה והבאה. חלדה, שנטמן הסכין כששחט שלא היה מגולה. ולשון [חלדה] מלשון חולדה הדרה בחורי הבתים. הגרמה, הוא כששחט [למעלה] ממקום שחיטה, ובקנה דוקא, דאילו בושט, ליכא דין הגרמה, כדמפרש לקמן [מ"ג ע"ב], וכל אחת מאלו מפורשין דיניה לפנינו. ועיקור, שנתדלדלו הסימנין ברובן, וזו היא טרפה, כדאמר' לקמן באלו [טריפות] [מ"ב ע"ב], שאלו כשנעקרו כולו נבלה היא, אבל שנדלדלו ברובן טרפה, ומועיל להו שחיטה לטהרה מידי נבלה, וחשיב לה להא בהלכות [שחיטה], איידי דהוי מידי דבמקום שחיטה. ולא תיקשי לך הא דאמ' [לקמן] [כ' ע"א] בגמרא לחד לישנא דאיכא דאמרי דיש שחיטה לעוף מן התורה ואין עיקור סימנין לעוף, והכא פרישנא דנעקרו כלן נבלה. דההיא ודאי פרישנא דדוקא בסימנין שנדלדלו ברובן, דהתם כשר כשחוזר ושוחטן, דאי בשנעקרו כלן ליתנהו בתורת שחיטה כיון דאמרת דיש שחיטה לעוף מן התורה, אלא ודאי בשנדלדלו ברובן מיירי, וכי היכי דבשחיטתו חלוק מבהמה דסגי ליה בסימן אחד, הכי נמי לההוא לישנא סברי דלא מיפסיל בדלדול סמנין ברובן, ולית הילכת' הכי, אלא יש שחיטה לעוף מן התורה ויש עיקור סמנין לעוף.]
[מאי קמ"ל כלהי תננהי. פי', לקמן באידך פירקין היא [ל' ע"ב]. ועיקור נמי מדתנן [פ"ה ע"א] הנוחר והמעקר פטור מלכסות. ומעיקר' קס"ד דהלכות שחיטה אתא לאשמועי', והיינו דפריך מאי קמ"ל כלהי תנינהו. וכי תימ' קמ"ל לאפוקי ממאן דאמ' בגמ' [כ' ע"ב] אין עיקור סימנין... שנדלדלו ברובן, ואע"ג דיש שחיט' לעוף מן התורה. יש לומ' [דפשיטא] ליה דליתה, ולא איצטריך לאפוקי מינה. הילכך הדרא קושיין לדוכתא מאי קמ"ל, ומתרצי' דאגב גררא נקטינהו להלכות אלה, ועיקר מאי דאתא לאשמועי' היינו רישא דשמעתיה דטבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואע"פ ששחט לפנינו שנים ושלש פעמים ושחט שפיר, מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל, כיון [דלא גמיר] זמנין דשהי ודרס ולא ידע. ופרשו בזה בתוספות דאע"ג [דגמרינן] ליה השתא הלכות שחיטה ושיילינ' ליה השתא דגמיר אי [שחיט] שפיר ההיא שעתא, ואמ' שפיר, לא סמכי' עליה, דכיון [דבההיא] שעתא לא גמיר ולא ידע במאי מזדהר, לא מצי ליה למ[יקם עליה] דמלתא ולמדכר שפיר אי איזדהר, וכיון דההיא שעתא לא [רמיא] עליה מילתא [עכש'] נמי לאו אדעתיה שפיר.]
[אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה. לא בדק מאי. אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה. פי', דינה כדין טריפה שאסורה באכילה, והיינו מספיק', אבל בידוע שאירע פסול בשחיטה דברי הכל כל פסול בשחיטה נבלה, כדאמרי' לקמן באידך פירקין [ל"ב ע"א]. במתניתא תאנא נבלה ומטמאה במשא. משום דחשיב ליה ספק פסול בשחיטה לודאי, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ובכל פסול שחיטה ודאי [נבלה] כדאמרן.]
[אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. פי' רבנו ז"ל כלומר שכל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי, ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה ובסכין שאין בה פגם, הילכך אם לא נתברר לך שנשחט' כשר' כראוי, הרי היא בחזקת איסור ומטמאה במשא כנבלה. ואם נתברר לך שנשחטה שחיט' כשרה כראוי, הרי היא בחזקת היתר, עד שיודע לך במה נטרפה. ואפי' בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, לא חיישינן שמא במקום נקב נקב, אלא הרי היא בחזקת היתר, ולא מטרפי' לה באותו נקב, וכן הלכת'. והני מילי באיסורא אבל בסכנתא, כגון שראה צפור מנקר בתאנה, ועכבר מנקר באבטיח, חיישי' שמא במקום נקב נקב, ואסור משום סכנת נפשות. עד כאן. והא דאמרי' בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין לא חיישי' שמא במקום נקב נקב, הוא הדין לריאה, ואין צריך לומר נטלה והלך לו ולא החזירה דלא חיישי' לטרפות כלל, כדאמרי' דנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולהכי לא בעי' בדיקה בי"ח טרפות. וטעמא דמלתא, דמן הדין ארובה סמכי', מידי דהוה אעגלה ערופה, ואפרה אדמה, ושעיר המשתלח, דלא איפשר להו בבדיקה, ואלו הוה בהו טרפות פסולי, אלא דסמכי' ארובה. על כן אנו סומכין כשאנו אוכלין חלבה מחיים. ויש ראיה לדבר מיהא דאמרי' לקמן [נ"א ע"ב] נפלה צריכה בדיקה, הלכה אינה צריכה בדיקה. ולקמן [נ"א ע"א] ההוא אימרתא דהוה משדרה כרעא בתריתא ופסקי' עלה דלא צריכה בדיקה דתלינן דילמא שגרונא נקטא ואפי' גבי ריאה אמרי' [מ"ח ע"א] בענין חשש נקב בסמוכה לדופן והעלתה צמחין, וגבי אוטם בריאה [מ"ז ע"ב] חוששין וצריכה בדיקה, הא לאו הכי לא חיישי'. ואעפ"כ נהגו לבדוק בריאה בסרכות, מפני שמצוי בה טרפות, וכן סמך לדבר ממה שאמרו [ביצה כ"ה ע"א] נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, פי', נטעה שממתינין לה שלש שנים, מקטעא רגליהון דקצביא שאין ממתינין לה עד שתבדק הריאה, דומיא דבועלי נדות שאין ממתינין לה עד שתטהר. ובירושלמי במסכת ביצה [פ"ג ה"ד] ר' יודן בעי דמאי מדבריהם, וראית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביום טוב, דכותה מפרישין את הדמאי ביום טוב, והינו בספק טריפה, כלו' שעל הספק בא לבודקה מתחלה, שאם בשראה בה טרפות או ספק טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא של תורה, ואי זו היא שצריכה בדיקה אע"פ שלא ראה בה שום ספק, הוי או' זו ריאה. ומיהו משו' דאפי' האי בדיקה דריאה גופא הויא דרבנן ולכתחילה בלחוד הוא שצריך, התירוה גבי מסוכנת ביום טוב, דאמרי' התם שאם יש שהות ביום לאכול כזית מבית שחיטתו מותר, ואע"ג דליכא בדיקה.]
<h2>דף י.</h2>
[איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה. פי', בספק נגע בעצם דמפרקת דסתם שחיטה הכי הוא. פי' לא מבעיא בהא דאפי' שבר בה עצמות כל היום כולו פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה. ורב חסדא אמר כשרה אימר בעצם נפגמה. פלוגתיהו דרב חסדא ורב הונא בספק נגע בעצם דמפרקת, דרב הונא אסר בהאי, ואפי' בשבר ודאי. ורב חסדא מכשר אפי' בהא דספק אם נגע, משום דסבר דמעמידין סכין על חזקתו שבדקו [מעיקרא], אבל היכא דודאי לא נגע בעצם דמפרקת אפילו רב חסדא מודה דהשתא ודאי בעור איפגימא. והאי אימור דקאמר רב חסדא לא לשון ודאי, ויש לו חברים רבים בהאי מסכתא באלו טריפות [נ"ג ע"ב] ספק כלב ספק שונרא אימור כלבא, ספק קניא ספק שונרא אימור קניא. והא מילתא פשיטא לרב הונא כיון שאפי' בשבר בה עצמות כל היום דודאי איפגימא בעצם, ואפי' הכי פסיל, דודאי באעי בדיקה אחר שחיטה, וכטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, וכדאמר עלה בגמ' דרב הונא דפסיל אפי' בשבר בה עצמות כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ולרב חסדא נמי פשיט מילתא דהיכא דלא בדק לאחר שחיטה כשרה, דהא שבר בה עצמות לא בדק כלל, ואפי' הכי מכשר, וטעמיה דרב חסדא משום דקסבר דמעמידין סכין על חזקתו והוא בחזקת בדוק שכבר בדקו מתחלה קודם שחיטה. כללא דמלתא כל שבר בה עצמות הינו לא בדק, ולרב הונא דפסיל בששבר בה עצמות פסיל ודאי בלא בדק, ולרב חסדא דמכשר בששיבר בה עצמות מכשר... שלא בדק, דהא שבר בה עצמות לא בדק כלל הוא ומכשר. והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר. פי', בשלא שיבר ודאי אלא בספק, ובהא פסקו כותיה דרב הונא למימרא דרב חסדא פליג עליה בהא, דאי בודאי לא שבר כלל כולי עלמא מודו דעל כרחין הא ודאי בעור איפגימא, ולהכי פרישנא לעיל פלוגתיהו בספק נגע. והלכתה כותיה דרב חסדא בששבר. וכל היכא דודאי נגע בעצם דמפרקת הוה ליה כמי ששיבר וכשירה, והכי מוכח בהדיא בגמ' דלא פסקי' כרב הונא אלא בשלא שבר. פי', בשלא שיבר ודאי אלא בספק, ובספק נגע בעצם דמפרקת. וכתב רבינו ז"ל הילכך צריכה בדיקה בין כל חדא וחדא, דאי לא בדיק בין כל חדא וחדא ונמצאת הסכין פגומה כל מאי דשחיט בה אסור, כדאמרי' [ע"ב] הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיואתא ואפי' קמיאתא כרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמה וכי שחיט סימנין בסכין פגומה שחיט. פי', כל היכא דודאי לא שיבר בה עצמות ולא נגע ודאי בעצם דמפרקת. ודוקא נמצאת הסכין פגומה טריף רב יוסף, אבל לכתחלה אינו צריך בדיקה אחר שחיטה כלל, כדפרישנא לעיל גבי משומד [ב' ע"ב]. לא שנא אחר בהמה אחת ולא אחר אלף. ומיהו כל היכא דעביד ליה בדיקה אחר שחיטה מהני להכי דאי בתר הכי הדרי משכחי ליה פגום לית לן בה.]
<h2>דף יב.</h2>
[כתב רבינו ז"ל, והיכא דראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא, ולא ידעי אי גמיר אי לא גמיר, אותה שחיטה מותרת, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דתניא [י"ב ע"א] הרי שמצא תרנגולתו שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט חזקתו שחוט, אלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכן הלכתא ע"כ. ומיהו מתניתא דמכשר במוצא תרנגולתו שחוטה בשוק ליתה, דלא מכשרי' אלא בבית, ובעיר שרובה ישראל, והתם סמכינן אטעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכי מוכח בגמ' [ב"מ כ"ד ע"ב]. דהלכתא כר' יהודה, דאמר הכי דדווקא בבית ולא בשוק, דכיון דבשוק חיישינן דנבילה היא. ורוב ישראל בעינן, דאי לא חיישינן לגוי. ומאי דקאמר רבנו ז"ל, והיכא דראה אחד ששחט, לאו דוקא דחזי ליה להדיא, דאם כן כי לא גמיר נמי שחיטתו כשרה, כדתנן [ב' ע"א] וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיט' כשרה. אלא שרואהו מרחוק בכדי שאינו יכול להבחין אם שהה או דרס. ומאי דקאמר רבנו ז"ל, ואזל ליה לעלמא, אורחא דמילתא נקט, משום דעיקר דינא דאיצטריך לן הוא להכי דאלו כי איתיה קמן הא מילתא בידן למיקם עלה אי גמיר אי לא גמיר, אבל הוא הדין אפי' איתיה קמן דלא בעי למיבדקיה, דאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כדכתיבנא לעיל. וכתב רבנו ז"ל ואיכא מרבואתא מאן דסבירא ליה כרבינא בלישנא קמא, פי' דלא בעי מוחזקין, אבל אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה אם לאו לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו ואם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, וקאמ' דהלכתא כרבינא דבתרא הוא. ואנן לא סבירא לן הכי, דקימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהלכה היא, דהכי מסקנא דגמ' בתר רבינא. ואי קשיא לך ההיא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, וקימא לן דהלכתא היא, התם כגון דאתיליד ריעותא בסכין, אבל הכא כיון דקימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, מאי ריעותא אתיליד, הילכך איתא להא ואיתה להא, ולא קשיאן אהדדי.]
<h2>דף יב:</h2>
[פיס' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. פי', ואע"ג דחרש שוטה וקטן לאו בני כונה נינהו. תנא דבי ר' הושיעא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה. פי', כראוי בהולכה. ר' נתן מכשיר דלא בעי כונה כלל, וחכמים פוסלין דבעי כונה לחתיכה. הוא תאני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ודוקא דזרקה הוא, אבל נפלה ושחטה כדרכה פסולה, דנהי דלא בעי' בחולין כונה דשחיטה, ואפי' כונה דחתיכה לא בעי', אבל צריכה שתהא מכח אדם מדכתיב [דברים כ"ז] וזבחת.]
<h2>דף יג.</h2>
[שחיטת הנכרי נבלה ומטמאה במשא. פי', שאין שחיט' אלא בישראל, דנכרי לאו בתורת שחיטה הוא, וכששחטה הויא ליה כמתה מאליה, אבל בהנאה שריא, דלא אמרי' סתם מחשבת נכרי לע"ז, והכי מפורש בגמר'. השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. פרישנא לה לקמן י.]
<h2>דף יג:</h2>
[פיס' השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. דוקא דיעבד, אבל לכתחלה לא ישחוט. ואי איכא אבוקה כנגדו שוחט לכתחלה בלילה, כדתניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. פי', בראש הגג ולא חישי' משום חשדא שמא יאמרו לשם כוכבים שוחט. וכן בראש הספינה לא חיישינן לחשדא שמא לשר של ים שוחט, כיון שאין קלוח הדם יורד להדיא בתוך הים, כדאיתא לקמן בפרק שני [מ"א ע"ב]. ואוקמה רב פפא להאי מתניתא כשאבוקה כנגדו. פי', ומיהו בלאו הכי בדיעבד מיהת שחיטתו כשרה, דאם דרס והחליד מידע ידיע ליה.]
<h2>דף יד.</h2>
[השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, ודוקא בשוגג או אפילו במזיד בששחט בצנעה, דאלו בפרהסיא ובמזיד, הא קיימא לן [ה' ע"א] דהמומר לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה, כדפרישנא לעיל.]
[פיס' השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. פי', בגמ' איפליגו ר' מאיר ור' יהודה במבשל בשבת, דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל, פי' בו ביום ואפי' הוא עצמו. במזיד לא יאכל, פי' עד מוצאי שבת בין הוא בין אחרים דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל (פי' בו ביום ואפי' הוא עצמו במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת בין הוא בין אחרים דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל) פי', הוא עצמו למוצאי שבת, וכן הדין לאחרים. במזיד לא יאכל עולמית, פי' הוא. אבל לאחרים מותר למוצאי שבת. והאי פירושא מתוכח מגמ' דילן, ומשמעתתא דשבת בפרק (במה מדליקין) [כירה] [ל"ח ע"א]. ולפום מאי דאסיקנא, הלכתא כר' מאיר, דאמרינן בהדיא דכי מורה רב מורה כר' מאיר, וקימא לן כרב באיסורי, ולפום מאי דשקיל וטרי בגמ' הכא דינא, המבשל בשבת וכן השוחט בשבת היכא דליכא משום מוקצה, וכגון דהבריא בשבת, הרי נאסר לו לשחוט ולבשל, בשוגג יאכל בו ביום, ואפי' הוא עצמו. במזיד לא יאכל בין הוא בין אחר עד מוצאי שבת, וצריך להמתין בכדי שיעשו, שכל מעשה שבת באיסור מכיון שאסורים לבו ביום, למוצאי שבת נמי בעינן בכדי שיעשו, דאי לא, נמצא נהנה ממעשה שבת. אבל שוחט בשבת, היכא דליכא חולה מבעוד יום, אפילו בשוגג אסור בו ביום, ואפילו באומצא, משום דהוא ליה מוקצה מחמת איסור, מה שאין כן במבשל דלית ליה איסור מוקצה, דאפלו קודם בישול ראוי לכוס. אבל בשוחט בשבת בשאין לו חולה מבעוד יום, אסור משום מוקצה מחמת איסור. ואפילו ר' שמעון דלית ליה מוקצה, בהא מודה, משום דהוא ליה ככוס קערה ועששית שהדליקן בשבת וכבו, דמודה ר' שמעון דאסור בשבת משום דלאו דעתיה עליה לכל השבת, מפני שהן ראויים להדליק כל היום, מה שאין כן בנר קטן דפליג ביה ר' שמעון משום דדעתי' עלויה, כדאיתא בשבת בפרק כירה [מ"ד ע"א]. והכא נמי לא שנא.]
<h2>דף טו:</h2>
[גמ'. אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. פירוש, בשר חי. והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו. פי', והא דשרי לבריא באומצא בשוחט לחולה בשבת, דוקא שהיה חולה מבעוד יום, דאי בשחלה בשבת אסור משום מוקצה. ופעמים אפי' בחולה מבעוד יום אסור בלא בישול, כגון שקצץ לו פרי בשבת, והשתא אסיר משום מוקצה ואע"ג דחולה מבעוד יום, משום דליכא הכנה במחובר בכי האי גונא, כלומר בפרי כגון זה שגדל בשבת גדלות הניכר, הא לאו הכי לא מיתסר משום הכנה, דיש הכנה במחובר כדמוכח בפסחים [נ"ו ע"ב] וביום טוב [ג' ע"א] אלא משום שמא יעלה ויתלוש כדמוכח התם ביום טוב. ומיהו כל היכא דלא מיתסר ליה אלא משום מוקצה או משום כי האי גזירה דשמא ירבה בשבילו, למוצאי שבת מותר מיד ולא בעינן בכדי שיעשו כיון שמעשה זה שנעשה בשבת לא נעשה באיסור שהרי לצורך חולה עשאו. ושמעי' מיהא מדשרינן לבריא באומצא, דבשר חי בלא מליחה לאחר הדחה יפה מותר, כדאמרי' הכא מותר לבריא באומצא. ובמליחה ליכא למימר דבשבת אסור הוא, כדאמרי' בפ' כלל גדול [ע"ה ע"ב] האי מאן דמלח בישרא אסור משום מעבד, ואע"ג דפריש לה התם בדקא בעי לה לאורחא שהיא מליחה גדולה, התם לענין חיובי חטאת אבל (בכולהי) [בכל דהו] ודאי פטור אבל אסור, מפני שהמלח מכשיר האוכל, כדאמרי' בפרק שמנה שרצים [ק"ח ע"ב] גבי פוגלא, פי' צנון, ממלח לא מלחנא טבולי מטבילנא, כל דכן גבי בשר חי דמתקן ליה, וכל דכן אי אסרת ליה בלא מליחה דהשתא מתקן ליה טפי דמשוי ליה אוכלא, ומהאי טעמא מתסר ליה לשרות בשר חי בחומץ בשבת מטעמא דאמרי' במליחה שאף הוא מתקן ומכשיר האוכל במלח, אלא ודאי כי אמרי הכא דמותר לו באומצא בלא מליחה ובלא הכשר אחר קאמר. והאי דאמרי' לקמן [קי"ג ע"א] השובר מפרקתא של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, ובעי' עלה מהו למיכל מיניה באומצא, דוקא בההיא דמבליע טפי, וכמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה. וכן חוטין שבלחי אסורין באומצא שהן אסורין משום דם, כמאן דאיתיה בעיניה, כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר [קי"ג ע"א], הא בעלמא שרי. וכן נמי לצלי לא בעי' מליחה, דגרסינן פרק הזרוע [קל"ג ע"א] חוטין שבלחי אסורין, וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות, ולא היא אי בטביא מידב דאיב, אי לקדרה אי דמחתך להו ומלח להו שפיר דמי. ומדלא מדכרי' מליחה בטויא כלל ש"מ בצלי לא בעינן מליחה. וקשיא מיהא דאמרי' במנחות בפרק שלישי [כ"א ע"א] במלח תמלח. יכול תבונהו, מאי תבונהו, יכול יתן לו טעם כבינה. כלומר, שישהא בו המלח עד שיתן טעם בבשר כבינה שנותנת טעם באדם. ת"ל תמלח. כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי, ומסתבר לי התם לאו להכשר מליחה אתאי, דמה ענין לשם, אלא הכי קאמר וכן למתנות כהנים המורם מן הקרבן צריכות מלח מדין תורה שאף הן בכלל על כל קרבנך תקריב מלח, ומאי דאמ' וכן לצלי דאי לקדרה בלאו הכי נמי, אלא לצלי דמן הדין לא בעי מליחה הכא בעי מליחה. והא דאמ' בפסח שני בפ' אלו דברים לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלים וצלי אין נאכלין, התם נמי במליחה הוא דנאכלין חיים דאע"ג דאסירי מליחה בשבת לענין קרבן במקדש שרו רבנן. אי נמי התם מטבילין היו בשר במלח בשעת אכילה ולענין לקיים ברית מלח בקרבן בהכי סגי, וכי האי גונא שרי בשבת ואפי' בחולין, וכדאמרי' לענין גבי פוגלא טבולי מטבילין. ומיהו לענין מליחת הבשר בחולין כתבו הגאונים ז"ל כדי שתצלה בגחלים לוחשות שהגיע למאכל בן דרוסאי.]
[מתני' השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. פי', מגל יד יש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והשנית יש בה פגימות. וכי מכשרי' הכא מגל יד הינו מאותו רוח שהוא חלק.]
[הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. פי' בגמ', הכל שוחטין אפי' ישראל משומד לתיאבון כדאיתא לעיל [ג' ע"א]. ולעולם שוחטין, בין ביום ובין בלילה והוא שאבוקה כנגדו. ובכל שוחטין, בין בצור בין בקנה בין בזכוכית ואפי' לכתחלה, והוא שתלושין כדאיתא לקמן [ט"ו ע"ב]. חוץ ממגל קציר. פי', פגימותיה כלן נוטות לצד אחד ואין אדם מרגיש בהם מאותו צד ואפי' הכי פסול. והמגרה, פי', זו נרגשות לכל רוח. והשנים. פי', כשהן שתים דבוקות ואפילו הן תלושות. והצפורן. פי', במחוברת. מפני שהן חונקין אשנים קאי כשהן שתים, אבל אחת כשרה, אע"ג דבעי' שיעורא בסכין [ל' ע"ב] דהינו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, התם בשוחט בהולכה בלבד או בהבאה בלבד, אבל בהולכה והבאה אפי' בכל שהו.]
<h2>דף טז:</h2>
[תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל לא שאנו אלא כשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה לא, חישינן שמא ידרוס. פי', אגב דוחקא דבהמה דקיימא למעלה. והא קתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה. אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר. רב פפא אמר בעופא דקליל. פי', ובעוף שהוא קל אין לחוש שמא ידרוס ואפי' סכין למטה ועוף למעלה. ומיהו בעוף הגס מאד אסור שדינו לענין זה כבהמה.]
<h2>דף יז:</h2>
[תנו רבנן סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגרה. פירש"י ז"ל, ואפי' כולן מסוכסכות. ושלמה משנתו, דהא לא מפלגא מתניתא אלא בפגימה אחת אבל בפגימות הרבה לא. ושאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה. היכי דאמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת. אמר ר' אלעזר אוגרת משתי רוחות מסוכסכת מרוח אחת. יש שפרשו שמרגישין בה בהולכה בלבד או בהבאה בלבד. ולא מסתבר לי, דהא לקמן [מ"ח ע"א] עלה דמגל קציר דהיא כי הא שאין מרגישין בה אלא מרוח אחת בלבד אתי ר' יוחנן לאשמועינן דבאכילה אסירא אלא שאינה מטמאה. ואתי'... לסיועיה ממתני' דהשוחט במגל קציר דקתני בית הלל מכשירין ולא קתני בית הלל מתירין אלמא באכילה אסורה [ולא] קמה ליה משום דאמרי' מכשירין ומתירין חדא מלתא היא. ואמאי לא סייעוה מיהא מתניתא מרישא דאסר לה באכילה [מיאת] דקתני תדון כמגרה, ואפי' כולן מסוכסכות כדפרישנא. אלא הנכון בבירור כמו שפירש רבנו שלמה ז"ל דמסכסכת גופה בין בהולכה בין בהבאה מרגישין אותה אלא אוגרת יש לה שני חודין והפגימה בנתים, ומסכסכת אין לה אלא עוקץ אחד כגון זה.]
[אמר רבא שלש מדות בסכין, אוגרת ומסכסכת ועולה ויורד. אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה. ומסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה. עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. ומסכסכת דאמר רבא שחיטתו כשרה בשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא שחיטתו פסולה ע"כ לשון רבינו ז"ל. נראה מדבריו דבהוליך ולא הביא כשר ולא בעי' דקימא פגימא ארישא דסכינא, ואיברא דעלה דהא דרבא אמרי' לה הכי בגמ' בשהוליך ולא הביא ולא אמר דניבעי דקימה פגימה ארישא דסכינא. מיהו מסתברא ודאי כי אתמר הכי בגמרא עלה דרבא דלא מדכר אלא בשהוליך ולא הביא אדלעיל סמכי' דפרישנא בגמ' לההיא בריתא דלעיל דאמרי' מסכסכת כשרה בשהוליך ולא הביא וכדקיימה פגימה ארישא דסכינא. והכי לישנא דגמ' עלה דבריתא מאי שנא אוגרת משתי רוחות דמורשא קמא מחליש בתרא בזע מרוח אחת נמי חורפא דסכינא מחליש מורשא בזע, דקאי ארישא דסכינא, סוף סוף כי אזלא מחלשא. פי', המורשא. וכי אתיא בזע, בשהוליך ולא הביא. דהשתא בעי' להו תרויהו, קיימי ארישא דסכינא, והוליך ולא הביא. וכן דעת אדני... זקני ר' זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל. והוי יודע דכי אמרי' מורשא קמא מחליש בתרא בזע, לא מחליש עור קאמ', דהכא סתמא קאמ' ולא מפלגי' בין שהעור שלם או שנקרע העור ובא לחתוך הסימנין אחר כן, אלא מחליש הסימנין אמרי' שאין כח במורשא קמא לקרוע אלא להחליש. [וכאן] כשהיא אוגרת על ידי שנכנסת הסכין בסימן במקום הפגימה הרי המורשא הראשונה מסתבכת בסימן ומחלשת והשניה קורעת. וכשהיא מסוכסכת שאין בה אלא מורשה אחת ועומדת בראש הסכין והוליך ולא הביא המורשא אינה אלא מחלשת הסימן בלבד. ואוגרת נמי דפסלי' סתמא אפי' בדקימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. ואפי' בשוחט עוף ושוחט הקנה שאינו נפסל בחציו, ואפי' הכי אסור שמא המורשא שניה קרעה עד הרוב, אלא אם כן באומר בריא לי לפי שראה כן בבירור. כתב רבינו ז"ל וסכינא חריפא דדמיא לסאסא כשרה. פי', שאין בה פגימה כלל אלא שפיה אינה חלק.]
[במערבא בדקי לה בשמשא. בנהרדעא בדקי לה במיא. בסורא אמרי' בשרא אכלה בשרא בדיק לה. אמר רב אשי צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא.]
[ובגמ' אמרי' אמר ריש לקיש שלש פגימות הן, פגימת עצם בפסח שאסור בשבירת עצם, פגימת אזן בבכור להיות מום שיפסל בשבילו להקרבה, פגימת מום בקדשים במקום שאינו מום בבכור כדאיתא בבכורות [ל"ט ע"ב]. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח, וכמה פגימות המזבח כדי שתחגור בה צפורן. ורב חסדא אמר אף פגימת סכין, ואידך בחולין לא קא מיירי. ושמעי' מינה מדקאמר האי טעמא ולא אמר ואידך פגימת הסכין לית ליה האי שיעורא, דהכי גמיר לה דכולי עלמא אית להו האי שיעורא לפגימת סכין. וכי איתמר לעיל מינה אמיא ושמשא לכתחלה הוא שנהגו בכך כל אחד ואחד לפי מה שסבור שהיא בדיקה יפה, אבל לעכב שיעורא ודאי לדברי הכל בחגורת צפורן. וכדמעיינת נמי בסוגיין דלעיל מינה לא משכחת לה במערבא מצרכי הכי, ולא בנהרדעא מצרכי הכי, דליכא לישנא דאצרכתא בחד מיניהו אלא בדקי לה בדקי לה, אלא בדרב אשי אמ' צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ואף רב אשי לא אמ' אלא לכתחלה אבל לעכב אין לנו אלא כמו שאמרנו בחגירת צפורן. נקטי מינה לכתחלה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, לעכב בחגירת צפורן. וכל המעכב אחר סכין יפה הרי זה משובח. ורבנו ז"ל לא רצה למסור חגירת צפורן לכל.]
<h2>דף יח.</h2>
[אמר רב הונא האי טבח' דלא סר סכיניה לחכם. פי', שלא הראה סכינו לחכם. משמתינן ליה, מפני כבודו של חכם. רבא אמר (מעבר) מעברי' ליה. פי', מאומנתו שלא ימכור בשר עוד. ואכרזי' אבישריה דטריפה היא. ולא פליגי דרב הונא בנמצאת סכינו יפה. ורבא בשלא נמצאת סכינו יפה. רבינא אמר היכא דלא נמצאת סכינו יפה ממסמסינן ליה בפרתא דאפי' לגוי לא מזדבן. פי', מלכלכין אותו בפרש.]
[השוחט במגל קציר. פי', כדרך הליכתה. פי', מגל קציר כל פגימותיה נוטות לצד אחד ואין נרגשות אלא מרוח אחת וזה שחט מאותו רוח שאין פגימותיה נרגשות, ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ולקמן פריש לה. ואם הוחלקו שיניה הרי זו כסכין. פי', ומותרת לכתחלה ולא גזרי' אטו לא הוחלקו. גמ' השוחט במגל יד דיעבד אין לכתחלה לא, גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. פי', מגל יד צדו אחד סכין וצדו אחד מגל. פי', ושמעי' מינה דבסכין שיש בה פגימות אסור לשחוט בו לכתחלה ואע"פ שנזהר ממנה. ומיהו היכא דעבד ביה היכירא שריא ואפי' לכתחלה. ולא דמי למגל יד, דהתם כלי שצורתו כך ואיפשר דאתי למיטעי, אבל הכא לפי שעה ליכא למיגזר. בצור ובקנה לכתחלה לא בתלוש ולבסוף חברו. פי', דגזרי' אטו מחובר מעיקרו משום הוא מחובר. מה שאין כן בסכין, ולהכי שרי ביה לקמן לשחוט לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו. אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד שחיטתו פסולה. ובתלוש שוחטין לכתחלה, דתניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ומאי נינהו, סמוניא דאגמא. פי', קרומית של אגם. ודין תלוש ולבסוף חברו [ובטלו לא]... בפי' הרב אלפסי ז"ל וגם מן הגמ' אינו מת... כמו שפירשתי במקומו בע"ה, ולכך ראוי להחמיר. ושחיטה בתלוש נפקא לן בגמ' מדכתיב [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו.]
[פיס' השוחט במגל קציר בדרך הולכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. פי', מגל קציר פגימותיה בענין זה שאין מרגיש בהן בהולכה אלא בהבאה. ב"ש פוסלין שמא יחזיק ידו מעט לאחוריו, וב"ה מכשירין דלא חישי'. אם הוחלקו שניה הרי זו כסכין, דלא גזרי' אטו לא הוחלקו. גמ' אמר ר' חייא בר אבא אמ"ר [יוחנן] אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורא, משום חששא דאמרן. וב"ש חוששין עליה אפי' מספק נבלה. ומסתברא דוקא במגל קציר שהוא כלי שצורתו כך ויש לחוש אם היו מתירין אותה שמא ירגיל עצמו לשחוט בו לפי שהוא קרוב לאיסור אלו טעה והחזיר ידו מעט לאחוריו, אבל בסכין שאין צורתו כך שהיו בה פגימות הרבה כעין מגל קציר שאין מרגישין בהן בהולכה, לכתחלה לא ישחוט, ואם שחט בהולכה בלבד שחיטתו כשרה.]
[מתני' השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה כשרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. פי', בטבעת גדולה שבראשו של קנה קאמר, והכי מוכח בגמ', תנא קמא סבר דמקום שחיטה מטבעת גדולה ולמטה וטבעת עצמה בכלל ומטבעת גדולה ולמעלה בקנה לאו מקום שחיטה, וסבר נמי דאם התחיל למעלה ממקום שחיטה כל שהו אפי' בקנה פסולה דסבר האי תנא דהגרמה כל שהוא פסולה דבעי' רוב במקום שחיטה, ולהכי אמ' השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה כלומר כלפי הראש כשרה. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה דאע"ג דהגרים בתחלה והתחיל לשחוט חוץ למקום הטבעת כיון שסיים רוב השחיטה בטבעת כשר והינו מלא החוט על פני רובה דבמקום שישלים לרובא יכנס מלא החוט לתוך הטבעת. ולדברי הכל אם שחט בתחלה הרוב בטבעת ואחר כך הגרים כשרה דהא תנן ורובו של אחד כמוהו. והכי מפרשי' בגמ' בחד לישנא. וליתא למתני' כדפרישנא עלה.]
<h2>דף יח:</h2>
[גמ' אמר רב פפא משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה. כלומר שחתך מהם ונשתיירו מקצתם כלפי הראש. רב נחמן אכשר משיפוי כובע למטה אמר ליה רב חנן בר רב קטינא לרב נחמן כמאן לא כרבנן ולא כר' יוסי בר' יהודה, אמר ליה אנא לא חלק ידענא ולא בלק ידענא אלא שמעתא ידענא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה אמר ר' בר זבדא אמר ר' חנינא, ואמרי לה אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' יהושע בן לוי משפוי כובע ולמטה כשרה, והינו שייר בחיטי. פי', כמין כובע יש ע"פ הקנה למעלה מטבעת גדולה והוא משופע כלפי הראש, וקאמר דמשיפוי כובע ולמטה כשרה, והיינו שייר בחיטי והוא כמין גרעינין שיש [בו שהן] כמין חטים והם נמשכין למטה ממנו וקאמר דשעור זה דמשיפוי כובע ולמטה הינו שייר בחיטי והינו שחתך מהם ונשתירו מקצתם כלפי הראש. ונקטינן ממאי דאיתמר בגמ', דהיכא דהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, או הגרים שליש ושחט שליש ועמד כשרה, ודינו כמוצא חצי קנה פגום וגמרו דכי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא, ואם שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש פסולה. ושיעור שחיטה למעלה [ב]ושט בעוף קבלתי מפי רבנו אחא ז"ל כנגדו בקנה מקום שחיטה.]
<h2>דף יט:</h2>
[אמ' רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה באהל. ואם תאמר מעשה דעלי דמפרקת בלא רוב בשר הוה. פי', דכת' [שמואל א' ד'] ותשבר מפרקתו וימת, זקנה שאני, דכת' ויהי בהזכירו וגו' כי זקן האיש וגו'. ואמ' שמואל בר נחמני אמ"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל. פי', לאלתר ואע"פ שיש בו קצת חיות, אמר שמואל בר רב יצחק ומגבו. ואמ' חזקיה עשאה גסטרא נבלה. פי', שחתכה לרחבה. ואמ"ר אלעזר ניטלה ירך וחלל שלה נבלה. פי', נטלה הירך ממקום חבורה בבוקא דאטמא. וחלל שלה, שנטל כל הבשר עד שנראית גומא של מקום חתך. נבלה לאלתר, ואפי' בחייה מטמאה. היכי דאמי חלל שלה, אמ"ר אלעזר כל שרבוצה ונראית חסרה. פי', דרך הבהמה לרבוץ על ירכיה ומכסה ירכיה ברביצתה וזו נראית חסרונה כשהיא רבוצה.]
[מתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה, ואע"פ שלא החזיר סימנין דודאי שחיט להו מקמי דנגע בעצם, דאי נגע בעצם ושבר אותו טריפה כדאמרי' בגמ'. המולק מן הצדדין מליקתו פסולה, דממול ערפו אמר רחמנא [ויקרא ה']. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. פי', שלא החזיר סימנין לאחורי העורף משום שכבר שבר מפרקת קודם שיגע בסימנין, אבל אם החזיר סימנין כשרה והכי מוכח בגמ'. המולק מן העורף מליקתו כשרה, ... בגמ' בשחתך מפרקת בלא רוב בשר עד שיגיע בסימנין, ואלו חתך מפרקת ורוב בשר קודם שיגע בסימנין הא אמרי' לקמן טרפה. ופרשו נמי בגמר' דלאו דוקא עורף אלא ממול העורף עד שהגיע לסימני[ן] והן עצמן צריכין מליקה כלו' ממול העורף אחורי הצואר שכנגדו העורף. שכל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה.]
<h2>דף כ:</h2>
[גמ' תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף. אמר רבינא אמ' לי רבה בר קיסא הא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור. פי', ובמליקה גופה דוק' בשנעקרו מכחו בידו בשעה שמולק, אבל נעקרו מאליהן או קודם לכן פסולה. וקימ' לן כרבינא.]
<h2>דף כז.</h2>
[השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה. ובגמ' פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה, ומשני אאחד בעוף קאי, דלכתחלה צריך לשחוט שני הסימנין ואפי' בעוף. ורובו של אחד כמוהו. ור' יהודה אומר עד שישחוט הורידין, פי', חוטי הצואר המקלחין דם. חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. בגמ' [כ"ט ע"א] פריך הא תני ליה רישא ורובו של אחד כמוהו, ומפרש דחדא בחולין וחדא במוקדשים, וצריכה. ורובו של אחד כמוהו. פי' של כל אחד ואחד, ודוקא דיעבד, אבל לכתחלה בעי למשחט כלהו סימנין.]
<h2>דף כז:</h2>
[גמ' תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה אשר במים, [ויקרא י"א] הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי איפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד הכשרו בסימן אחד.]
<h2>דף כח.</h2>
[תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך [דברים י"ב] מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. פי', לאו מקרא יליף לה, אלא מלמד שנצטוה על הלכות שחיטה, ואלו הן הלכות שחיטה רוב אחד בעוף וכו'.]
[השוחט אחד בעוף וכו' איתמר רב נחמן אמר ושט או קנה. [אחד] תנן או האי או האי, רב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה, והלכתא כרב נחמן דאמר ושט או קנה.]
[תנו רבנן שחט את הושט. פי', בעוף. ואחר כך נשמטה הגרגרת, שחיטתו כשרה. נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט, שחיטתו פסולה. שחט את הושט, ונמצאת הגרגרת שמוטה, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה נשמטה, זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. שמוטה ושחוטה כשרה, אי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. פי', הגרגרת עצמה נמצאת שמוטה ושחוטה, ר' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף. פי', יביא בהמה אחרת וישחוט אותה ויראה אם תדמה שחיטה זו לזו. וליכא לפרושי הקפה זו בין חתך דלאחר מיתה לחתך דמחיים, שאע"פ שנשמטה הגרגרת ואחר כך נשחטה דומה חתך שלה לחתך של מחיים ולא של אחר מיתה, לפי שעדין לחלוחית של חיות בגרגרת, בעוד שהבהמה חייה, אע"פ שנשמט הקנה. ועוד, בהמה אחרת למה לי, יקיף בעצמה של בהמה באותה גרגרת, דהא קימ' לן לקמן באלו טריפות [נ' ע"א], לענין נקב מקיפין בקנה. אלא דהכא לא שייך האי הקפה כדפרישנא. אלא ודאי (הנו) [האי] הקפה דאיתמר הכא לומר שאין חתך הסימן השמוט מיושר כשל מחובר, שהחותך דבר השמוט על ידי שנשמט לכאן ולכאן אין החתך מיושר אלא מעוקל. והינו דקאמר יביא בהמה אחרת ויקיף חתך הקנה אם דומין. והשתא לא סגיא אלא בבהמה אחרת, ואין לומדין אותו מן הושט. רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפש בסימנין אבל תפש בסימנין אפשר לשמוטה שתשחט. פי', רב נחמן קאי אדר' יוחנן, משום דמסתמא הלכתיה כוותייה במאי דפליג בהדיה רב, ורב הוא דאמר לה בגמרא להא דשמוטה ושחוטה כשירה, הילכך איכא לפרושי דהכי קאמר דהקפה זו לא מהניא אלא שלא תפש בסימנין, דהשתא יכול להבחין בין חתך מיושר לחתך מעוקל, שאלו נשחטה אחר שנשמטה, היה החתך מעוקל אבל תפש בסימנין איפשר לשמוטה שתשחט חתך מיושר. גרסי' בפרק מפנין [קכ"ח ע"ב] אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולתא לכבשינהו לכרעיה בארעא. פי', ידחוק רגליו בארץ. אי נמי נידלינהו. פי', יגביהם. דילמא מקהה להו לטופריה בארעא. פי', שמא ינעוץ צפרניו בקרקע ועקר להו לסימנין.]
[ההוא בר אווזא דהוה ביה רבא דנפק ואתא כי ממסמס קועי דמא. פי', שמלוכלך צוארו דם, שנקרע צוארו ויש לחוש עליו שמא נפסק הגרגרת או ניקב הושט, ולדרוסה ליכא למיחש כדאיתא לקמן [נ"ג ע"א]. [כ"ח ע"ב] אמר רבה היכי נעביד נשחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב שחט, פי' כיון דאיתרע לה, לבדקיה והדר נשחטיה הא אמר (רבא) [רבה] ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פי', לפי [שהושט] נקובתו במשהו, ושני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן, ונקב משהו אינו ניכר בעור החיצון שהוא אדום, אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונכשריה והדר נישחטיה. פי', שהקנה נבדק מבחוץ, ועוף כשר בסימן אחד, והדר נהפכיה לושט ונבדקיה מבפנים שהוא לבן, וקורט דם הבא מחמת נקב ניכר בו, אמר רבה חכים יוסף ברי בטריפות כר' יוחנן.]
<h2>דף כח:</h2>
[פיס' ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין. אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. פי', לפיכך צריך לו להוציא את הדם, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. תניא כותיה דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואין צריך לומר בבהמה, ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין. פי', להכי נקט ושט משום דורידין סמוכין לושט, והוא הדין לקנה. אמר ר' יוחנן ורידין לר' יהודה מנקבן בקוץ בשעת שחיטה וכשרין, מאי שנא בשעת שחיטה, הואיל ודם חאים ונפיק, שלא בשעת שחיטה דם קריר. ומסתברא דר' יהודה אפי' דיעבד קאמר, דהא אמתני' קאי דקתני השוחט אחד בעוף דהוי דיעבד, ואלו לכתחילה שנים בעי'. ומתנית' נמי קאי ארישא דקתני שני חצאי סימנין פסולה. הילכך בין בעוף בין בבהמה כשבא לצלותן שלמים מעכב בהן שחיטת ורידין, ואפי' בדיעבד אסורין, ואפי' בצלי, כדקאמר הואיל וצולהו. וטעמא לפי שאין הבשר יוצא מידי דמו ובלע בשעת שחיטה על ידי החמום בליעה יתירה. אבל הוא דבר שיש לו תקנה אחר שחיטה בנתוח בין בבהמה בין בעוף, נמצא שזה דבר השוה הוא לעוף ולבהמה. מיהו גבי בהמה איכא אחריתי דאע"ג דשחיט ורידין, איכא חוטין אסורין משום דם, כגון חוטין שבלחי, כדאיתא פרק הזרוע דאמרי' התם בהדיא דלקדרה בעי חתיכה ומליחה. מיהו לענין צליה לא בעי מידי כדאמרי' עלה בהדיא בפרק הזרוע. ומינה ילפינן דבכל מידי דאיסורו משום דם, כל היכא דצלי לא בעי מידי, לבד מיהא דורידין בלחוד דאמרי' בהדיא דאפי' לצלי אסורה, דאחמירו בה לפי שהיא בליעה יתירה. ולענין שאר חוטין האסורין משום דם וצריך ליטלן, לא מצינו שהוזכרו מעולם חוטין לענין דם אלא בבהמה, אבל לא בעוף, משום דחוטין דעוף דקים הן ותורת בשר עליהם לכל דבר. רבינו נ"ר. והלכתא כר' יהודה דסוגיין מכרעא כותיה. ובברכות [ח' ע"ב] נמי אמרינן הזהרו בורידין כר' יהודה.]
<h2>דף ל.</h2>
[גמ'. אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה. פי', כגון ששחט בהקיפו של סימן בכאן מעט ובכאן מעט, ובין כולם להשלים לרוב. או ששחט מעט בצד אחד, ובצד האחר למטה, או למעלה ששחט גם כן מעט וביניהן להשלים לרוב. כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי בעי' שחיטה מפורעת וליכא. פי', מגולה וניכרת, דהינו במקום אחד. והלכתא כרב, דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכתא כרב באיסורי. ועוד דההוא תורא דאישתחיט בשנים ושלשה מקומות. פי', בהקיפו של סימן, כדפרישנא. דליכא לפרושי מצד אחד שלא בהקיפו, דודאי לא חשיב אלא מיעוט. עאל רב יצחק ושקיל משופרי שופרי מיניה, אמר לי' רב זירא למדתנו רבינו, פי', בלקיחה זו, משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם. פי', ואע"פ שהשחיטה עשויה מקומות מקומות כשרה כיון דבין כל המקומות איכא רוב הקף הסימן בשחיטה. וכן שחיטה העשויה כמסרק [י"ט ע"ב], ושחיטה העשויה כקולמוס כשרה. פי', שחיטה עשויה כקולמוס, כגון שהתחיל למעלה בקנה וחתך ושפע כלפי מטה ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה התחיל שחיטת הושט. ושחיטה העשויה כמסרק בענין הזה נמי הוא, וכל השחיטה מחוברת כצורה הזו.]
<h2>דף ל:</h2>
[אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן פסולה, תחת העור כשירה. פי', החליד את הסכין בין סימן לסימן, כגון שהחליד בין קנה לושט ושחט את הושט ואח"כ הוציא את הסכין ושחט הקנה כדרכו מלמעלה למטה. מאי קמ"ל תנינא או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקי. פי', כגון ששחט סימן ראשון ואחר כך נטל את הסכין ונתנו תחת סימן השני ופסקו ממטה למעלה, ר' ישבב אומר נבלה, ר' עקיבא אומר טרפה. אי ממתני' הוה אמינא הני מילי ממטה למעלה, דלא עביד כדרכה דשחיטה. פי', דכיון דנשחט סימן ראשון והחליד תחת הסימן השני לא איפשר אלא ממטה למעלה. אבל מלמעלה למטה דעביד כדרכה דשחיטה. פי', כי הכא דלמעלה למטה דשני הסימנים נשחטו כדרכן מלמעלה למטה, אלא שהחליד את הסכין באחד מהן אימא שפי דמי קמ"ל.]
[בי רב אמרי משמיה דרב תחת העור איני יודע. וכן תחת מטלת, וכן תחת צמר מסובך. ולא איפשיט ולחומרא עבדינן, דאיסורא הוא. וסברא דרבוואתא ז"ל תחת מטלת דפסלינן בשכרוך יפה על צואר הבהמה, אבל מטלת דעלמא לא, דלא גרע מסומא ששחט. ובגמ' אמרינן בעי רב פפא החליד סכין בין מיעוט סימנין מהו, תיקו. הפירוש הנכון נמצא בספר המאור לרב אדוני זקני ז"ל דהכא במיעוט בתרא דסימן קמא ובבהמה, כגון ששחט רוב הסימן הראשון והחליד הסכין תחת המיעוט ושחט האחר, מי אמרינן כמאן דליתיה דמי כיון דאיתיה בתורת שחיטה ולא מעכב בשחיטה, או דילמא הוי חלדה, ולא איפשיטא. אבל כל שנשחטו רוב הסימנים כראוי שוב אין השחיטה נפסלת, וסימן לדבר הגרמה (י"ט ע"א).]
[מתני' השוחט שני ראשין כאחת שחיטתו כשרה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין. פי' בבהמה אחת. אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שחיטתו כשירה.]
[מתני'. התיז את הראש בבת אחת פסולה. פי', כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק את הסכין בכח ופוסק. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת. פי', היה שוחט במשיכה כראוי, והתיז את הראש בבת אחת בהולכה או בהבאה, אם יש בסכין מלא צואר כשרה. היה שוחט והתיז שני ראשים כאחת. כלומר, בהולכה או בהבאה. אם יש בסכין כמלא צואר כשרה. בד"א, בזמן שהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהו, ואפילו באיזמל, שחיטה כשרה.]
[התיז את הראש בבת אחת. פי', כגון שדקר את הצואר כמו שעושין בסיף, או הניח הסכין על הצואר ודחקו למטה בתוך הצואר, כגון שחותכין את הצנון, פסולה. שאין זו דרך שחיטה דבעי' הולכה או הבאה בשחיטה, וליכא. היה שוחט והתיז את הראש, בהולכה בסכין או בהבאה בלבד, אם יש בסכין מלא צואר כשרה.]
<h2>דף לא.</h2>
[גמ' אמר ר' זירא מלא צואר חוץ לצואר. ואסיקנא דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר, דהוו להו שני צוארין. וכן הלכתא. פי', וכן הדין בשהיה שוחט והתיז שני ראשים דבעינן מלא צואר חוץ לשני צוארין, וכן הדין בכמה בהמות דבעינן מלא צואר אחר יתר לכלן, וסגי בהכי. ואם תאמר, התיז שני ראשים בהבאה שאין בסכין אלא כשני צוארין, אמאי שחיטתו פסולה לענין שתיהן, קמיתא מיהא ליתכשר, דלענין דידה איכא מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. איכא למימר, כששוחט שתיהן כאחת, מתוך שהוא צריך לדרוס לענין השניה דורס אף בראשונה, וממנה אתה דן לבהמות הרבה, כל שאין בסכין מלא צואר אחד יותר לכולן, שכולן פסולות.]
[פיס' בד"א בשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך וכו'. אמר רב אשי ובאזמל שאין לו קרניים דהתם הוא דסגי ליה במוליך ומביא... אבל אם יש לו קרניים [חוששין] שמא ינקוב הסימנין כשמוליך ומביא, וכיון שהוא כל שהו. ואיכא מן דאמר הני מילי דסגי לן בכל שהוא, בעוף שצוארו דק, אבל בבהמה לא.]
[מתני' נפלה הסכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה. שנאמר [דברים כ"ז] וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. פירוש, דבעי' מכח אדם. נפלה סכין והגביהה. פי', התחיל לשחוט ונפלה סכין והגביהה. נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין. פי', אחר שהתחיל לשחוט. או עף. פי', ולא היה יכול לגמור שחיטתו ובא חברו ושחט, כלומר, שגמר השחיטה. אם שהה, כלו' בנתים, כדי שחיטה אחרת פסולה. ר' שמעון אומר אם שהה כדי ביקור. פי', כדי ביקור הסכין אם היתה כשרה.]
[גמ'. טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה. ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה. ואע"ג דתנינן חדא זימנא [ב' ע"א] וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דאלמ' לא בעינן כונה בשחיטה, איצטריך הכא לאשמועינן נפלה סכין ושחטה, דאי אשמעינן התם גבי חרש שוטה וקטן הוה אמינא התם הוא משום דמכוין לחתיכה בעלמא, אבל גבי נפלה דלא מיכוין לחתיכה, אימא לא, קמ"ל. ואי אשמעינן הכא הוה אמינא משום דאתיא מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, קמ"ל.]
<h2>דף לב.</h2>
[פיס' השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. גמ'. מאי כדי שחיטה אחרת, רב אמר כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף. בגמ' אמרינן עלה מעיקרא אמר רב כדי שישחוט בהמה אחרת. ומתשובה זו, אתה יכול ללמוד מה היתה השאלה, שאלו היתה השאלה אם השיעור כדי שחיטת בהמה או עוף, היה להם להשיב אמר רב כדי בהמה. ואם היתה השאלה אם הוא כדי שחיטה או כדי הרבצה ושחיטה, היה להם להשיב אמר רב כדי שחיטה, הא אין עליך לדון אלא כמו שאפרש, שאלו במשנה אמרו כדי שחיטה אחרת, וראוי לספק לשון אחרת שאמרו, אם על השחיטה עצמה, או על הבהמה. וההפרש שביניהם שאם על השחיטה הרי השיעור כדי שחיטת רוב הסימנין בלבד שהם עיקר השחיטה. ואם על הבהמה הרי השיעור כדי שחיטת העור והסימנין כולן... שחיטת בהמה. והינו דאמרינן מאי כדי שחיטה אחרת, ואמר רב כדי שישחוט בהמה אחרת, והשיעור ככדי שחיטת העור והסימנין כולן. והדר אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפילו בהמה לעוף, וכן אמר ר' יוחנן אפי' בהמה לעוף, במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. והלכתא כשמואל ור' יוחנן. פי' דאמ' לה... כדי שחיטת בהמה לעוף, דהוו להו תרי, ואין דבריו של אחד במקום שנים. פי', וכדי שחיטת בהמה לעוף דאמרי', הינו בהמה דקה ולא גסה, דלא עדיף עוף מבהמה דקה, דשהייתה כדי שיעור בהמה דקה אחרת.]
[אמר רבא השוחט בסכין רע. אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו. פי', אם שהה הרבה פעמים בשחיטתו, ולא היה בכל אחת כשעור שהיה, ובין כלן יש כשיעור, מהו שיצטרפו ותיאסר. ותפשוט לה מדידה. פי', דמכשר בסכין רע אפי' הוליך והביא כל היום כולו, התם בדלא שהה.]
[בעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו. תיקו. הפי' הנכון בזה כמו שכתב בספר המאור לאדני זקני ז"ל. דאדרבה קיימינן דאירי בשוחט בסכין רע, והכי קאמ' שהה במיעוט סימנין בבהמה במיעוט בתרא דסימן קמא ששהא בשחיט' של מיעוט כדי שהיה, מי אמרי' כיון דאיתיה בשחיט' לא חשיבא שהיה, או דלמא כיון דלא מעכב בשחיט' כמחתך בשר בעלמא חשיב, וחשיב' לה שהיה. ולא איפשיטא ולחומרא.]
[מתני' שחט את הושט ופסק את הגרגרת, שחט את הגרגרת ופסק את הושט. פי', והיינו עיקור, ובבהמה קאי. או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני. פי', בין סימן לצואר ופסקו. פירוש, ממטה למעלה. ר' ישבב אומר נבלה, ר' עקיבא אומר טרפה. פי', ואינה מטמאה. כלל אמר רב ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה שתיפסל טרפה, והודה לו ר' עקיבא.]
<h2>דף לב:</h2>
[ומן הגמ' נראה שאם שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה קודם שחיטת הושט כשרה, ודוקא ריאה מפני שחיי ריאה תלויין בקנה, אבל שחט הקנה וניקבו בני מעיים קודם שחיטת הושט, ... וכן הדין, בשוחט את הושט וניקבו בני מעים, ואחר כך שחט את הקנה שהיא כשרה, מפני שחיי בני מעים תלויין בושט.]
<h2>דף לג.</h2>
[גמ' תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. פי', מבשר שנטל ממנה קודם שתצא נפשה, משום דמעלי לגופא כדאיתא בגמ'. חותך כזית בשר מבית שחיטתה. פי' שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש. והחכם הגדול ר' יצחק הלוי בר' ברכיה ז"ל כתב משום דאמרינן בברכות [מ"ד ע"ב] כל הקרוב לנפש משיב את הנפש. ומדיחו יפה. פירוש, משום שלא נגמר דם בית השחיטה לצאת. ומולחו יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. פי', כדאמרינן בגמ' [סנהדרין ס"ג ע"א] שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה משום שנאמר [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם, כלומר לא תאכלו על הנפש, כי הדם הוא הנפש, הרי זו אזהרה שלא לאכול ממנה בעוד נפשה בה.]
[ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. פי', ואע"פ שבני נח אסורין באבר מן החי, ואין התר שלהם בשחיטה ששחטו הם, הכא בשחיטת ישראל כיון דאישתריא האי בהמה, מגו דאשתריא לישראל אישתרא לגוי.]
[מתני' השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין, ונאכלין בידים מסואבות. כלומר, בלא נטילת ידים, שהידים גזרו עליהן להיות שניות, ואעפ"כ אין מטמאין הבשר, שאין שום אוכל מקבל טומאה בלא הכשר, שנאמר [ויקרא י"א] כי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, הא אם לא יתן מים עליו אע"פ שנגע בו טומאה אינו טמא. והכא במתניתין כיון דליכא דם, לא הוכשר, שהדם מכשיר כמים, שנאמר [דברים י"ב] על הארץ תשפכנו כמים. ותמה כי לא יצא מהם דם אכתי היכי שרי במתני' למיכלינהו בידים מסואבות, דהא בשר לא שרי למיכליה בלא הדחה במים, נמצא דהא איתכשרי ליה בהדחה זו. ואיפשר לומר כגון שהודחו במים שלא מדעתו דלא ניחא ליה, והשתא האי הדחה לא מתכשרא משום דכתיב כי יתן מים על זרע וקרינן כי יותן, ובעינן יותן מים דניחא ליה דומיא דכי יתן. אי נמי, בצלי דלא בעי הדחה, דנורא משאב שאיב, וכן עיקר. ובגמרא מקשי וכי יצא מהן דם והוכשרו אמאי אין נאכלין בידים מסואבות, דהא אין שני עושה שלישי בחולין, ומוקמינן לה בחד לישנא בחולין שנעשו על טהרת הקודש. כלומר, כדי לאכלן בטהרת הקדש דהשתא בהני שני עושה שלישי. ר' שמעון אומר הוכשרו בשחיטה. פי', דמגו דמשויא ליה שחיטה אוכל, שהתירו מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכל לקבולי טומאה בלא הכשר אחר.]
<h2>דף לז.</h2>
[מתני'. השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל. פי', דאי לא מפרכסא קים להו לרבנן דנטילת נשמתה קודם גמר שחיטה. ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה. פי', כדרך שהבהמות נופחות בגרונם לאחר שחיטה, והדם מזנק ומקלח בכח. פי' זינוק, קילוח. אמר ר' שמעון אף השוחט בלילה. פי', בהמה מסוכנת ואינו יודע אם פרכסה. ולמחר מצא כתלים מלאים דם. פי', כותלי בית שחיטת הצואר, כשרה שזינקה כמידת ר' אליעזר. פי', דמכשר לה בזינוק. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה. אחת בהמה דקה ואחת גסה. פי', שוות בזה שכלן צריכות פירכוס. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. פי', ולא חשיב פירכוס. בד"א. פי', דבעינן פרכוס, שהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין האלו כשרה.]
<h2>דף לז:</h2>
[גמ' היכי דמי מסוכנת אמר רב יהודה אמר רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות. פי' עצים, מלשון בקעת. רב הונא בר שלמיה משמיה דרב אמר אפילו אוכלת קורות.]
<h2>דף לח:</h2>
[אמר רבא הלכה כי הא מתניתא דתניא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה. פי', שאינה אלא הוצאת נפש בלבד, כדאיתא לעיל. בד"א ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה, בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה. ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו, הרי זה פרכוס. ומן הגמרא נראה, דבהמה דקה שהיתה ידה פשוטה וכפפתה, הרי זה פרכוס. גרסי' בע"ז בפרק קמא [ט"ז ע"א] אמר רב חנא בר רבא אמר רב חיה גסה הרי כבהמה דקה, לפרכוס. אמר רבא ופרכוס שאמרו בסוף שחיטה.]
[מתני'. השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ר' אליעזר פוסל. פי', דסבר דאע"ג דישראל שחיט, מחשבת נכרי פוסלת בשחיטתו. אמר ר' אליעזר אפילו שחטה ישראל שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה. פי', יותרת הכבד. פסולה, שמחשבת נכרי לע"ז. אמר ר' יוסי קל וחומר. פי', שאין מחשבת נכרי לע"ז פוסלת כשישראל שוחט, ומה [במקום] שהמחשבה פוסלת במוקדשים. פי', והרי מוקדשין שמחשבת פסול פוסל בהן בד' עבודות, שאם חשב הכהן לזרוק דמו או לקבל דמו או להוליך דמו או להקטיר חלבו שלא כראוי, הרי זה פסול אע"פ שלא עשאן, מכיון שחישב בשחיטה לעשות אחד מארבע אלו בפסול, הרי זה פסול, אין הכל הולך אלא אחר העובד. פי', שאם חשבו עליהם הבעלים שום מחשבת פסול אין הקרבן נפסל בכך, אלא אם כן חשב עליה הכהן שהוא השוחט, והוא הנקרא העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין, לא יהא הכל הולך אחר השוחט. פי', מקום שאין המחשבה פוסלת, דהינו בחולין שאין המחשבה פוסלת בכל ד' עבודות אלו אלא בשתים, שהשוחט בהמת חולין וחישב עליה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הרי היא פסולה, אבל אם חשב בשחיטה לקבל או להוליך דמה לע"ז אינה פסולה שתיאסר בהנאה, דקבלה והולכה בע"ז ליכא, וכיון שכן, קל וחומר הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט, וכן פרשוה בגמרא למשנתנו. וטעמא דמלתא דמחשבת קבלת הדם והולכת הדם לא פסלה בע"ז, משום דבע"ז לא נאסרה אלא זריקת דם והקטרת חלב שהן מעשה, והמקבל את הדם או המוליך עד שלא זרקו זה לא עשה כלום, אבל בקדשים חשיב להו מעשה ליפסל עליהם. משום שנצטוו ליה וצואתן מחשבא להו מעשה. וזריקה והקטרא נמי דפסלי בע"ז, הני מילי בשחשב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז, אבל נשחטה כראוי, שוב אין הבהמה נפסלת, אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז].
<h2>דף לט:</h2>
[גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. פי', שכשזה שוחט דהינו עובד, אין האחר פוסל שחיטתו בשום מחשבה. והא דקתני במתני' השוחט לנכרי שחיטתו כשרה, הוא הדין דאפי' לכתחלה, אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי, דלאו לישנא מעליא הוא, דמשמע דלמשרי למשחט לנכרי הוא דאתא. ואנו לא הוצרכנו לזו אלא לדון על הבהמה אם היא אסורה או מותרת. ור' אליעזר נמי דקתני פסולה, הוא הדין דזבחי מתים נמי הוא, אלא אידי דאמר תנא קמא כשרה, אמר איהו נמי פסולה.]
[מתני' השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם מדברות שחיטתו פסולה. פי', לומר שהיא אסורה באכילה אבל בהנאה מותרת, ולאו במתכוין לע"ז, שאם במתכוין לכך לכל דבר שיהא, הרי זה דינו כתקרובת ע"ז ממש, והכי מוכח בע"ז [מ"ה ע"א], אלא הכא מיירי כשאינו שוחט לשמן לשם ע"ז ולדעת ע"ז, אלא לשם רפואה מדרכי האומות, או לשם כשפים בעלמא ואע"פ [כן] אסרו באכילה מפני מראית העין, שנראה כעושה זה לדעת ע"ז, ולפי שאין דרכן של גוים לעבוד ההרים עצמן ולא הגבעות ולא המדברות עצמן ואף זה לא נתכוין לע"ז לא אסרוה אלא באכילה. אבל בשוחט לדברים שדרכן לעבדן, כגון שרו של ים או שרו של הר או לשדים או לבעלי חיים או לכוכבים או למזלות, אפילו שאין מתכוין לעבדן אלא לשם רפואה גזרו עליה שתהא כתקרובת ע"ז ממש ותיאסר בהנאה, ולאו מדינה אלא משום מראית העין, מפני שהן דברים שדרכן לעובדן, והינו מתניתא דמיתי' בגמ' השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם מדברות לשם נהרות לשם ימים לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן שבים הרי אלו זבחי מתים, ופרישנא בגמ' באומר לשרו של הר או לש' של גבעה או של ים או של מדבר, ולא שיהא שוחט לשמן במתכוין לעבדן, אלא בשוחט לשמן לשם רפואה, ומפני שדרכן לעבדן עשאוה כתקרובת ע"ז ממש. ומיהו דוקא בבהמה שתהא שלו, הא לאו הכי לא מיתסרא בהנאה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והיכא דאית ליה שותפות בגויה, דינו כשלו, ויכול לאסרו. ומיהו דוקא בישראל משומד, או התרו בו וקבל ההתראה דהוה ליה כמשומד גמור, אבל בישראל אחר השוחט לע"ז בהמה שיש לו בה שותפות אינה אסורה בהנאה לפי שסתם ישראל אינו חושב לע"ז, ומן הסתם כשהוא אומר לע"ז אינו גומר לכך אלא לצער חברו, והכי איתא בגמ' [מ"א ע"א], ומיהו הני מילי דסמכינן בהכי הינו לענין איסור הנאה, אבל לעולם אסורה באכילה, ואפי' בשוחט בהמת חברו לשום הרים או לשום אחד מכל אלו לשם רפואה אסור באכילה, שכל שיש בו משום ע"ז, וכל שנאסר משום סרך ע"ז לעולם שחיטתו אסורה באכילה. וליכא למימר לענין איסור באכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דהכא לאו אמטו לתיה הוא דמיתסרא, אלא שהיא כאלו לא נשחטה ומתה מאיליה, או כאלו שחטה במגרה דלא סגיא דלא מיתסרא. ולא עוד אלא אפילו מה שישחוט ישראל זה מיכאן ואילך אפי' לשם דבר כשר חוכך אני בזה להחמיר לאסור באכילה, שדינו כמשומד לע"ז לענין שחיטה, מכיון שנאסרה מעולם שחיטתו מפני ענין ע"ז. וכן אתה דן בשוחט לקבל דמה לע"ז או להוליך דמה לע"ז אע"פ שאינה אסורה בהנאה, משום דקבלה והולכה בע"ז ליכא אבל באכילה אסורה. וכן מה שישחוט מיכאן ואילך אפי' לשם דבר כשר הרי היא אסורה באכילה משום טעמא דפרישנא. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם דבר כשר ואחד לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה].
<h2>דף מא.</h2>
מתני' אין שוחטין לא לתוך הימים לא לתוך הנהרות. פי' משום דנראה כשוחט לשר שלהם. ולא לתוך הכלים. פי' שלא יאמרו מקבל דם הוא לע"ז. אבל שוחט הוא לתוך עוגל של מים. פי' דבמיעוט מים ליכא למיחש. ואית דגרסי לתוך אוגן של מים והוא מלשון אגן, ופירושה דאע"ג דלתוך הכלים אסור, כיון דיש בו מעט מים מותר, ותו ליכא משום חשדא. ובספינה על גבי הכלים, פי', והדם שותת ויורד לתוך המים, דלא מיחזי כשוחט לתוך ימים כיון שאין קלוח הדם מגיע לתוך הים. אין שוחטין לגומא. פי' מפני שהוא דרכי האמורי, אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו כדי שיכנס הדם לתוכה, ובשוק לא יעשה כן מפני דרכי האמורי. פי', משום ובחוקותיהם לא תלכו.
<h2>דף מא:</h2>
גמ' מאי שנא לתוך ימים דלא דאמרי' לשרא דימא שחיט. פי' לשרו של ים, לתוך עוגל של מים נמי אמרי לבבואה דידיה קא שחיט, פי' לדמותו הנראה במים, אמר רבא בעכורין שנו דלית בהו בבואה.
אין שוחטין בגומא אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו. והא אמרת רישא אין שוחטין לגומא כלל, אמר רבא הכי קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. פי' שלא יקבע חוקותיהם.
ובגמ' עוד דין אחר בשוחט לשם קדשים ואע"פ שהוא אינו מקדיש אותה בהמה שלא אמר בהמה זו קרבן אלא ששחט לשם קרבן, ומדינא לא מהני כלל ואעפ"כ אסורה באכילה בלבד מפני מראית העין מפני שנראה כמקדישן ושוחט קדשים בחוץ שהן אסורין. ודוקא בדבר הנידר והנידב, כלומר בקרבן שאדם יכול להקריבו בכל שעה לרצונו בנדר או בנדבה. ונדר הינו דקאמר הרי עלי קרבן. פי', דחייב באחריותן. ונדבה דקאמר הרי זו, דאינו חייב באחריותה. כגון שלמים וכיוצא בהן שאדם יכול להתחיב עליהן בכל שעה בנדר או בנדבה דעכשיו נראה כשוחט לשמן כאלו מקדישן. אבל שוחט לדבר שאינו נידר ונידב כגון חטאת וכיוצא בו כשרה, שאין אדם יכול להתחייב בו בכל שעה לרצונו שאינו בא אלא על חטא, ובהאי דינא הוא דכשירה כששוחט לשמו דהשתא ודאי אינו נראה כמקדיש שהרי אינו יכול להקדיש אפילו בפירוש, אלא אם כן היה כבר מחוייב חטאת ואמר לשם חטאתי דהשתא אסורה מפני מראית העין. ואפילו בבעלי מומין דמשום מראית העין הוא וזימנין דמאן דחזי לא חזי ליה למומא. מיהו דוקא בבהמה שלו ולא בשל חברו, דהא אפילו בשלו לאו דינא הוא אלא מפני מראית העין בעלמא ולפי שאין בלשון הזה לשון הקדש שהרי לא אמר שתהא בהמה זו קרבן אלא שהוא שוחט לשם קרבן והאי לישנא מדינא לא מהני כלל אלא כעין קנסא משום דנראה כמקדיש וכיון דכן לא קנסו אלא בשלו דאי מקדיש לה בהדיא תפוש בה הקדש, אבל בשל חברו שאינו יכול להקדישה לא קנסו חברו בשביל זה ואין חוששין למראית העין ומותרת. ואפילו בשלו דווקא באכילה אסורה אבל בהנאה מותרת.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טרפות בבהמה נקובת הושט. פי', במשהו, וכל לשון נקב במשהו. ופסוקת הגרגרת, נקב קרום של מוח, נקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. פי', חדא מלתא קתני ואורחא דמלתא נקט דפסיקת חוט על ידי שבירת שדרה וטרפות משום החוט הוא ולא משום שבירת השדרה. נטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. הריאה שניקבה או שחסרה, ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות. בגמ' [מ"ז ע"ב] בעי כיון דתנא ניקבה חסרה למה לי, ופירש דמשום ר' שמעון נקטה, לאשמועי' דר' שמעון לא פליג אלא בנקבה, דאי לא תנא אלא ניקבה וחסרה אתיא לן מכללה דניקבה, הוה אמינא דר' שמעון כי היכי דפליג בניקבה הוא הדין בחסרה, אלא דנקט לישנא דמתניתין דקתני ניקב, להכי תנא ברישא ניקבה וחסרה לאשמועינן דר' שמעון כי פליג בניקבה אבל בחסרה מודה, ולקמן מפרשי' בהדיא כל חדא וחדא דמתניתין.
נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. פי', תרתי קתני נפלה מן הגג משום ריסוק איברים. [או] נשתברו רוב צלעותיה משום צלעות.
ודרוסת הזאב. פי', משום ארס שהוא שורף. ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה, ודרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס. פי', עוף הדורס שהוא גס. בעוף הגס. פי', שהארס של זאב אינו שולט להזיק בגסה, וכן ארס הנץ אינו שולט להזיק בעוף הגס. זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה.
<h2>דף מג.</h2>
ניקב הקרקבן. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן קרקבן שניקב וכיס שלו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס וקרקבן קיים מהו. תא שמע, דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר. ואם ניקבו שניהם זה שלא בצד זה כשר. מאי טעמא, כיון דקרקבן מינח ניח כדקאי קאי. לא רוח ולא גמד ולא מתרמו אהדדי. פי', הקרקבן ניח הוא ועומד כמות שהוא ואינו מרחיב ואינו מתקצר ואין שניהם מתכוונין זה כנגד זה, הילכך כמי שניקב זה בלא זה דמי וכשר.
גמ'. אמר רבא שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן, דאי חליף טרפה. והא דלא פריש לה לענין נקב למימרא דלהכי קאמ' חיצון אדום לומר שאין נקב ניכר בו, משום דבהדיא אמר לה רבא שמעתא אחריתי בסמוך לענין נקב, ולהכי מפרש לה הכי, דאי חליף טרפה. ודווקא אי חליף תרויהו שהראשון לבן ופנימי אדום אבל שניהם אדומים או לבנים נמצא אין כאן לקות אלא באחד וחברו מגין. ואם נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה, זמנין דמתחא ליה ומתרמו אהדדי והוי נקב, כלומר בשניהם ואסיר. ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום...
ואמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. למאי נפקא מינה, לספק דרוסה. פי', שהיא צריכה בדיקה כדלקמן [נ"ג ע"ב], וזו היא בדיקתה, אם רואין שהאדים הבשר, כדמפרש לקמן. וזה אינו ניכר בחוץ, שהרי אדום הוא אלא מבפנים. והאי דנקט ספק דרוסה, הוא הדין דהוה מצי למימר ספק נקב, כדמוכח בההוא עובדא דלעיל [כ"ח ע"א], בההוא אווזה דנפק ואתא כי ממסמס קועיה דמה. ואמרינן נישחטיה, דלמא במקום נקב שחיט. ניבדקיה והדר נישחטיה, ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. והתם ודאי ספק קניא הוה, כלומר דהוא ספק נקב, ולא ספק דרוסה הוא. חדא דספק קניא ספק שונרא, בקניא תלינן כדלקמן [נ"ג ע"ב]. ועוד דאי ספק דרוסה, לית ליה לאימנועי בה מלמשחטיה, דאפילו לאחר שחיטה אית ליה בדיקה שפיר, דמצי למחזי במקום חתך אי איכא אדמימות. לא שמענו אלא בספק נקב, דאיכא למיחש שמא במקום נקב שחיט. אלמא דאפילו לענין נקב וושט אין לו בדיקה לעולם מבחוץ אלא מבפנים, אלא חדא נקט. ובספק דרוסה סגי לן בבדיקת פנים, אע"פ שאיפשר שהדריסה בחיצון ואינה ניכרת בו, מכיון שאינה בפנימי הרי פנימי מגין, וכן לענין נקב. אבל מצא פנימי ניקב טרפה, שאי אפשר לבדוק החיצון. ואע"ג דאמרינן לעיל ניקב זה בלא זה כשר. התם לענין דינא. ולמעשה, בניקב החיצון, איפשר לפנימי בבדיקה. אבל ניקב הפנימי, אי איפשר לחיצון בבדיקה. ויש אומרים, איפשר על ידי נפיחה ובמים פושרים. והא דאמרינן בושט יש לו בדיקה מבפנים, הני מילי בעוף, ושחט הקנה ולא שחט הושט. אבל בבהמה אי אתה מוצא בו בדיקה כלל שהרי צריך לשחוט שני הסימנין, וכיון שכן חוששין שמא במקום נקב שחט. ואע"פ שמצינו עכשיו לאחר שחיטה נקב בחיצון למטה ממקום שחיטה, חוששין שמא הפנימי נקב ניקב במקום שחיטה, ושניהם ניקבו זה שלא כנגד זה, דכיון דאיכא ריעותא חישינן. והא דאמרינן לקמן [מ"ח ע"ב] במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשר, ואע"ג דאיכא ריעותא. התם, משום דאיפשר לבדיקת צד אחד. והא דאמרינן לקמן [מ"ט ע"א]. גבי מורנא, דהוא תולעת היוצאת מן הריאה ונמצאת הריאה נקובה, ואמרינן דאחר שחיטה פריש. וכשרה. ואע"ג דאיכא ריעותא מכשרינן. לא דמיא ההיא להא דהכא, דהא דהכא כיון דכי איתיה לנקב טרפה, חישינן דלמא איתיה, כיון דאיתחזק ריעותא. אבל הא דהכא דודאי איתיה לנקב ואכתי למיתלי בהיתירא, תלינן.
<h2>דף מג:</h2>
ההיא ספק דרוסה דאתאי לקמי דרבא, הוה בדיק ליה לושט מאבראי, אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים. אפכוה ובדקוה ואשתכחין עליה תרי קורטי דמא. ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא.
ואם ישב לה קוץ בושט, חוששין שמא הבריא. פי', דלמא נפק מאבראי. פי', כיון שישב הקוץ בושט, כלומר שננעץ בו, אע"פ שאין אנו רואין הנקב, חוששין שמא ניקב ועלה בו קרום, והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום. אבל אם נמצא קוץ בושט ולא ננעץ בו כלל, אין חוששין לנקב. מאי טעמא דכל הני עיזי בריאתא קוצי אכלן. זה פסק רבינו ז"ל וכן הלכה. ואע"ג דבגמרא אמר עולא אפילו ישב קוץ בושט אין חוששין לה, הא מקשינן עליה דעולא, מאי שנא מספק דרוסה, ומתרצי' קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. ואלו לקמן [נ"ג ע"א], מסקינן בהדיא דחוששין לספק דרוסה. וכיון דכן, הוא הדין דחוששין לספק דרוסה שמא הבריא.
תרבץ הושט שניקב במשהו טרפה. פי', שדינו כושט עצמו לענין נקב, ולא מקום שחיטה הוא. הי ניהו תרבץ הושט, רב ביבי בר אביי אמר כל שחותכו ועומד במקומו, זהו תרבץ הושט. ואי זהו ושט עצמו, כל שחותכו וכווץ. ור' יונה אמר ר' זירא, מבלעתא. פי', בית הבליעה, הינו תרבץ הושט. וכמה, אמר ר' אויא פחות מכשעורה ועדיף מחיטתא.
<h2>דף מד.</h2>
ואסיקנא, למעלה דלא חאזי לשחיטה כושט עד כמה, אמר ר' נחמן עד כדי תפיסת יד. ופרשי לה רבנן כדי שיתפוס בשתי אצבעותיו. למטה עד כמה מקום שחיטה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר וושט. פירוש שישעיר, דקאי פירצי פירצי דאמי לכריסא. ובקנה קימא לן [מ"ה ע"א] דמקום שחיטה משפוי כובע ולמטה עד כנף ריאה התחתונה. פי' כשהבהמה תלוי' שהוא כנגד כנף ריאה התחתונה שהיא עליונה כשמעמידה הטבח. פי', עד הקנה שהוא כנגד כנף ריאה התחתונה שהיא עליונה כשיעמידנה הטבח לריאה בלבד. ובלבד שלא יאנוס אותה. ולא תאנוס היא את עצמה. כלומר, שלא תמשוך את צוארה הרבה באונס, אלא כשהיא מושכת צוארה כדרכה ותרעה.
אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל ברובו מלחי כשר. ודוקא דאפרוק אפרוקי. פי', שנעקר רובו בהיקף הסימן ומ... במיעוטן מיעוט כאן ומיעוט כאן, וכיון שכן שאין רוב נעקר במקום אחד כשרה. אבל אדלדל אדלדולי. פי', שמה שנשאר קיים אינו חיבור יפה אלא שנדלדל קצת. או איקפל איקפולי שהחתך מתפשט בסימן שראוי לקפלו. וכיון שכן הרי זה כאלו נחתך באמצע הסימן ואם בושט אפלו במשהו שמתפשט החתך בסימן טרפה דהא נקב משהו פסול בושט, ואם בקנה אם נחתך ברובו טרפה. זה פי' כפי הלשון הכתוב בהלכות רבינו ז"ל.
ופסוקת הגרגרת. תנא, פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה רובה, רב אמר רוב עביה. ושמואל אמר רוב חללה. פי', על ידי שהגרגרת עשוי טבעות טבעות, והם מצד האחד ולא מצד האחר, ומצד הטבעות והוא צד שלמעלה העור עבה, נמצא רוב עביה קודם לרוב חללה. ומאן דאמר רוב חללה, מיקל למימרא דלא מיטרפא עד דהוי רוב חללה.
<h2>דף מד:</h2>
ההיא פסוקת הגרגרת דאתא לקמיה דרב, יתיב ובדיק לה ברוב עביה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, למדתו רבינו ברוב חללה. שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בישרא בתליסר פשיטי. והיכי עביד הכי, והתניא [נדה כ' ע"ב] חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר. פי', לאו רשאי בלחוד קאמרינן, אלא אפילו עבר ועשה כן, לא עשה כלום. דהכא לאו בטועה בדבר משנה, דהתם רשאי והדר דינא, אלא בטועה בשקול הדעת, דקימא לן קם דינא, ומה שעשה עשוי. וחד ענינא הוא בהדי אידך דאמרי' [ע"ז ז' ע"א], דאם שאל לחכם וטימא או אסר לא ישאל לחכם ויטהר או יתיר, דהתם נמי לאו משום איסור שאלה נגעו בה, אלא בטועה בשקול הדעת אירינן, ומשום דקם ליה דינא קמא. וההיא דאמרינן התם בע"ז [מ' ע"א], נפקי שיפוריה דמר ושרו, נפקי שיפוריה דמר ואסרי. התם שנחלקו בבת אחת, דלא חאיל איסורה דמאן דאסר, שלא היתה הוראתו מתחלה אלא במחלקת. וטועה בשקול הדעת מפורש בסנהדרין [ו' ע"א] כל היכי דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיין כחד מניהו, ואזל איהו ועביד כאידך. שאני הכא דרב נמי לא אסרה. פי', שלא גמר רב הוראתו עליה.
וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה, והכת' [יחזקאל ד'] ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמיך. פי', ואפילו הכי מיצטרכינן לטעמא דאמרינן דרב נמי לא אסרה, דאי לאו הכי, אע"ג דגמרא דרבה בר בר חנה הוה, כל היכי דלכי שמיעא ליה לא הדר ביה מינה בשעת הוראתו, טועה בשקול הדעת מיקרי, וקם דינא. ואפילו היה חוזר בו אחר כך, לא חשבינן טועה בדבר משנה דהדר דינא, אלא היכא דאלו שמעה הוה הדר ביה בשעת הוראתו. וכן מוכיח בסנהדרין [ו' ע"א, ל"ג ע"א].
ותיפוק ליה משום חשדא. דתניא, דן את הדין, זיכה [וחייב] טיהר [ו]טימא אסר [ו]התיר וכן העדים שהעידו, כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. וכי תימא אמאי לא מקשי ליה מההיא דאמרינן ביבמות [כ"ה ע"ב], חכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה. וכן דן את הדין ביחיד מומחה, אסור לו ליקח. יש לומר, אי מההיא הוה אמינא התם הוא במידי דממונא, או דערוה דיחיד לא מהימן. אבל באיסורין לא, דהא יחיד מהימן לנפשיה ולא חשיד כלל.
הני מילי מידי דמזדבן בשומא, הכא מתקלא מוכח. פי', דמידי דמזדבן בשומא, איכא למיחש לחשדא שמא נתנו לו יותר מן הראוי לו בדמים אלו. אבל דבר הנמכר במשקל, הרי הוא דבר הנראה לכל שכן דמיו לכל אדם. כי הא דרבה שרא טרפה וזבן מינה בישרא, אמרה ליה בת רב חסדא אבא לא עביד הכי. שרא בוכרא. פי', מפני מום שהיה בו, ולא אכיל מיניה. אמר לה, הני מילי היכא דמזדבן בשומא, פי', כגון בכור בעל מום שיוצא לחולין, ואע"פ כן אסור למוכרו במקולין, וכן אסור לשקול בשרו בליטרא, מפני שאסור לנהוג בו כדרך שהוא נוהג בחולין [בכורות ל"א ע"א] הכא מתקלא מוכח. מאי איכא משום אומצא מעליא. פי', שנותנין לי ממיטב הבשר, כל יומא נמי אומצא מעליא משדרו לי. פי', ותו ליכא משום חשדא, דהא בלאו הכי נמי יהבי ליה מיניה.
אמר רב חסדא אי זהו תלמיד חכם, זה הרואה טרפה לעצמו. פי', שהגיע לכלל כן שיודע לפרש איזו כשרה ואיזו טרפה, וכדאי לסמוך על עצמו, ואין צריך להוראת אחרים. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקרא ושנה, ושימש תלמידי חכמים, ורואה טרפה לעצמו, עליו הכתוב אומר [תהלים קכ"ח] יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. פי', רואה טריפה לעצמו, שיודע כשהיא מותרת ואוכלה, וזו היא יגיע כפיו שאינו מפסיד ממונו על הספק.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב נקבה כנפה מצטרפת לרובה. כלומר, נקבים נקבים קטנים כמו נקבי הנפה שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, מצטרפת לרובה. פי', אם רוב הקנה ניקבה בנקבים אלו, טרפה. ומצטרפין לרוב, בין הנקבים ומה שביניהם. ודוקא נקבים שאין בהן חסרון, אבל נקבים שיש בהן חסרון, מצטרפין לכאיסר. פי', בין הנקבים ומה שביניהם. וטעמא דמילתא דשלם מצטרף עם הנקוב לשער בו, משום דכיון דזוטר כולי האי, שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, אינו מתקים, ורואין אותו כאלו אינו. דאמר רב חמא בר גוריא נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין בכאיסר. פי', ברחב הקנה, אם כאיסר ברחב הקנה ניקב נקבים הרבה שיש בהן חסרון, הרי היא טרפה. ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובה. פי', והא דאמרינן נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין בכאיסר וטריפה ואותו כאיסר משערין אותו עם הנקבים ומה שביניהן, דוקא שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, אבל אם יש ביניהם יותר, אינה טרפה בכאיסר, ולא ברוב הקנה, בין החסרון והשלם, אלא משערין החסרון כמה הוא. אם החסרון בלבד של הנקבים עולה בכדי רוב הקנה טרפה, ואם לאו כשרה. דלא אזלינן בכאיסר, אלא בשהנקבים סמוכין, שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, ויש בהם חסרון, אבל בשאין סמוכין אע"פ שיש בהם חסרון, אין משערין בהם אלא בכדי רוב הקנה באותו חסרון בלבד. שאם אי אתה אומר כן, הרי אפילו בשני נקבים קטנים כשהם מופלגים זה מזה, איפשר שהם עם מה שביניהם רוב הקנה, תאמר בזו שהיא טרפה בשיש בהם חסרון, זה אי איפשר, אלא ודאי כמו שפרשנו. וכל שכן בנקבים שאין בהם חסרון דבעינן שלא יהא בין נקב לנקב כמלא נקב.
בעופא. פי', בנקבים שאין בהם חסרון לא קא מבעיא ליה דבין בעוף בין בבהמה ברוב הקנה משערינן, אלא בנקבים שיש בהן חסרון מבעיא ליה, דאילו בבהמה משערינן בכאיסר, וקא מבעיא ליה בעופא מפני שהקנה שלו דק ואי איפשר לשער בו בכאיסר. ועלה אמר רב יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו על פי הקנה. פי', חותך מה שיש בו אותן נקבים ומניחו על פי הקנה. פי', שהוא מקום יותר צר משאר הקנה. אם חופה רוב הקנה. פי', באותו מקום, של קנה, דבעלמא בקנה אזלינן בתר רובו, והכא בנקבים שיש בהן חסרון אזלינן בבהמה בכאיסר ובעוף בחופה רוב הקנה על פי הקנה דאי הויא הכי טרפה ואם לאו כשרה. ומיהא שמעינן דמה שבין הנקבים מצטרף, דהא אמרינן אם חופה רוב הקנה, ולשון חופה משמע ודאי העור שקפל כמות שהוא, כלומר עם הנקבים ומה שביניהם. דאי לא, הוה ליה למימר משערין החסרון של הנקבים אם הוא כדי רוב הקנה, ומדלא קאמר האי לישנא ואמר אם חופה רוב הקנה ודאי עם הנקבים ומה שביניהן קאמר כדפרישנא. ולא שני לן בין עוף לבהמה, אלא שזה שיעורו בחופה רוב הקנה, וזה שיעורו בכאיסר, אבל בשניהם ודאי מצטרף מה שבין הנקבים.
ואם נפחתה הגרגרת. פי', כמין דלת ועדין מחובר בה. ורבינו ז"ל כתב כגון שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון. אמר רב נחמן אין אומרים אם חופה אלא כדי שיכנס איסר לרחבו. פי', ואיפשר לדון בלשון רבינו ז"ל דפחת כגון זה נקב מפולש קרי ליה, אבל הלשון כפשטו אי איפשר לאומרו בנקב מפולש גמור דאם כן היכי יכלינן למימר כדי שיכנס איסר לרוחבו דהוא שיעור גדול מכאיסר השתא נקבים קטנים בכאיסר נקב מפולש מיבעיא, אלא ודאי לא סגיא אלא כדפרישנא דמאי נפחתה כמין דלת. ומאי דאמרי' אין אומרים אם חופה. פי', אין אומרים לשער בו שיעור חמור אם חופה רוב הקנה על פי הקנה דהוא שיעור פחות מכאיסר ונחמיר בנפחתה יותר מנקבים שיש בהן חסרון דאלו התם משערין בכאיסר, אלא אדרבה מקילין בו ומשערין בו להקל כדי שיכנס איסר לרחבו דהוא שיעור גדול מכאיסר. ובנוסחי דוקאני לא גרסי' אם חופה, אלא אמר רב נחמן כדי שיכנס איסר לרחבו. נסדקה לארכה. אמר ר' יוחנן אפי' לא נשתייר אלא משהו למטה ומשהו למעלה כשרה. וכן הלכה. ואם ניקב הקנה למטה מן החזה תידון כריאה, במשהו. פי', הקנה כל מה שהוא שיעור שחיטה דינו ברובו, אבל למטה מן החזה הינו ודאי משיעור שחיטה, דמסתמא כדי שתפשוט צוארה ותרעה דהוא מקום שחיטה הינו בקנה עד למטה מן החזה ולא עד בכלל.
ניקב קרום של מוח. קרמה תתאה טריפה. קרמה עילאה כשרה. וסימניך, חיתא דמנח ביה מוחא. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי, וכנגדו בביצים ניכר. פי', שיש בו שני קרומות, והם ניכרים בו. ולשון רבנו ז"ל, שהתחתון מתפרק עם העליון. אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, מוח וכל מה שבקדרה נידון כמוח, שאם ניקב במשהו, טרפה. התחיל לימשך, נידון כחוט השדרה, שאם נפסק רובו של עור טרפה. ומהיכן מתחיל לימשך, אמר ר' יהושע בן לוי, כמין שני פולים הם, ומונחין על פי הקדרה, מן הפולים ולפנים, כלפנים. מן הפולין ולחוץ, כלחוץ. ופולין עצמן איני יודע, ומסתברא דפולים כלפנים.
<h2>דף מה:</h2>
נקב הלב לבית חללו. בין לבית חלל גדול, בין לבית חלל קטן טרפה. קנה הלב. רב אמר במשהו, ושמואל אמר ברובו. הי ניהו קנה הלב. חלב. פי', שומן שעל גבי דופני ריאה. אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו, חד פריש לריאה וחד פריש לכבדא, וחד פריש לליבא, דריאה כריאה, דכבדא ככבדא, דליבא, פליגי בה כדאיתיה לעיל. מר בר רב חייא מתני איפכא, דכבדא כריאה, דריאה ככבדא, וכיון דלא איתמר הלכתא בהדיא, נקטינן לחומרא, וכולהו במשהו. ואע"ג דאמר שמואל לעיל גבי קנה הלב דפליג רב עליה, אי הכי אמר אבא לא ידע בטריפות כלום, הלכתא כרב, דקימא לן כרב באסורי.
פיס'. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. תנו רבנן חוט השדרה שנפסק ברובו טרפה דברי רבי. ר' יעקב אומר אפילו ניקב. הורה רבי כר' יעקב. אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב. וכמה רובו, רב אמר רוב עורו, אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד. וכן הלכה. ואם הומרך או נתמסמס פסול. פי', הומרך, שנשפך כקיתון. נתמסמס, כדונג מפני האש, וכשמעמידו אינו יכול לעמוד. אבל נתמזמז, וזהו שנתנדנד, כשר. עד היכן חוט השדרה. פי', שתהא מיטרפת בפסיקתו, אמר רב יהודה עד בין הפרשות. פי', עד מקום שהוא מתפשט ומתפצל פיצולין כנגד הירכים, והפיצולין נקראין פרשות על שם שפורשין לכאן ולכאן. עד פרשה שניה. פי', עד פיצול שני. אבל שלישי כשרה. פי', ומה שבפרשות של ראשונה ושניה נידון כחוט השדרה ופי פרשה של שלישית. ושם נידון כחוט השדרה ופי פרשה של שלישית וכן מוכח בגמ'.
<h2>דף מו.</h2>
בעופא. ר' ינאי אמר עד בין אגפים. פי', כנגד חבור הכנף. וריש לקיש אמר עד למטה מן האגפים. נראה לומר עד כנגד פרק הכנף.
פיס'. ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. אוקימנא כר' שמעון ברבי. פי', דאמר בגמ' דנשתייר משהו כשרה. ולהכי קתני ולא נשתייר ממנה כלום, הא נשתייר ממנה כלל כשרה. ולאו הכי הלכתא, אלא בעינן דנשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה. פי', במקום שהיא שתלויה.
פיס'. הריאה שניקבה או שחסרה רב ושמואל ורב אסי דאמרי תרויהו קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה. וסוגיין דאי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה תתאה מגין, מדרבה, דאמר רבה האי ריאה דאיגלידא. פי', שנקלף הקרום שלה. כאהינא סומקא. פי' כמה תמרה קלופה שהיא אדומה, כשרה. אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה עילאה מגין מדרב יוסף, דאמר רב יוסף האי ריאה דאוושא. פי', שמשמעת קול כשנופחין אותה. אי ידעי' היכא אושא מותבינן עליה. פי', מושיבין על אותו מקום גדפא או גילא או רוקא. פי', נוצה או תבן או רוק. אי מבצבצא. פי', אם מתנדנד ההוא רוקא או גילא או גדפא בידוע שיש שם נקב שהרוח יוצא ממנו וטרפה, ואם לאו כשרה. ואי לא ידעינן היכא אושא, מותבינן לה במיא דפשורי. חמימי חמימי לא משום דמכוצא. פי', שהיא כווצת ומתכנסת. קרירי קרירי לא משום דמטרשי לה. פי', שמקשין אותה כאבן, לשון טרשים, ואלו ואלו סותמין הנקב. אלא בדקינן לה בפשורי. פי', ונופחין אותה אי מברבקא. פי' שמתנענעין המים מחמתה טרפה ואי לא כשרה. פי', דהאי דאושא מפני שנקב קרום התחתון והרוח נכנס בין שני הקרומות.
<h2>דף מו:</h2>
חדא בועא ומתחזיא כתרתי. פי', ואנו חוששין שמא שתים הן סמוכות, ואם כן הוא הרי היא טרפה. מייתינן סילוא ובזעינן לה. פי', מביאין קוץ ונוקבין אותה. אי שפכי להדדי, פי', אם כל ליחה שבהן נשפכת באותו נקב שעשינו באחת מהן חדא היא וכשרה, ואי לא תרתי אינון, וטריפה.
גופא אמר רבה האי ריאה דאגלידא כאהינא סומקא כשרה. אע"ג דלא מחדשינן בה מידי, אידי דבעי לאיתויי הנך כלהו הדר איתי נמי הא. ואמר רבה ריאה שהאדימה מקצתה כשרה, האדימה כולה טרפה. אמר ליה רבינא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא, כולה נמי הדרא בריא. מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם. פי', לענין חובל בשבת איתמר [ק"ז ע"ב] דאינו חייב בשאר שקצים ורמשים מלבד שמונה שרצים האמורין בתורה עד שיצא מהם דם, משום דלא חשבינן להו חבלה דהדרי בריא. הכא נמי אע"ג דהאדימה כשנצרר הדם כשרה, דהדרא בריא. וכי תימא הא לשמונה שרצים מדמי' לה, ותניא [שם] נצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב. והכא נמי לענין ריאה כיון שנצרר הדם חשבינן ליה כאלו יצא, והיא נקובה. אי הכי אפילו מקצתה נמי. אלא לא שנא, כלומר דבין הכי ובין הכי כשרה. פי', וכן עיקר כמו שפירש רבנו ז"ל דלשאר שרצים איכא לדמויה, דאמרינן התם דאין להם עור, כלומר דעור שלהם רך, וכיון דכן כל היכא דלא נפיק דם לבראי לא חשיב חבלה, דאם איתא דהוי חבלה לבראי הוה נפיק דם. וריאה דכותה שאף היא עור שלה רך. וכי אמרינן האי לשמנה שרצים מדמינן לה לרוחא דמילתא אקשי ליה, אבל ודאי אי איכא לדמויה לשאר שרצים מדמי' לה, ואשכחן מאן דאמר בין בכולה בין במקצתה טרפה. ואנן לא סבירא לן הכי, דהא אמרינן לקמן אדומה כשרה מדר' נתן [מ"ז ע"ב].
ואמר רבה ריאה שיבשה מקצתה טרפה. פי', אידי דאמר רבה לעיל האדימה כולה טרפה האדימה מקצתה כשרה, נקט הכא יבשה מקצתה למימר דאפילו יבשה מקצתה טרפה וכל שכן יבשה כולה, ותו דכולה בלא יבשה נמי [זמנין] טרפה מדין צמקה ריאה שלה. והוא הדין ודאי לכל מראה הפוסל מסתמא דאפילו בכל שהו, דכיון דנקובתה במשהו לקותה במשהו. ועד כמה, אמר רב פפי משמא דרבא עד כדי שתפרך בצפורן, אבל אינה נפרכת בצפורן כשרה משום דהדרא בריא.
אמר רבא האי ריאה דקימא גלדי גלדי אוכמי אוכמי חזואתא חזואתא כשרה. איכא מאן דמפרש גלדי גלדי דדמי למצורע, אוכמי אוכמי דדמיא לכוחלא, חזואתא חזואתא גוני דמיתכשרא בהו ריאה, כגון ירוקה ככרתי או אדום. זה פי' רבינו ז"ל. ולי נראה דכלה חדא קאמר. ופירוש גלדי צמחים. והכי קאמר ריאה שהעלתה צמחים ואותן צמחים שחורין או ממראות אחרות כשרה, ולא מפלגי' בחזואתא כלל, ואע"ג דלקמן [מ"ז ע"ב] אמרי' דאיכא גוני דמיפסלא בהו ריאה, התם במראות שבריאה עצמה בלא צמחים, והכא במראות של צמחים.
אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי. פי', היכא דאיכא ריאה דאית בה תרתי בועי חדא נקובה וחדא אינה נקובה ולא ידעינן אי מקמי שחיטה אי בתר שחיטה אינקיב, לא אמרינן נינקבה להאי אחריתי ונחזי אי דמי האי ניקבא להאי ניקבא, אלא כיון דאשתכחא חדא נקובה טרפה.
ואמר רבא תרתי אוני דסמיכי להדדי. פי', דסריכי להדדי, דלסרכא קרי סמיכה דבלאו הכי לא איפשר דסמיכי, דהשתא בשלא כסדן אירינן כדאיתא לקמן, ובשלא כסדרן לא איפשר דסמיכי אלא על ידי סירכא. לית להו בדיקותא. פי', דודאי יש שם נקב. ואי איפשר לבדוק הריאה בנפיחה, דכל כי האי גונא דעולה קרום לא סגיא בבדיקה, ולא סמכינן בהכי לעולם בכל האי גונא, דודאי יש שם נקב, דלא סגיא בלאו הכי, דאין סירכא בלא נקב, וקרום שעלה עליו אינו מגין כדאמרינן לעיל. והני מילי שלא כסדרן. פי', שהסירכא מגב אונא זו לאונא האחרת. אבל כסידרן. פי', שהסירכא מחתוך אונא זו לחתוך אונא האחרת, הינו רביתיהו. פי', דרך גדילתן הוא זה וסתימא מעליתא היא ואע"פ שניקבה כיון שנסתמה סתימה יפה כזו כשרה. ותימא הוא דודאי קימא לן אין סרכא בלא נקב, ומהאי טעמא הוא דאמרינן תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא משום דודאי אית בהו נקב וההיא סתימא לא חשיבא משום דהוי שלא כסדרן, וכי איתה לסרכא כסדרן כשרה אע"ג דודאי אית בהו נקב משום דחשיבא סתימה מעליתא. והשתא קשיא הא מילתא טובא כיון דכי אית בה בודאי נקב בריאה איפשר לה דהדרא בריא והדרא מתכשרא בסרכא דחברתה מחתוך לחתוך, אם כן אפי' כי ליתה לסרכא כלל ואית בה נקב היכי מתסרא לעולם, והא אמרינן לקמן [נ"ד ע"א] דבי מנשיא מחו בכולייתא וקטלי, ומחו בגדיא דנשיא וקטלי, ומקשינן עלה כיון דחזינן דמיתא בהכי אמאי לא חשיבי בטרפות. ומתרצינן עלה גמירי דאי בדרי לה סמי חיי. פי', שאם חובשין סמים במכתה מתרפאת ואע"ג דהשתא ליתנהו להנהו סמים מכל מקום מכה זו אין בה כדי להמית כיון שאיפשר לה לרפואה. הכא נמי כיון דאמרת דאיפשר דסלקא ליה לההוא נקב רפואה בסרכא דחברתה אפילו כשאין סרכא ויש שם נקב במקום חתוך תהא כשרה מכיון שאיפשר שתעלה לה במקום זה רפואה. והנכון ממה שפירשו בזה שאין כל הנקבים שוים שיש נקב שאיפשר שיעלה לו רפואה ויש נקב באותו מקום עצמו שאין ראוי שיעלה לו רפואה שסבתו בענין שאי איפשר שיעלה לו רפואה, ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם ברוך הוא, ואלו היה איפשר לנו לדעתו כשבא לפנינו נקב במקום חתוך האונין ואנו יודעין בו שאיפשר שיעלה לו רפואה הינו מתירין אותה אע"פ שעכשיו אין לו רפואה אבל הוא דבר שאי איפשר לעמוד עליו, ולפיכך כשאנו רואין שעלתה לו רפואה שעלתה לו סירכא במקום רביתא מתירין אותה שהרי נתברר שלא היה נקב זה מתחלתו ראוי לאסור אלא ראוי לבא לידי רפואה. וכשלא עלתה לו רפואה אנו חוששין אם הוא מאותן הראויים לבא לידי רפואה אם לאו וכן אתה אומר בריאה שניקבה ודופן סותמתה שהכשירוה לפנינו וכשאין כאן סרכא היא אסורה.
<h2>דף מז.</h2>
ואמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. פי', דודאי יש שם נקב ואי איפשר לבדוק הריאה בנפיחה, דכל כי האי גונא לא סגיא בבדיקה, ולא סמכינן בהכי לעולם בכל כי האי גונא, דודאי יש שם נקב דלא סגיא בלאו הכי לעולם דאין סירכא בלא נקב. וקרום שעלה עליו אינו מגין, כדקימא לן [מ"ז ע"ב] דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום.
ואמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה כדנפח לה ואפה כלפי גברא. פי', אפה דריאה כלפי גברא דנפח לה, משכחת לה תלתא מימינא ותרתי משמאלה. אי חסיר. פי', שנחסרו מהן שלא היו שלש מימין ושתים משמאל. אי יתיר. פי', שנמצאו שם יותר מיכן. אי חליף. פי', שהוחלפו ונמצאו שלש משמאל ושתים בימין טרפה. ולית הלכתא כרבא ביתרת, אלא אי משכחת יתיר כשרה.
והני מילי מקמה. פי', לפנים כלפי חזה, או בדרא דאונא. אבל מגבה. פי', למעלה כלפי הדופן. אפי' כטרפא דאסא. פי', עלה הדס. טרפה. פי', ודוקא כטרפא דאסא ולאו בציר מהכי, דשיעורא דוקא הוא, ואע"ג דקאמר אפילו. והכי מוכח בברכות [ט"ו ע"א] דאמרינן לענין הגיע זמן תפלה ואין לו מים דלאחריו אפי' מיל אינו חוזר, ואמרינן עלה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. ובבבא בתרא [קמ"ו ע"א] גבי שולח סבלונות לבית חמיו ואכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר, ואמרינן עלה בגמרא דוקא דינר, ואמרי' פשיטא דינר תנן, וממנה אתה דן לאונין גם כן, שהם כשיעור הזה, כלומר כטרפא דאסא, ובציר מהני לא כלום הוא בין להתיר בין לאסור, ובהכי סגי גם כן להתיר. וכן כתב הרב ר' משה בר' מימון ז"ל. והשתא אורחא דהני חיותא דמשתכחן בהו יתרת ביני ביני, וקרינן לה בגמרא עינוניתא דורדא, והוא הדין היכא דמשתכחן בהו טובא דמכשרינן, דלא אסרינן לה אלא מגבה. ונסבי רבואתא ז"ל למימר דכיון דכשרה, הוא הדין נמי דמשלמא למנין האונין אם נמצאת חסרה, ודוקא מימינא דהכי אורחא דקימא לצד ימין, וכן עמא דבר.
<h2>דף מז:</h2>
ואמר רבה האי ריאה דדמיא לאופתא. פי', בקעת. טרפה. איכא דאמרי דנפיחא כאופתא. פי', שעומדת נפוחה כבקעת. ואיכא דאמרי דחזיתא כי אופתא. פי', שמראה שלה כבקעת, כבשר המת. ואיכא דאמרי דשיעא כי אופתא. פי', חלקה כבקעת. דלית לה חיתוכא דאוני. פי', כלל, דכולה שיעא כי אופתא דלית לה חיתוכא דאוני כלל, הא אית לה חיתוכא דאוני כלל, ואפי' כטרפא דאסא כשרה. והיכא נמי דשיעא כולה, וקרעוה, ולבתר הכי אשתכח בה חתוכא דאוני, אלא דסריכא כשרה, דלא אסרינן לה אלא כאופתא דוקא דלית לה חיתוכא כלל, אבל כל היכא דמשתכח בה חתוכא כלל, כשרה. ואע"ג דסריכא כולה [לגמרי] לא מיפסל, משום דכסדרן הוא, לא שנא אונא לאונא, ולא שנא אונא לאומא, דהינו ריאה גופה, כדאמרינן לעיל, חמשה אוני אית לה לריאה. אלמא דריאה היינו אומא.
אמר רב אחא, ככוחלא כשרה. פי', אם מראה שלה כמראה כחול שאינו לא ירוק ולא שחור. כדיותא. פי', כמראה הדיו היבש שהוא שחור, טרפה. וסימניך דיותא ארמיתא. פי', דיה ארמית, לומ' שעוף זה והוא הנקרא דיותא, וזהו דיה, אסורה. והוא סימן וזכרון לדין זה, שמראה דיו פוסל בריאה. דאמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. פי', לענין מראה דמים של אשה נאמר שטימאו השחור, ופירש שם [נדה כ' ע"א] ר' חנינה הטעם מפני שעיקרו אדום הוא אלא שהושחר על ידי לקות. הרי יש ללמוד מדבריו, שהאדום כשמשחיר לקות הוא. וכיון שהוא לקות דינו לפסול בריאה כנקב.
ירוקה כשרה מדר' נתן. אדומה כלומר הרבה. כשרה מדר' נתן. פי', שזה אינו לקות בריאה אלא שהירוקה לא נפלה בה הדם עדין, ועתידה להרפא. והאדומה לא נבלע בה עדאין דמה יפה, וגם היא עתידה להרפא. דתניא ר' נתן אומר, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת לפני אשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו, [המתינה לו] ומלתו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא, ובאת אשה שמלה בנה ראשון ומת וכן שני, שלישי הביאתו לפני וראיתיו כשהוא ירוק, אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיפול בו דמו, המתינה לו עד שיפול בו דמו ומלוהו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי.
אמר רב כהנא ככבדא כשרה. פי', כמראה כבד כשרה. כבשרא טרפה. פי' כמראה בשר טרפה, וסימניך כדי שתזכור דבר זה ובשר בשדה טרפה. אמר רב חמא בריה דרבא ריאה כעין כישותא. פי', כמראה כישות, שהוא מראה ירוק. כעין מוריקא. פי', כעין הכרכום. כעין בעתא טרפה. פי', כעין החלמון שאף עין הכרכום והחלמון נקרא ירוק ובלע' גרוג'. ואלא ירוקה דמכשרינן לה מדר' נתן היכי משכחת לה. ככרתי. פי', וזהו ירוק הנקרא בלע' וירט, ובזה הכשירו. וכולהו חזואתא דמיטרפא בהו ריאה, אם נפחו אותה וחזרה למראה כושר שלה כשרה, שהרי הריאה בחיים נפוחה היא. וכן כתב בתשובה רבינו האיי גאון ז"ל.
אמר רבינא אוטם בריאה. פי', אם היה מקום אטום בריאה שאינו עולה בנפיחה לאותו מקום. מייתינן סכינא וקרעינן לה פורתא בההוא דוכתא. אי אית בה מוגלא, מחמת מוגלא הוא. כלומר מחמת ליחה הוא שהיא באותו מקום, וכשרה. ואי לא, מותבינן עלה גדפא [או] גילא או רוקא. פי', נוצה או תבן או רוק מניחין שם במקום שקרעו, ונופחין הריאה, אי מבצבצא. פי', שמתנדנד הרוק או התבן או הנוצה כשרה, מכיון שראינו שהרוח נכנס באותו מקום האוטם. ואי לא, טרפה. פי', דלקותא הוא. ובכל מקום לקות פוסל כנקב.
אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום. פי', שאינו מגין, ורואין כאילו אינו. וכגון דהוי אגבה דריאה. ולאפוקי סרכא דבמקום חתוך דהוא מקום רביתא, שחברתה מגינה עליה כשסמוכה לה יפה על ידי הסרכא. וסרכה שעולה במקום רביתא מחתוך לחתוך ומתפשטת על הגב טרפה דהשתא חיישינן דבההוא דוכתא דמתפשטת איכא נקב. וכן סרכא תלויה הרי היא אסורה, דאין סרכא בלא נקב.
ואמר רב יוסף האי ריאה דאושא אי ידעינן היכא אושא וכו'. כתיבנא לה לעיל. אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה. פי', שבשר הריאה נימוח בתוך הקרום שלו ונשפך מסופה לראשה ומראשה לסופה ונמצא שחסרה, ואפי' הכי כשרה. והוא דקימי סימפונהא. פירוש, שהקנוקנות שלה קימין שלא נימוחו. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי עבדינן. פי', היאך נכיר שלא נמוח אחד מן הסמפונות. מיתי' צעא דקוניא. פי', קערת חרס השוע באבר שהיא חלקה ונראה בה יפה, ומותבינן לה בגווה. פי', קורעין הריאה ושופין אותה לתוכה. אי אית בה שוריאקי חיורי. כלומר חוטים לבנים, טרפה. שמכלל שנימוח מן הקנוקנות, והנהו שוריאקי מיניהו נינהו. ואי לא כשרה.
אמר רבא ריאה שנימוקה. פי', שנתרוקנה קצת בשביל שנימוק ממנה, ואינה נשפכת כלל אלא שיש בה חלק ריקן, וקרום שלה קיים, כשרה. תניא נמי הכי [תוספתא פ"ג ה"ד], ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים כשרה. אפילו מחזקת רביעית. פי', חלל החסרון מחזיק רביעית לוג. אפילו הכי כשרה, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. ניטלה שלפוחית שלה. פי', האם, והכי מפורש לקמן [נ"ה ע"ב], כשרה.
<h2>דף מח.</h2>
התליע הכבד שלה. פי', כלה ואפי' כזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותה דהינו במקום תלייתה. זה היה מעשה ועלו בני עסיא שלשה רגלים ליבנה. פי', ששם היו סנהדרין והיו מתקבצין שם ברגלים. וברגל שלישי התירוה להם. פירו', שאין דינה כניטלה, שזו סופה להתרפאות.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. פי', סמוכה לדופן בסרכא, דסרכא סמוכה קרי לה כדאמרי' לעיל [מ"ו ע"ב] תרתי אוני דסמיכי להדדי ופרישנא בסרכא. והאי דקאמר אין חוששין לה. פירוש, דקסבר רב נחמן דסרכה ספק נקב, הילכך הויא לה הא ספק ספיקא, דילמא ליכא נקב כלל והאי סירכא לאו מחמת נקב הואי, ואם תמצא לומר דהאי סירכא מחמת נקב דילמא דדופן הוא, וריאה לית בה שום נקב. העלתה צמחין, כלומר הריאה. חוששין לה, דהשתא מוכחא מילתא דריעותא דריאה הוא. מר יהודה משמיה דאביי אמר בין כך ובין כך חוששין לה. פי', דסבר דכל סירכא ודאי נקב הוא, הילכך הוה ליה חד ספק האי נקב אי דדופן הוא אי דריאה ומספק אסורה. היכי עבדינן. פי', היאך עושין לבדקה אם הריעות בדופן או בריאה, ומסתברא מסתמא דאכולהו איתמר בין העלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים. אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי, מייתי' סכינא חריפא דחליש פומיה ומפרקינן לה. פי', מפרידין הריאה מן הדופן. אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה. פי', דכיון דליכא מכה בדופן, האי סירכא ודאי מחמת ריאה היא. וכיון דודאי איכא סירכא בריאה, ודאי איכא נקב דלא סגיא בלאו הכי, ותו לא סמכינן בבדיקה כלל, דלא אתיא בדיקה לעולם אלא היכא דאיפשר דספיקה הוא, בכי הא ודאי סמכינן אבדיקה. וכי תימא וכי איכא מכה בדופן אמאי תלינן הריעות בדופן להכשיר טפי מבריאה היכא דהעלתה צמחים, דהא השתא הכא והכא איכא ריעותא. איכא למימר דצמחים דריאה איכא למיתלי אידי דסריכי ריאה ודופן דמשום דסריכא ריאה בדופן העלתה צמחים מחמת מכת הדופן. אבל מכה של דופן אי איפשר לומר שתהא לה מכה בדופן משום דסריכא ריאה בהדא.
בגמ' אמרינן עלה דההיא דלעיל דאמרי' מר יהודה משמיה דאביי אמר בין כך ובין כך חוששין לה, דאמרי' לעיל דמיתינן סכינא חריפא ומפרקינן לה. [פי', סכינא חריפא כדי שלא ילקה על ידו הדופן]. אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה. ואי ליכא מכה בדופן טרפה. ואמרינן עלה בגמרא דרב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפושרין. והשתא איכא לספוקי [הא] דרב נחמיה אהיכא קאי, אאיכא מכה בדופן דמכשרינן, ורב נחמיה לחומרא ואתא למימר דבעיא בדיקה. או להיכא דליכא מכה בדופן דאסרינן, ורב נחמיה לקולא דאתא למימר דבבדיקא מכשרינן לה. ואיכא למימר דלישנא דאיק דלקולא קאמר, מדקאמר בדיק לה ולא קאמר מצריך לה בדיקותא, שמעינן דלקולא קאמר להיכא דליכא מכה בדופן. ואפי' הכי מכשר לה בבדיקותא, [דכל היכא דאיכא מכה בדופן הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דמחמת דופן היא וכשרה. אבל להיכא דליכא מכה בדופן, להא אתא רב נחמיה למימר דאפילו הכי מכשירנן לה בבדיקותא], דכיון דהאי סירכא דריאה בהדי דופן דהוא מקום דלא מפסיל משום נקב, ואיכא למיתלי דסרכא משום נקב דופן, אע"ג דלית ביה מכה כלל דחאזי לנא, אפילו הכי איפשר דאית בה ריעותא דנקב ומיניה סלקא לה האי סרכא, ולמיקם עלה דהא מלתא סמכינן אבדיקת פושרין. וכי אשכחן לה לריאה שלמה השתא ודאי תלינן בדופן ושריא בבדיקה כיון דאיכא למיתלי בדופן דהוא מקום המותר בנקב. והוא הדין לכל סרכא דריאה דסלקא למקום דלא מיפסיל משום נקב דסגיא לן ודאי בבדיקת פושרין. ולאפוקי ההיא דלעיל דתרתי אוני דסמיכי להדדי דכולה סרכא בריאה ואין סרכא בלא נקב, הילכך בההיא לא סגיא דלא אסירא בהי מינייהו דתיהוי בה נקב, ולא סגיא בלא נקב כדאמרן, הילכך לא סמכינן בה אבדיקה דלא סגיא לה בבדיקה דלא סגיא דלא ליתסר כדפרישנא. והני מילי שלא כסדרן אבל כסדרן כשרה כדאמרן. ורבנו ז"ל השמיטה שלא רצה לפרסם בה היתר.
ומי אמר רב נחמן הכי. פי', דהיכא דריעותא בריאה חוששין לה. והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, ריאה שניקבה ודופן סותמתה, כשרה. ואע"ג דודאי איכא נקב בריאה, כגון דמשתכח בה ריעותא ולא בדופן. לא קשיא, כאן במקום רביתא כאן שלא במקום רביתא. פי', דההיא מכשרינן במקום רביתא שהוא מקום צר לריאה עם הדופן, וסתימה דידה סתימה מעליתא. וההיא דפסלינן שלא במקום רבי(ע)תא, שהוא מקום רחב בין הריאה והדופן, וההיא סתימה לאו סתימה מעליתא. והיכא מקום רבי(ע)תא, חיתוכא דאוני. פי', שהאונות עומדות בדוחק עם הדופן וההיא סתימה מעליתא. אבל הריאה עצמה דהינו האומה מקומה רחב מן הדופן וסתימה דידה לאו מעליתא. והני מילי דמכשרינן מגבה כלפי דופן. אבל כלפי פנים, כלומר מצד חלל הגוף, אם היתה סירכא מן האונין לדופן. פרשו בו דטריפה, דלאו הינו רביתא.
אמר רבינא והוא דסביך בבישרא. פי', כי שרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה דוקא דסביך בבישרא, אבל לא סביך בבישרא טרפה. דעת רבינו גרשום ורבינו יעקב ז"ל, דלא שני לן בין בישרא לגרמא, שאין לך צלעות שלא יהא עליהם מחיים מעט בשר. וכי תימא אי בישרא לאו דוקא אם כן מאי אתא רבינא לחדותי. איכא למימר דרבינא אתא לאשמועינן דסרכא בעינן, ומאי דופן סותמתה דקאמר רב נחמן בסרכא. דאי לאו רבינא הוה אמינא מאי דופן סותמתה בלא סירכא. וכי תימא אם כן מאי קאמר רב נחמן הא כל ריאה דופן סותמתה. איכא למימר הוה אמינא דמאי דופן סותמתה שיהא הדופן שלם ולאפוקי נקב הדופן כנגדו, קמ"ל רבינא [דדופן סותמתה דקאמר רב נחמן] דוקא דסביך בסירכא. ורבנו ז"ל כתב דסביך בבשרא, לישנא דגמרא נקט ולאו דוקא. וכתב רבינו משה בן הרב ר' מימון ז"ל דכי מכשרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה הוא הדין היכא דסריכא לחזה ולשמנינות דחזה דמקום רביתא הוא, אבל כל מקום אחר כגון אומא לדופן, או אומא או אונא דסריכא לגרגרת, או לשמנינות דגרגרת, או להרת, או לטרפשא דליבא, או לטרפשא דכבדא, או לעינוניתא דורדא, או לקנה הלב, ושמנינות שבסמפון שקורין קורדובינא, ולשאר כל המקומות, מסתמא כלהו שלא במקום רביתא נינהו וטרפה. וכתבו רבואתא ז"ל דענוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה ואפילו לחיתא דמתנחא בגוה.
וריאה שהעלתה צמחים כשרה, ואע"ג דמליאן מים זכים או מוגלא. והני מילי דלא אסרוח, אבל אסרוח טרפה. כדבעינן למימר [קמן]. זה כתב רבינו ז"ל. ואינו נראה, דהא אמרינן לקמן [נ"ה ע"ב] כשר בריאה מוגלא, כלומר ליחה, וסתמא קאמרינן בין לא אסרוח בין אסרוח. וכי אתמר לקמן אסרוח טרפה בכוליא איתמר. והכי מוכח הא דאמרינן. ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
דאמר רבא כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן חזנהו דהוו קימי כנדי כנדי. כלומר גסים גסים. ולא אמר להו ולא מידי. ורב אמי ורב אסי כי הוו עילי בשוקא דטבריא חזנהו דהוו קימי טינרי טינרי כלומר גסים כסלעים ולא אמרי להו ולא מידי. וצמחי וכנדי וטינרי כולן צמחים נינהו, ומיהו הני רברבי והני זוטרי ובכולהו כשרה. והא רבנן דלא חישי אי אסרוח או לא ומכשרי בסתמא, אלא ודאי לא שנא הכי ולא שנא הכי כשרה.
אתמר מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי. והלכתא כותיהו. פי', דסברי סמפונא נקט ואתאי. פי', בסמפון [הריאה והוא] הקנה, נכנסה ובאה בתוך הריאה. והני מילי היכא דאיתה לריאה כשהיא שלימה דנפחינן לה אי ליכא ניקבא כשרה, דאמרינן האי מחטא סמפונא נקט ואתאי. אבל אי ליתה לריאה לקמן. פי', כשהיא שלמה לא מכשרינן לה, דחיישי' דלמא נקובי נקיב ואתאי. [פי',] שמא דרך הושט נכנסה, כדרך שאר אוכלין ומשקין, ונקבה כל בני מעים ואחר כך התחילה לנקוב עור הריאה ונכנסה בבשר הריאה. פי' ובלאו האי טעמ' נמי אסירא דחישינן שמא נקבה עור הריאה וכדמפרשינן לקמן.
וסמפונא דריאה דאינקיב לחבריה טריפה. פי', הקנה מתפצל בסופו שלשה פיצולין אחד לכבד ואחד ללב ואחד לריאה כמו שכתבנו למעלה, ואם ניקב מה שכנגד חברו דהינו ממקום שמתפצל עד מקום שמתחבר בריאה, טריפה. אבל אחר שמובלע בריאה אינו נפסל בנקב שאין חסרון מבפנים אלא בשנימוח כדאמרינן לעיל [מ"ז ע"ב] והוא דקימי סמפונא. ותו מדמכשרינן לעיל במחט שנמצאת בריאה בדאיתא שלמה קמן דנפחינן לה ואם עולה בנפיחה כשרה ולא חישינן דילמא ניקב סמפון שבה, שמע מינה דלעולם לאחר שמובלע בריאה אינו נפסל בנקב.
והדורא דכנתא דאינקיב לחבריה כשרה, חבריה מגין עליה. פי', הדורא דקין המסובבין זה על זה וחוזרין זה על זה בהיקפן, ולכך נקראין הדורא. ואין אומרין בטרפות זו דומה לזו. פי' דהא לעיל אמרי' בסמפונא דריאה דאינקיב לחבריה טרפה. והכא אמרינן בהדורא דאינקיב לחבריה כשרה. ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. פי', בטחול בקולשיה [כשרה], כלומר אם ניקב במקום דק שלו כשרה. בסומכיה טרפה, כלומר ואם ניקב במקום עבה שלו טרפה, [ואע"פ ששניהם באבר אחד.] כדאיתא לקמן [נ"ה ע"ב].
ומחטא דמשתכחא בחיתוכא דכבדא. פי', שחתכו הכבד ומצאו בה מחט. אי קופיה לבר נקובי נקיב ואתא [וטרפה]. פי', לבר הינו כלפי רגלי הבהמה ולשון קופה הינו ראשה העב. ופי', קופה לבר שראשה העב של מחט כלפי רגלי הבהמה וחודה של מחט כלפי הראש. וכיון שכן בידוע שזה המחט נכנס דרך הושט [דרך חודה] ונקב הדקין [ונהפך חודה] ונכנס לתוך הכבד, שראשה העב לא היה יכול לנקוב וליכנס לתוך הכבד. ואי קופה לגאו סמפונא נקט ואתאי. פי', לגאו הינו כלפי הראש, וקופא לגאו הינו שראשה העב לגאו וזהו כלפי הראש וחודה כלפי גוף הבהמה. וכיון שכן ודאי סמפונא נקט ואתאי. פי', דרך סמפון הקנה באה ונכנסה לתוך הכבד. והני מילי באלימתא. כלומר במחט הגסה יש להפריש בין חודה לראשה האחר. אבל בקלישתא, כלומר במחט דקה שלנו. לא שנא קופה לבר ולא שנא קופה לגאו, נקובי נקיב ואתאי. פירוש, שהמחט הדקה אף ראשה האחר דק ונוקב, וכיון שכן אע"פ שחודה כלפי גוף הבהמה והאחר כלפי הראש, אפשר שזה המחט נכנס דרך הושט והאחר כלפי הראש ואיסור משום נקב הדקין ונקב הדקין [ונדחק] ונכנס [למעלה] לתוך הכבד בעוקצו של מחט שאף הוא נוקב, ולפי שנכנס לכבד בעוקצו לפיכך עוקצו כלפי הראש. ואיסורא משום נקב הדקין הוא ולאו משום כבד דאין נקב פוסל בו. ולא איפשר בבדיקה דהא לא ידעי באיזה מקום נקב הדקין, וכל בדיקת משהו כי האי גונא דלאו חד אבר בלחוד לא סמכינן אבדיקה דאיפשר לטעות בנקב משהו, כדמוכח לקמן [נ"ג ע"ב] במאי דטרפינן בקוץ שנקבה לחלל משום שמא ניקבו בני מעים ולא מכשרינן בבדיקה.
ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. פי', מקום יש בכרס שהוא כפול שיש בו שני עורות. ונקרא עובי בית הכוסות לפי שהוא עשוי ככוס. ואם נמצאת בו מחט מצד אחד כשרה. כלומר אם נקב עור האחד כשרה שחברו מגין, וזהו ואם נקב הפנימי כשרה וסמכינן אבדיקת חיצון. ולא מפרשי' בין קופה לגאו בין קופה לבר, ולא אמרינן כיון דקופ' לבר דהינו ראשה העב כלפי גוף הבהמה וחודה כלפי הראש נקובי נקיב ועייל מאבראי שהרי אי איפשר לה לנקוב בעוקץ אלא בחודה הילכך מבראי אתאי ושניהם נקובין ולא נסמוך אבדיקת העין אפי' בחד אבר כיון שיש ראיה [זו] לאיסור שאין העוקץ נוקב. ומתרצינן, התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין. פי', בבית הכוסות אימר אוכלין ומשקין דחקוה. פי', ובקופה נקובה לפנימי ועדין חיצון קיים כיון דאיפשר בהכי על ידי דוחק [אוכלין] ומשקין תלינן בהכי וסמכינן אבדיקת העין דעור חיצון של בית הכוסות שנמצא שלם דראוי לסמוך על בדיקת חד אבר אפי' בנקב משהו. וכי תימא הא דאמרינן לעיל גבי ריאה במחט שנמצאת בריאה בדאיתה לקמן שלימה דמכשרינן לה בבדיקה, אמאי לא מפרשינן כלל בין קופה לבר לקופה לגאו. איכא למימר שאני התם גבי ריאה דאיפשר בבדיקה דנפיחה, ונפיחה גבי ריאה בדיקה מעליתא ואלימתא היא וליכא למיחש בתרה לכלום. מה שאין כן בכבד ובעובי בית הכוסות שאין בהן בדיקה יפה כזו דריאה דהינו נפיחה. וכי ליתה לריאה שלימה ולא איפשר בבדיקה כלל, התם ודאי בין קופה לגאו בין קופה לבר אסרינן, דחישינן דלבתר דעילא בה בריאה דרך סימפון נקבה לה לריאה לחוץ באיזה צד שיהא, דהא חזינן דנקבה [בה] בפנים מכיון שאינה בסימפון גדול, וכיון שכן חוששין שמא נקבה [לה] לחוץ ושוב נדחקה וחזרה לתוכה וכיון שניקבה הריאה טריפה. מה שאין כן בכבד שאין הנקב פוסל בו.
<h2>דף מט.</h2>
ומחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא כשירה. פי', דכיון [דהוי] בסימפונא רבה, כלומר בסימפון הגדול המיוחד והוא סמפון הקנה שנכנס בתוך הכבד. אימר סמפונא נקט ואתאי. בין קופה לגאו, פי' כלפי [הראש, בין קופה לבר, כלומר כלפי] רגלי הבהמה. והוא הדין לריאה היכא דמשתכחא [מחטא] בסמפונא רבה דריאה דכשרה, דכיון דבסמפונא רבה הוא אמרי' סמפונא נקט ואתאי, ואפילו איתה לריאה שלימתא קמן לא צריכה בדיקה.
ההיא קשיתא. פי', גרעינה. דאישתכח במרה, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סמפונא נקט ואתאי. פי', לפי שהוא דבר גס ואינו חד ואינו יכול לנקוב ואי איפשר שבא אלא דרך הסמפון. ואע"ג דלא נפיק. פי', שעכשו לא היינו יכולים להוציאו דרך הסמפון, וכיון שכן היאך תולין לומר שנכנס בו. אימר מרבל הוא דרבל. פי', על ידי נענוע הבהמה נדחק ונכנס. מלשון ארבילא, והוא כברה שדרכה לנענע תמיד. והני מילי דדקלא. פי', גרענת תמר. אבל דזיתא, כלומר גרעינה של זית שהוא חד. מבזע בזע. פי', בעור המרה. ולא איפשר בבדיקה על ידי ליחה שבה. ומסתבר לי דוקא דזיתא שהוא גס וחד ולפי שנכנס על ידי הדחק והוא חד בזע. אבל מחט שנכנס בריוח כיון דסמפונא רבה איפשר דנקט ואתאי לא חישי'. וכי האי גונא, בסמפונא רבה דריאה לא חישי' מכיון דלא חזינן להאי מחט דנקבה כלל. והוא הדין למחטא דאישתכח בליבא בחללא דידיה, דסמפונא נקט ואתאי. וטרפשא דליבא דיניה ככבדא דלא מיפסיל בנקב אלא בקופה לבר.
אינקיב ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, רב אחא בר רב אמר תלינן. פי', בטבחא. רב זוטרא אמר לא תלינן. והלכתא תלינן. דהא תלינן בזאב. פי', בא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין תולין בזאב וכשרה. כדכתיבנא לעיל [ט' ע"א].
מורנא. פי', תולעת היוצאת מן הריאה. פליגי בה אבא יוסי בן קיסא ורבנן, חד אמר קודם שחיטה פריש פי' והריאה נקובה. וחד אמר אחר שחיטה פריש. דלא חישי' לריעותא אלא היכא דאילו איכא נקב טרפה, אבל הכא דנקב גופיה איכא למיתלי בהכשירא תלינן. אבל היכא דהוגלד פי המכה אסורה דמחיים הוה.
ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות. ולית הלכתא כותיה. ניקבה הקיבה. אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' הושעיא חלב שעל גבי הקיבה, כהנים נהגו בו היתר, כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו. [פי', שהוא מותר.] כדאיתא בגמרא. והאי דנקט כהנים, מפני שהקיבה ממתנות כהונה. וקימא לן כותיה. והני מילי דאיתרא. אבל דאקשתא לא. פי', שני מקומות יש בחלב שעל גבי הקיבה. אחד עשוי כמין יתר שעל הקשת, ואחד עשוי כמין קשת. וקאמר דחלב שעל גבי היתר מותר. ואותו שעל גבי הקשת אסור.
<h2>דף מט:</h2>
אמר רב חלב טהור סותם. פירוש, במקומו. כגון שניקבה הקיבה ולא ניקב חלב טהור שעליה, הרי הוא סותם דלא חשבינן נקב כיון שלא ניקב החלב, ומגין. חלב טמא אינו סותם. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. וקימא לן כרב. וחלב חיה דכותיה בבהמה אסור, אינו סותם, דאע"ג דשרי באכילה, הדוקי לא מיהדק.
אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם. פי', דלא מיהדק. תרגומא כרכשא. פי', חלוחלת. וטרפשא דליבא. [פי', לאו דוקא, דטרפשא לא מפסיל בנקב. אלא כלומר קנה הלב.] שהחלב שעל שני אלו ככובע ואינו אדוק בו, ולפיכך אינו סותם ואינו מגין אם ניקבה הכרכשא בשיעור שאסורה בו, [או] אם ניקב קנה הלב.
<h2>דף נ.</h2>
תניא רשב"ג אומר בני מעים שניקבו וליחה סותמתן [כשרה]. פי', ליחה מבפנים היא כמו גלד דק. ולית הלכתא כותיה. ניקבה המרה. אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה [מ"ח ע"א].
אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. פרש"י ז"ל, כגון דאשתכח נקב בבני מעים ולא ידעינן אי קודם שחיטה אינקיב אי אחר שחיטה אינקיב. נקבי' השתא בההוא מעיא נקבא אחרינא, ומדמי' האי ניקבא להאי ניקבא. אי דמי לאחר שחיטה אינקיב [וכשרה], ואי לא דמי קודם שחיטה אינקיב וטרפה. הנהו בני מעים דאתו לקמיה דרבא. פי', נקובים. אקפינהו. פי', נקב בהם נקב אחר לראות אם ידמה זה לזה להבחין אם היה אותו נקב אחר שחיטה. [ולא אידמן,] אתא רב משרשיא בריה משמשינהו. פי', משמש בהם בידיו במקום שנקב רבא. אקפינהו [ואידמו]. פי', הקיפם [וסמכם] זה לזה להבחין ביניהם אם ידמו ואידמו. אמר ליה [אבוה] מנא לך הא, אמר ליה כמה ידי משמשו בהני מקמי דניתו קמי מר. פי', הרבה ידים משמשו במקום הנקב שבא לפניך, לפיכך אי איפשר לדמות לו מקום אחר עד שיהא מושמש כמוהו. אמר רבא חכים ברי בטריפות כר' יוחנן. פי', שהיה חכם גדול בכל דבר.
ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו מקיפין בריאה. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא. והלכתא אפילו מערוגה לערוגה. פי' רבנו ז"ל, מאי מערוגה לערוגה, מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת. והני מילי מדקה לדקה ומגסה לגסה. כגון צאן לצאן ושור לשור, אבל מגסה לדקה ומדקה לגסה לא. ויפה פי' רבנו ז"ל, לומר שמקיפין מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת, דהא בגמרא לא מפקי אלא מגסה לדקה ולשון דקה וגסה דבר ברור ופשוט שאינו נופל אלא על בהמה דקה ובהמה גסה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו מקיפין בקנה. אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא. והלכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא. פי', קנה עשוי טבעות טבעות ואותן טבעות אינן מקיפות כל הקנה ומצד הטבעות הוא תנוך וצד השני הוא בשר. והתנוך נקרא חוליא, והבשר בר חוליא.
אמר זעירי חלוחלת שניקבה כשרה הואיל והירכים מעמידין אותה. וכמה. פי', וכמה מקום בחלוחלת מעמידין הירכים לדון בדין זה שלא תיפסל בנקב, אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן מקום הדבק ברובו. פי', מקום שהיא דבקה בירכים ברובו. שלא במקום הדבק במשהו. האי לישנא מוכח בהדיא דהכי קאמר מקום הדבק ברובו אסורה, שלא במקום הדבק במשהו אסורה. ורב נחמן אמר רב מקום הדבק אפי' ניטל כולו כשר, והוא שנשתייר בו כדי תפיסת יד. וכמה תפיסת יד, אמר אביי כמלא בטדא בתורא. ואיכא דמפרש ארבע אצבעות. והלכתא כרב. זה כתב רבינו ז"ל. ויש שפרשו אצבע. ויש שפרשו שתים. אבל דזעירי הויא למעלה ממקום הדבק ובמשהו כשרה עד דאיכא רובה.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס [הפנימי] שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. אי זו היא כרס הפנימי. אמר רבה בר רב הונא מפרעתא. מאי מפרעתא, היכא דפרעי טבחי. פי', מקום שהטבחים פותחין הבהמה. במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא הכרס כולו הוא הכרס הפנימי. ואי זו היא כרס החיצונה, בשר החופה [את] רוב הכרס. איכא מאן דאמר הלכה כרבה בר רב הונא. ואיכא מאן דאמר הלכה כר' יוסי בר' חנינא.
ר' יהודה אומר בגדולה [טפח ובקטנה רובה]. פי', [ב]בהמה גדולה דין כרס החיצונה טפח, ובקטנה רובה. אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח. פי', בכרס החיצונה שלה ולא הוי רובה, זו היא ששנינו בגדולה טפח. וכל שנקרע בה רובה ולא הוי טפח, זו היא ששנינו בקטנה רובה.
ואם נקדרה. פי', שנקבה נקב עגול. ביתר מכסלע טרפה, שאם תמתח תעמוד על טפח. וכמה יתר מכסלע, אמר רב יוסף כגון דקיימן תלתא קשותא. פי', שלשה גרעיני תמרים בצפא בדוחקא. פי', בפסולת אוכל שנשאר בהם נכנסות בדוחק. בלא צפא ברווחא. פי', בלא פסולת הנשאר בהם בריוח.
המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. פי', המסס ובית הכוסות יש מקום שהן כפולין ויש מקום שאינן כפולין. ובמקום שאינן כפולין כיון שניקב מצד אחד טרפה, והינו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ, ולא שיהא ניקב משני עבריו אלא מעבר אחד. ובמקום שכפולין אם ניקב העור האחד השני מגין ואין הנקב נראה מבחוץ אלא השני סותמו. אבל ניקבו שניהם אפילו מעבר אחד הרי זה נקב לחוץ וטרפה.
תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה. כלומר שניקב עור האחד וזהו הפנימי אבל לא החיצון דאם כן הא ודאי נקובי נקיב ואתאי ועאיל מאבראי דהא לא סגיא בלאו הכי, והוה ליה כקוץ שניקבה לחלל [נ"ג ע"ב] דבעיא בדיקה, ולא איפשר לבדוק משום דלא הוה ליה בדבר אחד אלא במילי טובא, ובכי הא חיישינן לבדיקת העין משום נקב משהו, [הילכך אסירא]. משני צדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. הוגלד פי המכה. פי', שעלה גלד עליה, בידוע שהיא שלשה ימים קודם השחיטה. לא הוגלד פי המכה המוציא מחברו עליו הראיה דלא ידעינן כמה קודם שחיטה. למאי נפקא מינה. פי', אי הויא שלשה ימים [קודם שחיטה]. למקח וממכר. פי', שאם היתה טרפה ברשות המוכר יכול הלוקח לחזור בו דמקח טעות הוא, ולהכי קאמר דאם הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה, ואם אין שלשה ימים שלקחה בידוע שברשות מוכר נטרפה. ואם לא הוגלד, הרי אינו ידוע כמה נטרפה מתחלה ועל הלוקח להביא ראיה אם טוען עליו שהוא מקח טעות, לפי שהמקח ודאי והטעות ספק ועליו להביא ראיה. ושמעינן מינה דכל טרפות דמוכח דמחיים הוה [וברשות מוכר], הוי מקח טעות. וחד מנייהו סרכא [היכא דנשחטה לאלתר], ולא תימא משום דשכיח שאני, דהא מוכר שור לחברו ונמצא נגחן דאמרינן בבבא בתרא [צ"ב ע"א] דהוי מקח טעות בדזבני לרדיא ואע"ג דאיכא דאמרי סתם שוורים לאו בחזקת שמור קימי כלומר דסתמן אינן בחזקת משומרין שלא יזיקו אלא בחזקת נגחנין. וגבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס אמרי' דהגיעו, ופרישנא טעמא משום דכולהו הכי איתנהו, הא רובא לא הגיעו דאע"ג דשכיח הוה ליה לאתנויי. ולא תימא דוקא טרפות ודאי אלא אפילו טרפות ספק מכיון שאוסרה הרי זה מקח טעות.
<h2>דף נא.</h2>
ומאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר. פי', והכא אמרינן דאם אין עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. התם ליכא מידי למסרך, הכא כיון דאיכא מחט אי איתא דקודם שחיטה הוה, מסרך הוה סריך דם עלה. פי', כיון שהנקב לפנינו והמחט בתוך הנקב, וכי תימא אם כן ישב לה קוץ בושט, דחוששין שמא הבריא אמאי לא אמרי' הכי דנחזי אם יש עליה קורט דם. איכא למימר דהתם חיישי' שמא נתרפא ועלה עליו קרום ואין קורט דם ניכר בו וקרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום כדפרישנא למעלה. פי' רבינו ז"ל משני צדדין טרפה נקב מפולש. והוא מעבר אחד כמו שפירשנו למעלה. אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים. פי', שלא אמרו אלא בנפלה ודאי שלא לדעת, אבל מסתמא אמרי' דלדעת עצמה הוא, וכל לדעת אין בו משום ריסוק איברים, ואמרי' דאמידא נפשה. ואע"פ שאנו רואים שאינה יכולה להלך, אעפ"כ כל לדעת עצמה לא נתרסקה כל כך שתהא בריסוק זה כדי להיטרף בו.
ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא חזא חושלא. פי', שעורים קלופים חזא בארעא. מפומא דאגרא, כלומר מארובת הגג. נפל מאיגרא לארעא, אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הא דאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק איברים, משום דאית ליה [מידי] למסרך והאי לא הוה ליה מידי למיסרך. או דילמא משום דאמידא נפשה והאי נמי אמיד נפשיה. [אמר ליה משום דאמידא נפשה והאי נמי אמיד נפשיה].
ההיא אימרתא דהות ביה רחבוניא דהוה משדרא כרעה בתרייתא. פי', רגליה האחרונים היו נגררין בארץ. אמר רב דימי האי שיגרונא נקטה. פי' רבנו ז"ל, כלומר חולי לקא אותה על הירך. מתקיף לה רבינא דילמא חוט השדרה איפסיק, בדקו ואשכחו כרבינא. ואפילו הכי הלכתא כרב יימר. פי', דלא חיישינן בעלמא לכי האי גונא. מאי טעמא שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח.
אמר רב הונא זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין להם משום ריסוק איברים. פי', שאין בהכאתם כדי ריסוק איברים. נפול לארעא ודאי חישינן. פי', לאו משום הכאתם אלא משום החבט. ואע"ג דקימא לן בבבא קמא [נ' ע"ב] שאין חבט בפחות מעשרה טפחים, הני מילי שנפל מעצמו אבל אם היה מכח אחר שדחפו יש חבט.
אמר רב אשי הני דיכרי דפתקו גנבי אין בו משום ריסוק איברים. פי', אלים שגונבין הגנבים ומשליכין אותן מכתלי החצר לארץ, אין בו משום ריסוק איברים. מאי טעמא אמותניהו שדו להו כי היכי דלרהטו קמיה. פי', על מתניהם משליכין אותן כדי שלא יוזקו ויוכלו להריצם לפניהם. אהדרינהו חיישינן. פירוש, כשהחזירום [והפילום מכותלי החצר] לחצר חוששין להם לריסוק איברים, לפי שאין חוששין בחזירתן אם נופלין על מתניהם או על גבן, ומתפרקין חוליותיהן ומתרסקין איבריהם. והני מלי דאהדרינהו מחמת יראה, אבל אהדרינהו מחמת תשובה, תשובה מעליתא עבדי. [פי',] ונזהרים גם כן בחזירתן שלא יפלו אלא על מתניהם בכדי שלא יזוקו. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. פי' בהמה המקשה לילד ויצא ולדה בקושי אין חוששין שמא מחמת אותו דוחק נתרסקו אבריו ומותר לאלתר ואע"פ שלא הפריס על גבי קרקע כלומ' שלא הלך ודוקא דקים ליה ביה שכלו חדשיו... בסתם עד שמונה ימים משום חשש נפל.
אמר רב יהודה אמר רב הכה על ראשה. פי', במקל. והלכה לה כלפי זנבה. או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה. פי', ולא נגע בשדרה. ואפילו כנגד כל השדרה. פי', שהכה כל השדרה, אין חוששין משום ריסוק איברים. ואי שלים חוטרא אפלגא דחרצא. כלומר, במקצת השדרה נשלם המקל חיישינן. ואי מחיה ופסק חוטרא אגביה. כלומר, שנשבר המקל בגבו, או שהכתה לרחבה. אי נמי מחייה לארכיה ואית ביה קטרי. כלומר, [שהכתה] באורך כל השדרה ויש במטה קשרים שאינו חלק חיישינן. פי', לריסוק איברים. והוא שלא הלכה. ויש מפרשין דבהא אפילו בהלכה הויא בעיא בדיקה בחוט השדרה.
<h2>דף נא:</h2>
ואמר רב נחמן בית המטבחים אין בו משום ריסוק איברים. פי', כשמפילין אותו לארץ לשחוט, מפני שהוא נופל לדעת. ההוא תורא דנפל ואישתמע קול גניחותיה. פי', קול צערו מלשון גונח מלבו [בב"ק פ' ע"א]. עאל רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי מיניה. אמרי ליה רבנן ולא חאיש מר לריסוק איברים. אמר ליה הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ.
אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת. פי', בכל הני דחיישינן לריסוק איברים כל ששהתה מעת לעת כשרה בבדיקה כדאיתא לקמן. וקאמר רב דאם עמדה אינה צריכה [מעת לעת, אבל צריכה בדיקה. הלכה אינה צריכה] בדיקה, וכן הלכתא. והא דאמרינן עמדה, מעצמה. אבל העמידה ועומדת אין זה ראיה שלא נאמר זה אלא במסוכנת [ל"ז ע"א]. והוי יודע דריסוק איברים לאו משום חששא דנקב הוא כלל, דאם כן לא הוי טרפות בפני עצמו, אלא ענין בפני עצמו הוא ואע"פ שאין בו נקב כלל אלא שנתרסקה כדאמרן ריסוק איברים שאיבריה מתפרקין ומתפקקין, וכל שיש בה טרפות זה אינה יכולה לחיות מעת לעת. ודבר זה איפשר שאירע לה בנפילה, או בהכאה על הצלעות, או על השדרה כדאיתא לעיל. וענין זה כשאנו חוששין לריסוק איברים אין לו בדיקה, כדמוכח הכא בהדיא במאי דאמרינן עמדה אינה צריכה מעת לעת דלא חיישינן לריסוק איברים, אבל צריכה בדיקה שמא נעשה נקב בגופה מחמת החבט, מכלל דלא עמדה ושחטה קודם מעת לעת אין לה בדיקה דאין בדיקה לריסוק איברים. דאי לא תימא הכי אלא בריסוק איברים יש לה בדיקה אם כן למה לי שהתה מעת לעת ולמה לי עמדה הא אמרת דבבדיקה סגיא לן לעולם, אלא ודאי כל היכא דחיישינן לריסוק איברים אין לה בדיקה אבל עמדה יצתה לה מחשש ריסוק איברים וצריכה בדיקה מפני חשש נקב. ואע"ג דנקב משהו לא סמכינן אבדיקת העין בשום דבר שצריך בדיקת החלל כולו אלא באבר אחד, שאני הכא דכיון דחישינן לנקב דהוי מחמת חבטה לא איפשר דהוי נקב משהו אלא נקב הניכר.
הלכה אינה צריכה בדיקה, ואע"פ שהטרפות חיות הנה עד שנים עשר חדש ומהלכות, שאני הכא דהכי קים להו לרבנן דכיון שנעשה בה טרפות מחמת החבט לא היתה יכולה להלך. וכן אתה אומר בשהתה מעת לעת שמותרת בבדיקה דהכי קים להו לרבנן שאלו נטרפה בחבטא בטרפות של ריסוק איברים לא היתה יכולה לחיות מעת לעת. ומיהו כל הני דלעיל דשמעתין דאיתמר בהו אין חוששין לריסוק איברים הוא הדין דלא בעיא בדיקה כלל מסתמא מכיון דלא איתמר בה כלל. וראיה לדבר בית המטבחים דודאי לא חיישינן לה כלל.
ונפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו. פי', אותה נפילה הצריכה בדיקה וסגיא לה בבדיקה, כגון ששהתה מעת לעת דתו ליכא משום ריסוק איברים. והכי קאמר נפולה שאמרו צריכה בדיקה צריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו. פי', משום ריאה, ומשום בני מעים, ומשום חוליות, ומשום חוט השדרה, אבל מוח לא, דלאו בכלל החלל הוא. וכן בסימנין אינה צריכה בדיקה, דסימנין קשים הם אצל נפילה.
אמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים, כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו. ולא אמרן אלא ממטה למעלה. פי', כנגד המים, דהתם מוכחא מילתא דמכחו הוא. אבל מלמעלה למטה. פי', כדרך שהמים הולכים, אימר מיא אשפלוה. [פי',] המים הוליכוהו ולאו מכחו הוא. ואי מיא קיימי. כגון אגם מים, לית לן בה. שאף כאן ראיה שמכחו הוא וכשר. ואי שדא ציבא וקדמהו, איהו הוא דמסגי וכשר. פי', אם השליך תבן או עצים דקין במים וקדם העוף להם הרי זו ראיה שהוא הולך מכחו וכשר, אפילו במים הזוחלין.
גלימא עף מיעף אין בו משום ריסוק איברים. פי', אם נפל העוף על גבי גלימא והיתה כפולה, אין בה משום [ריסוק] איברים. מתוח. כלומר שלא היתה כפולה, יש בה משום ריסוק איברים. כללא דמילתא, כל שנחבט על גבי דבר קשה חיישינן, על גבי [דבר] רך, או שריק. כלומר חלק, לא חיישינן.
<h2>דף נב.</h2>
דיבקא. פי', דבק שקורין גרו"ט שנותנין בדף קטן וכשבא העוף ונח בו נופל הדף ונחבט העוף. אמימר אסר, משום ריסוק איברים. ורב אשי שרי. בחד גפא כולי עלמא לא פליגי דשרי. פי', אם העוף נדבק בדבק בכנפו האחד לדברי הכל מותר. שכשהוא נופל פורח בכנפו האחד ומסייע לעצמו ואינו נחבט. כי פליגי בתרי גפי. פי', כשנדבק בשתי כנפיו. מאן דאסר במאי נייח. פי', במה הוא נח ובמה הוא מסתייע בנפילתו שלא יהא נחבט. ומאן דשרי אעוקבא דגפי נייח, [כלומר בעיקבי] כנפיו הוא נח ומסתייע, והלכתא בחד גפא שרי, בתרי גפא אסיר.
נשתברו רוב צלעותיה. תנו רבנן אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן. פי', שהצלעות אחת עשרה מכאן, ואחת עשרה מכאן, ושתים עשרה הוו רוב. אמר זעירי והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. פי', שנשתברו באותו מחצית שהוא כלפי שדרה. אמר רבה בר בר חנה ובצלעות גדולות שיש בהם מוח. פי', שיש צלעות שאין בהם מוח ואינן מן המנין.
אמר עולא בן זכאי אומר נעקרו ברוב צד אחד. פי', דהינו בשש צלעות טרפה. נשתברו ברוב שני צדדין, דהינו בשתים עשרה צלעות. ור' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. [פי',] דהינו שתים עשרה צלעות. ואם נעקרה צלע וחצי חוליא עמה שהיא בוכנא ואסיתא טרפה. פי', קשר השדרה נקרא חוליא, ויש בו בית קיבול שנכנס הצלע לתוכו כבוכנא לתוך אסיתא שהיא המכתשת, והיד שלה נקרא בוכנא, וכיון שנשבר אותו בית קיבול של הצלע הרי היא טרפה אע"פ שגופו של קשר השדרה נשאר קיים.
<h2>דף נב:</h2>
והגולגולת שנחבסה ברובה טרפה. פי', שנתרוצצה. בעי רב אשי ברוב גבהה, כלומר של גולגולת דהינו כלפי העינים. או ברוב הקיפה, [כלומר] של כל הראש, והוא שיעור גדול מרוב גבהה, תיקו. הילכך בתרויהו טרפה.
ובשר החופה רוב הכרס ברובו. בין ברוב קרוע. פירוש, שנקרע רובו. בין ברוב נטול, [כלומר שניטל רובו]. פי', והני תלת דהיינו נעקרה צלע וחצי חוליא עמה, והגולגלת שנחבסה ברובה, ובשר החופה רוב הכרס ברובו, כולהו תלתא מימרא דשמואל בגמ'.
ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. פי', הזאב וכל שהוא למעלה ממנו יש להם דריסה בבהמה, אבל [כל] שהוא למטה מן הזאב אין [לו] דריסה בבהמה ובעופות מהנץ ולמעלה. ואיבעיא לן הא דאמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה. כלומר, דאלו למטה מן הזאב אין לו דריסה [בבהמה], למעוטי מאי. ואסיקנא למעוטי חתול דלית ליה דריסה לחתול בבהמה דקה. ודוקא בגדולים דבהמה דקה, אבל בגדיים וטלאים אף לחתול יש לו דרוסה, וכל שכן בעופות שיש לו דרוסה. ונמיה כחתול. ובבהמה גסה קימא לן כמאן דאמר במתני' דרוסת הארי בגסה ולא זאב, דמפרש דברי חכמים הוא ואינו חולק. פי', דהכי איתא בגמ' בחד לישנא, ולישנא מעליא הוא [דאמר] דלא פליגי רבנן ור' יהודה, הילכך אין לזאב דריסה בבהמה גסה.
<h2>דף נג.</h2>
וחולדה יש לה דריסה בעופות, ואין לה דריסה בגדיים וטלאים. ונץ יש לו דריסה בעופות ואפי' בדרב[רבי] מיניה. ושאר עופות טמאים, פי' באותן הדורסין, בדכוותיהו, פי', בכיוצא בהן אית להו דריסה. ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חלל פסולה, דחיישינן שמא ניקבו בני מעים. אבל אי לא אינקיב לבית חלל כשרה דארס שלהם אינו מזיק לגדיים וטלאים. שועל, איתמר דאית ליה דריסה, ואיתמר דלית ליה דריסה, וספיקא דאיסורא לחומרא, ואית ליה, פי' כחתול. אמר רב יוסף נקטינן אין דריסה לכלב כל עיקר. פי', דאין לו ארס כלל.
אמר אביי נקיטינן אין דריסה להני דדרסי אלא ביד לאפוקי רגל דלא. פי', דאין בו ארס אלא הרי הוא כקוץ. ואין דריסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא. דמינקיב לבית חלל. פי', כקוץ. ואין דריסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא. פי', כגון שנפל על הבהמה ונעץ בה צפרניו שלא לדעת לא הויא דריסה שאין מטיל שם ארס. ואין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא. השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר מיתה מבעיא. דקס"ד השתא דבנעץ בה צפרניו לאחר מיתה קאמר. ומהדרי', לא צריכא שדרסה [מחיים], ומקמי דנישקליה לסחופיה קטלוהו. פי', שהרגוהו קודם שנטל צפרניו ממנו. והא קמ"ל דאינה לדריסה אלא בסוף דזיהרא בהדי דשקיל לסיחופיה הוא דשאדי. פי', שהארס עם נטילת צפרניו [ממנה] הוא זורקו. ואפי' האדים בשר כנגד בני מעים לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן בעלמא בדלא מספקא לן בדרוסה כלל. אבל שחטוה קודם שנטל צפרניו ממנה יש שחוששין מכיון שהיו מצילין אותה דילמא ההיא שעתא שדי לזיהריה דכל היכא שמצילין אותה ממנה הוא כועס יותר וזורק מרה.
וארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן. חוששין שמא ארי דרסו, ואע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך. פירוש, וצפורן היתה בכותל וננעץ בו. כיון דקימא לן חוששין לספק דרוסה אסור. דאיתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה, ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה. דכולי עלמא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. פי', דאין לו דריסה. ספק עאל ספק לא עאל. פי', אם אנו רואין זאב כאן, וספק לנו אם נכנס לתוכן של בהמות אם לאו, אימר לא עאל. עאל ויתיב ביניהו, הוא שתיק ואינהו שתקי, אימר שלמא הוא דעבוד. קטע רישיה דחד מיניהו, אימר נח רוגזיה. [פי',] וכל אימר דאתמר הכא ודאי חשבינן להו, דהא לקולא תלינן. ודכותה הא דאיתמר לעיל [י' ע"א] אימר בעצם נפגמה, ובע"ז [ע' ע"ב] אימר מגבה דחביתא שקלתיה, וביום טוב [ז' ע"א] אימר לא בדק יפה יפה, ועוד אחרים בתלמוד [כיוצא באלו], וכולן לשון פשיטא הם. הוא צוח ואינהו מקרקרן, בעותי הוא דמבעתי אהדדי. פי', מבעיתים הם זה לזה. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן. מר סבר אזוקי מזיק להו. פי', ומשום הכי מקרקרן. ומר סבר מחמת ביעתותיה הוא דמקרקרן. [ולשון מקרקרן. פי', גועות].
<h2>דף נג:</h2>
אמר אמימר הלכתא חוששין לספק דרוסה. אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב מאי. פי', רב [ד]אמר אין חוששין. אמר ליה לא שמיעא לי. כלומר לא סבירא לי.
ההוא אווזא דהוא בי רב אשי עאל ואזל לבי קני ונפק ואתא כי ממסמס קועיה דמא. [אמר רב אשי] לאו מי אמרינן התם ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. [פי', ותולין להקל ולא חיישינן לדרוסה.] הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. פי', ואפי' האדימו סימנין כשרה. והשתא דתלינן בקניא בודק הקנה דיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ודי לו בכך דעוף היה, ואחר כך הופך את הושט ובודקו דושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כדאיתא לעיל [מ"ג ע"ב]. והאי מילתא דתלינן הכי בקניא אתיא בעוף לקולא. אבל בבהמה משכחת לה [נמי] לחומרא. דאלו תלינן בדרוסה איפשר לה בבדיקה אחר שחיטה דליכא למיחש דדלמא במקום דריסה שחיט שאע"פ כן היה האדמימות של הארס ניכר בו, וכדאמרינן דבדקינן לה מכפא דמוחא ועד אטמא, ואפי' בבהמה מכשרינן לה בבדיקה אחר שחיטה ואע"ג דבעי למישחט שני סימנין ואיכא ושט דאין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, אפילו הכי סמכינן בבדיקתו אחר שחיטה משום דאדמימות הארס היה ניכר בו אף לאחר שחיטה וכדפרישנא. ואלו תלינן בקניא [השתא בבהמה] לא איפשר בבדיקה דהא בעי למישחט שני סימנין ואיכא ושט שאין לו בדיקה אלא מבפנים הילכך איכא למיחש במקום נקב שחיט. ואפילו הכי תלינן בקניא [בין לקולא בין לחומרא], דטעמא דתלינן בקניא לאו משום קולא הוא, [דהא זימנין דאיכא חומרא נמי כדאמרן,] אלא משום דדריסה מילתא אחריתי היא [וליכא למיחש לה מסתמא], הילכך מסתמא בין לקולא בין לחומרא תלינן בקניא [כדפרישנא].
אמר רב יהודה דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד מעים. נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו אינו. פי', דרוסה שאמרו צריכה בדיקה, כגון ספק דרוסה, ובהא סגיא ליה בבדיקה, מה שאין כן בודאי דרוסה דלא סגיא ליה בבדיקה, ואפי' לא האדים הבשר אסורה שהרי היא דרוסה לפנינו. והכי מוכחא בהדיא מתני' דקתני סתמא דרוסת הזאב ודרוסת הנץ ואלו בדיקה לא קתני. אלא הכא בספק דרוסה, וקאמר דבדקינן לה, ולא מיתסרא [אלא] עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים דאמרינן דזיהרא קלי, כלומר הארס שורף עד בני מעים ולאפוקי האדים הבשר בירך דאפי' תימא דזיהרא קלי אין שם מקום שתטרף בו אע"פ שהוא נוקב ויורד. וכן אתה אומר בדרוסה ודאי לפנינו בכך שאינה נאסרת בכך. נתמסמס הבשר, כלומ' בירך שנתמסמס הבשר מחמת הארס אע"פ שאינה מיטרפת מפני שהארס מתחלחל ויורד, עכשו מיטרפת מפני המססת הבשר שרואין אותו כאלו אינו. פי', וכאלו ניטלה, ואם הוא כל כך שראויה שתטרף בשביל נטילתו עכשו גם כן טרפה. היכי דאמי נתמסמס. פי', שרואין אותו כאלו אינו. אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי.
בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים. פי', משום דחוששין שמא הארס נתחלחל וירד ונקב בני מעים. רב זביד מתני הכי, רב כהנא מתני עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים, ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן. פ', אבל האדים הבשר כנגד הסימנין לא חיישינן שמא נתחלחל הארס משום דסימנין קשים הם אצל דריסה.
אמר רב שימי כי הוינן בי רב כהנא כי הוו מיתו ריאה קמן ומותבי לה והות יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה הוה מתלחא ונפלה תילחי תילחי. פי', כשהיינו מגביהין אותה היתה משתברת ונופלת שברים שברים, טרפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע. פי', דכל המססה רואין אותו כאלו ניטל הבשר.
אמר רב נחמן בקוץ עד שתינקב לחלל. פי', וכי נקבה לחלל טרפה. ולאו משום נקב, דלא מתני ליה במתני' בהדי טרפות נקובת החלל, ולעיל [מ"ח ע"א] נמי אמרי' בגמ' דלא תני נקובת דופן משום דלא מיטרפא אלא שחוששין שמא ניקב אחד מן הדברים שנקובתן במשהו. וכיון דספיקא לאו בחד אבר אלא טובא לא סמכי' אבדיקה, וכדאמרי' לעי' [מ"ח ע"ב] גבי מחטא דאישתכח בחתוכא דכבדא דכי איכא למיחש דלמא נקובי נקיב ועאיל אסרינן לה ולא סמכי' אבדיקה. ולעיל גבי נפילה דסמכי' אבדיקה משום דלא הוי נקב משהו כדפרישנא לעיל [נ"א ע"ב].
<h2>דף נד.</h2>
וסימנין בין ושט בין קנה דריסתן במשהו, מאי טעמא זיהרא מיקלא קאלי. פי', שורף הוא, ודינו לאלתר כניקב כלו. יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן ויתיב וקאמ' דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל. אמ' ליה האלהים מורה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא. פי', מגולגולת המוח ועד הירך. פי', ולאיתויי צואר אתא שאם האדים הבשר כנגד הסימנין אסור.
ואיכא לעיוני במתני' דלעיל [מ"ב ע"א] גבי אלו טרפות תנא נקובי, והכא באלו כשרות תני נטולי. מאי טעמא נקט באיסורא נקובין ובהיתרא דאלו כשרות נקט נטולי, ואיכא למשמע מינה דכל היכא דתני נקובי לאיסורא כל דכן נטולי, והיכא דתני נטולי להתירא כל דכן נקובי, והיכא דתני נקובי להתירא דוקא נקובי אבל נטולי אסירי, והיכא דתאני נמי נטולי לאיסורא דוק' נטולי אבל נקובי שריאן, וכן מוכיח הא דאמרי' לקמן [נ"ו ע"ב] ניקב הזפק כשרה ר' אומ' אפילו ניטל. אלמא דניטל רבותא טפי להתירא מניקב. וכן הכבד ששנינו בה ניטלו טרפה ניקב כשרה כדאמרי' בגמ'. ואין לך יוצא מן הכלל הזה אלא טחול וחדוש הוא שחדשו בו בגמ' ניטל אבל ניקב טרפה, ודוקא בסומכיה אבל לא בקולשיה. ולקותא בכוליא בדמאטי לקותא למקום חרץ. ומכאן אתה דן לנטלה המרה שהיא טרפה שכיון ששנינו ניקבה טרפה כל דכן ניטלה, ואין לדון ממקצת מינין שאין להם מרה כלל לאותם שיש להם מרה, שאם כן אפילו ניקבה תהא כשרה, אלא לא שנא דבין ניטלה בין נקבה טרפה. ובעל הלכות גאון ז"ל כתב ניטלה המרה הוה עובדא וקרעוה לכבדא ואשתכח דבליעא בגוה ואכשרוה, אלמא קסבר רבנו ז"ל דהיכא דבליעא בכבד מרה שניקבה וכבד סותמתה וכשרה, ולא נהיר. ומסתברא נמי דנטולה וחסרה בידי שמים דינן שוה בכל מקום ובכל מקום שהנטולה טרפה אע"פ שהנקב באותו מקום החסרה טרפה, שאין לך לומ' בניטלה הכבד וגלודה שאם חסרו כן מתחלת ברייתן שיהו כשרות, ובהדיא אמרינן לקמן [נ"ח ע"ב] לא שאנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה משום דכל יתר כנטול דמי והוה ליה כחסר בידי שמים שהרי לא ניטל כלל אלא שרואין אותו כאלו ניטל ואפלו הכי טרפה שמע מינה דחסר בידי שמים כחסר בידי אדם. וכי תימא אם כן היכי חשבי' להו בתרתי חסרה ונטולה כדאמרי' בגמ' בריש פירקין [מ"ג ע"א] שמנה מיני טרפות נאמרו למשה בסיני, וחשיב נטולה וחשיב חסרה כיון דחד דינא אית להו לגמרי. יש לומר דהתם לא דאיק בהדי ולא נחית למנינא כלל אלא לומ' שהטרפות הלכה למשה מסיני ונקט שטתא דמתני' דתני נטולה וחסרה וכאלו אמ' שמנה מיני טרפות שנשנו במשנתנו ואלו הן כלן נאמרו לו למשה בסיני. ומסתברא נמי דכי היכי דאמרי' גבי ריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון הוא הדין נמי בכלהו, כגון שנמוק וקרום שלו קיים או נשפך כקיתון לבר מאלה דאתמר דפסול בה מוגלא, וחוט השדרה בנשפך דוקא.
מתני'. אלו כשרות בבהמה נקובת הגרגרת. פי', ברחבה. או שנסדקה. פי', לארכה. אע"ג דהא תנא ליה אלו טרפות ומכלל דאידך כשרות, אידי דתנא זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה אית ליה למיתני אלו כשרות. ובכל הני דתני איכא ריבותא כל דהו מיהת, נקובת הגרגרת תנא אטו נסדקה ומשום דבעי למתנא נמי עד כמה תחסר. פי', בנקב ותטרף, רבן גמליאל אומ' עד כאיסר האיטלקי. ולעי' [מ"ד ע"ב] קתני פסולי גרגרת כלהו.
נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח. אשמעינן דבפחיתת גלגלת לא מיטרפא בלא נקיבת הקרום. ניקב הלב ולא לבית חללו, אע"ג דניקב מצד לצד. נשברה השדרה ולא נפסק החוט, שאין החוט נפסד בשבירת השדרה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהו, דבכל שהו סגיא. המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה, אע"פ שנקבו שניהם כיון שאינו זה כנגד זה. ניטל הטחול, אע"ג דנקב פוסל בו. ניטלו הכליות, אע"ג דלקות פוסל בהן. ניטל הלחי התחתון. פי', מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר ולא ריעי סימנין בהכי. ניטלה האם שלה. פי', קודם שנברא בו הולד בנקבה. חרותה בידי שמים כשרה. פי', חרותה מלשון חריות של דקל, שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים. ובגמ' מפרש היכי ידעינן אי בידי אדם אי בידי שמים. והגלודה. פי', שניטל עורה שלה. ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. ולעיל במתני' דאלו טרפות משום הכי לא תנינה משום דבפלוגתא לא מיירי.
<h2>דף נד:</h2>
אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה. פי', עצם הירך הנקראת כולית, ראשו [המתחבר בגוף] נקרא בוקא דאטמא. ואם נשל ממקומו שנשמט ממנו טרפה. והני מילי דאתעכיל ניביה. פי', שנתעכלו גידין שלו המחברין אותו עם הגוף. אבל לא איעכול ניביה כשרה, דהדרה בריא ואע"ג דאיפסיק ניביה. ומסתברא דאם נטלה הירך טרפה ואע"ג דלא איעכול ניביה. דמאי טעמא מכשר' כי איפסיק ניביה ולא איעכול משום דהדרא בריא והכא לא אפשר כיון דניטלה. עד כמה תחסר רשב"ג אומ' עד כאיסר האיטלקי. אמ' אביי והויא כמעתה זוטרתי דמשתכחא ביני פשיטי דפום בדיתא והינו שיעורא דדינרא קורדינא.
אמר ר' יוחנן פתוראה. פי', שלחני. לעילא מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מינא דינרא קורדינא לשעורי ביה טריפתא ובעאי למיקם מקמיה ולא שבקן אמר לי שב בני שב לפי שאין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן. פי', דנפקא לן בהדיא במסכת קדושין [ל"ג ע"א] דאמרי' תקום והדרת, מק' קימה להדור והדור לקימה מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן. דרשאין דנקט לאו דוקא. אי נמי איפשר וכיון דלא מיפקדי מדאוריתא לא ניחא להו לרבנן דפטרי כלל.
אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פי' כסלע שאמרו בגמ' גבי גלגולת שאם נפחתה עד כסלע כשרה, אם נפחתה כסלע דינה כנפחתה יתר מכסלע וטרפה. כאיסר כיתר מכאיסר. פי', ומה שאמ' גם כן בגרגרת שהכשירו חסרון עד כאיסר, אם חסר כאיסר טרפה. אלמא קסבר עד ולא עד בכלל. פי', שמה שהכשירו עד אותו שיעור דוקא עד אותו שיעור אבל אותו שיעור עצמו טרפה.
<h2>דף נה.</h2>
פיס'. ניטל הטחול. אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. והני מילי בסומכי'. פי', בעביו במקום עבה, אבל בקולשיה כשרה. פי', במקום דק שבו. ובסומכיה נמי לא אמרן דטרפה אלא [דלא] אשתייר מיניה כעובי דינר זהב, אבל אשתייר ממנו כעובי דינר זהב. פי', שנשתייר בעביו מלבד הנקב בעובי דינר זהב כשרה.
אמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טרפה. פי', שנתמסמס הבשר. אמרי במערבא והוא דמטי לקותא במקום חיוארא דתותי מתני. פי', הלובן שבתוך הכוליא שהוא תחת המתנים. והיכא דמשתכחן תלתא כוליאתא כשרה דאמרי' כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי [בכורות ל"ט ע"א] ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסלינהו רחמנא לגבי גבוה מכלל דלהדיוט שרי.
<h2>דף נה:</h2>
יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא, כשר בזה ובזה, פסול בזה ובזה. כשר בריאה ופסול בכוליא, מוגלא. פי', שאם יש מוגלא בריאה כשרה ואם היא בכוליא טרפה. פסול בריאה וכשר בכוליא, נקב. שאם ניקבה הריאה טרפה ואם ניקבה הכוליא כשרה. פסול בזה ובזה, לקותא. פי', שאם יש לקות בריאה טרפה וכן בכוליא, והוא דמטי לקותא בחיורא דתותי מתנא כדאיתא לעיל. כשר בזה ובזה, מים זכים. פי', שאם היו מים זכים בריאה או בכוליא כשרה. ולא אמרן אלא דצילי שהם צלולין אבל עכירי טרפה, ובצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה. פי', ודוקא בכוליא אבל בריאה אע"ג דעכירי ואע"ג דאסרוח כשרה כדפרישנא לעיל [מ"ח ע"א].
כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. פי', בבהמה דקה עד כפול. בגסה. פי', בבהמה גסה עד כעינבה בינונית. [פי', הא בציר מהכי טרפה דחשיב כלקותא וגרע מנטולה לגמרי].
ניטלה האם [שלה]. תנא היא טרפוחית היא שלפוחית היא האם. פי', [מקום שנברא בו הולד].
חרותא בידי שמים כשרה. תנו רבנן אי זו היא חרותא כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשרה, בידי אדם טרפה. פי', בידי שמים ששמעה קול רעמים או זיקים וכיוצא באלו ונכנס בה פחד וחרדה וצמקה ריאה שלה זו היא חרותא בידי שמים וכשרה. אבל אם ראתה אדם ששחט לפניה בהמה אחרת וכיוצא בו ונבעתה וצמקה ריאה [שלה] טרפה. ומנא ידעינן, כלומר אי בידי אדם אי בידי שמים, בקיטא מיתינן משיכלא דקוניא ומלינן בה מיא קרירי. פי', בקיץ מביאין כלי חרס השוע באבר לפי שהוא קר וממלאין אותו במים קרים. בסיתוא מיתינן משיכלא שיחמא. פי', בסתו מביאין כלי חרס שחור שאינו קר ומלינן ליה במיא פושרי, ומותיב ומנח לה בגוויה מעת לעת אי הדרא. פי', אם היא חוזרת במים לכמות שהיתה, בידי שמים היא וכשרה, ואי לאו, בידי אדם היא וטרפה.
הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. תנו רבנן אם נשתייר בה כסלע כשרה. היכא, אמר רב נחמן אמר שמואל על פני כל השדרה. ופי' רב נהוראי משמיה דשמואל ברחב סלע על פני כל השדרה. ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום רב ינאי על מקום טיבורו. רבה בר בר חנה אמר אראשי פרקים. בעי ר' ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום כל השדרה וכולו קיים, ניטל מקום טיבורו וכולו קיים, ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי. תיקו.
אמר רב כל העור מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות. ור' יוחנן אמר אפי' עור בית הפרסות מציל. [כתב רבינו ז"ל] הא מילתא לא איפסיקא בה הילכתא בהדיא ואיפליגו בה רבואתא, בעל הלכות פסק הלכתא כרב, ואמר דהדר ביה ר' יוחנן לגביה דרב, ואנן לא אשכחי' ליה לר' יוחנן דהדר ביה לגביה דרב אלא ר' יוחנן עומד בשיטתו הוא. ואיכא מאן דפסק לחומרא כשמואל וכר' ינאי. וסיעיה למילתי' מתוספתא [פ"ג ה"ג], (ואמ') [דאמר] הכי ואע"ג דקימא לן דכל היכא דאיפליגו רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כמותו, [כלומר דר' יוחנן], כיון ששנינו בחיצונה, הגלודה. אי זו היא הגלודה כל שהופשט כל העור שלה ולא נשתייר בו כדי להעלות ארוכה, וכמה כדי להעלות ארוכה רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי מבית חללה ולא משאר איבריה. ודברי רב נחמן אמר שמואל ודברי ר' אלעזר משום ר' ינאי דמתניתא כותיהו עבדינן דאיסורא היא ולא איפסיקא [בה] הילכתא בהדיא לקולא. ואנן חזינן בהו פירכא, חדא דהאי מתניתא לאו כותיהו היא, דאלו להא מתניתא היכא דנשתייר בה כאיסר במקום חללה כשרה ואע"פ שלא נשתייר בכולה אלא כאיסר במקום אחד מכל מקומות של בית חללה כשרה, ואלו לשמואל אין מציל מכל בית חללה אלא השדרה בלבד. ולר' ינאי אין מציל מכל בית חללה אלא על הטיבור בלבד. וכולהו בעו כסלע והאי מתניתא בכאיסר בלבד סגי לה. הילכך לא הויא מתניתא כותיהו. ועוד אפילו הויא מתניתא כותייהו לא מצינן לסיועינהו מינה דאם איתא להאי מתניתא הוה אמינא בגמרא תניא דמסייעא להו, וכיון דלא מסייעא להו בגמרא מהא מתניתא שמעי' דליתא להאי מתניתא, דאלו איתא להאי מתניתא לא הוה מפליג עלה רב ור' יוחנן. ואי אפילו איפליגו עלה ואיתא, הוה מותבינן להו תיובתא מינה, וכיון דלא אותבינן עליהו מינה שמעי' דליתיה להאי מתניתא, וכל שכן דהא מתניתא פליגא אכלהו, ואפי' אדשמואל ואדר' ינאי כדפרשינן. ועוד לא עדיפא הא מתניתא ממתני' דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסות. פי', דלא חשיב עור אלא בשר, והא אפקה ר' יוחנן מהלכתא ואוקמה ביחיד. פי', דמשכח [ר' יוחנן] פלוגתא במתני' אחריתי דפליגי יחיד ורבים עור בית הפרסות אי חשיב עור או לא, ורבים אמרי דחשיב עור, ויחיד אמר דלא חשיב עור, ולהכי אוקמא לההיא מתני' [דלא חשיב עור] דההיא יחידאה תני לה [ולית הלכתא כותיה] ע"כ, הילכך לית לן בה מיהא מתניתא ראיה כלל. פי', דכיון דקתני ההיא מתניתא דעור שבשאר איברים אינו מציל דלא חשיב עור [אלא מבית חללה], אשתכח דההיא מתנית' נמי יחידאה היא דאלו לרבנן אפילו עור בית הפרסות חשיב עור ע"כ, אלא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכיון דכולהו סבירא להו דעור בית הפרסות אינו מציל בגלודה, וליכא. [פי', באמוראי,] מאן דאמר מציל אלא ר' יוחנן והוה ליה ר' יוחנן יחיד אצל רבים, ולית הלכתא כותיה, וכיון דשמואל ור' ינאי ורבה בר בר חנה כולהו סבירא להו דלאו כל העור מציל בגלודה אלא עור מיוחד, אע"ג דרב ור' יוחנן הוו בחדא שיטתא הוו להו תרי לגבי תלתא דהוו להו כיחיד אצל רבים, ואי אמרת נעביד כרב ור' יוחנן דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [דרביה הוא], הא קימא לן דר' ינאי ור' יוחנן הלכה כר' ינאי דרביה דר' יוחנן הוא, הילכך הויא לן הא מילתא ספיקא ונקטינן [בה] לחומרא, וחזינן דשמואל מחמיר בכולהו ולא מכשרינן לגלודה אלא אם כן נשתייר בה רוחב סלע על פני כל השדרה כשמואל. זה לשון רבינו ז"ל. וכלל דבריו דכיון דמספקא לן הא מילתא ואית לן [למיזל] לחומרא נקיטינן כשמואל דאיהו הוא דבעי עור טפי מכולהו. ולדידי לא שמיע לי, דכיון דמקומות חלוקין הן וחד אמר מקום טיבורו ומר אמר מקום כל השדרה, ולמאן דאמר מקום טיבורו אין מקום כל השדרה מציל, דהא אפילו ניטל מקום טיבורו וכלו קיים מספקא לן, הילכך כל היכא דמספקא לן פסקא ואית לן למיזל לחומרא לא סגיא לן לאכשורי במקום כל השדרה היכא דליכא מקום טיבורו וראשי פרקים. אלא עיקר הא מילתא כיון דמספקא לן דבעי' לחומרא ככולהו ובעינן כסלע על פני כל השדרה, ומקום טיבורו, וראשי פרקים.
<h2>דף נו.</h2>
מתני'. ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. פי', לא חזרו לשנות כל השנויות למעלה דהא קימא לן כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, אבל כל אלו שחזר ושנה לצורך הן. נקובת הושט אידי דתנא פסוקת הגרגרת. ופסוקת הגרגרת [גופה] קמ"ל דאע"ג דעוף חיותו קל ולהכי נמי סגי בסימן אחד אפילו הכי לענין טרפות בעינן רובא דגרגרת. הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. כלומר, שניקב קרום של מוח, ולמימרא דאע"ג דבעופות של מים בשבירת העצם נטרף, שאר עופות דינן כבהמה. ניקבו הדקין. ניקב הקרקבן. קרקבן איצטריך דליכא למיגמר ליה מבהמה, ומיהו כנגדו בבהמה הכרס הפנימי שניקבה. ודקין איפשר דתנא משום אידך דקתני נפלה לאור ונחמרו בני מעיה דאיסורא משום דחשבינן ליה כנקב.
הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה. איתמר רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך מוח, אם מבצבץ ועולה טריפה, ואם לאו כשרה. פי', שמניח ידו לתוך הנקב, ונועץ אצבעו שם [מעט], אם ניקב קרום של מוח המוח עולה ומבצבץ מן הנקב, ואם לא בצבץ המוח ולא יצא מן הנקב, בידוע שלא ניקב קרום של מוח. פי' אחרינא, מכניס ידו לתוך פיה ודוחק [למעלה] אם מבצבץ ועולה טרפה. רב שיזבי בדיק בשמשא. רב יימר בדיק במיא. פי', מכניס מים בנקב, אם נתלבנו הרי זו ראיה שיש שם נקב ונתערב המוח בהם דרך הנקב. רב אחא בר יעקב מייץ בגילא דחיטתא. כלומר, מוצץ בקש של חטים דרך הנקב, ואם ניקב הקרום המוח עולה.
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולה. [פי',] דנשתנו, וזו ראיה שהאור שלטה בהן. ואם אדומין כשרה. ותנא ליה בעוף, משום דרגילה ביה מילתא טפי מבהמה, משום דבהמה אידי דעורה קשה לא מיקרי לה הכי. אבל היכא דהואי [ודאי] טרפה, דכל היכא דנחמרו בני מעיה דינן כנקבה, ונקב בין בעוף בין בבהמה פוסל הוא. והיכא דנפלה בהמה ולא ידעינן אם נחמרו אם לאו, צריכה בדיקה. והיכא דליתנהו קמן למיבדקינהו מסתמא אסורה. והכי מוכח הא דאמרינן בגמ' [נ"ז ע"א], אין ריאה לעוף לינפל וליחמר הואיל וצלעות מגינות עליה, וההיא ודאי מסתמא מיירי דאלו היכא דנחמרה ודאי קמן הרי לא הגינו, אלא אם נפלה קאמר ולא ידעי' אם נחמרו דמסתמא אינה צריכה בדיקה, ומדנקט עוף דקאמר אין ריאה לעוף [שמעי'] דדוקא עוף הוא דלא צריך בדיקה מהאי טעמא דצלעות מגינות עליה הא דכותה בבהמה דליתיה להאי טעמא צריכה בדיקה. ואמסקנא לא קימא לן ההיא דאמרינן בעוף לענין ריאה דצלעות מגינות עליה, אלא דין עוף בנפלה לאור כבהמה דצריכה בדיקה אפילו בריאה, ואם לא בדק אסורה.
דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת, אם שהת מעת לעת ושחטה כשרה. [פי',] לעיל [מ"ב ע"א] תנא נפלה מן הגג בבהמה, והשתא בעוף תני דרסה וטרפה בכותל. האי כי אורחיה, והאי כי אורחיה, דאורחה דבהמה דמירסקה בנפילה ולא בדריסה, ואורחיה דעוף דלא מירסק בנפילה אלא בדריסה, וטריפה, ורציצה. [ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' אלעזר בר' ינאי צריכה בדיקה].
והתני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן בעוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. התם בעוף של מים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי והני אווזי דידן, הואיל ושכיחי במיא, כעוף של מים דמיין.
<h2>דף נו:</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, אם ירוקין פסולה. ואם אדומין כשרה. רבי יוחנן משום ר' יוסי בר' יהושע אומר שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבתן במשהו, אף ירוקתן במשהו. פי', דלקותא הוא, והוה ליה כנקב.
בעא מיניה ר' יוסף בר' יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי, הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו. אמר ליה טרפה. ולא יהא אלא ניטלה. פי', דאלו ניטלה הכבד כשרה. אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה באור. פי', לאו למימרא משום דהוריקה מחזקי' לה בנחמרו בני מעיה באור דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וכדמוכח לקמן בשמעתין, אלא הכי קאמר, בידוע שכשנפלה לאור נחמרו בני מעיה, ומיהו לעולם לא חיישינן אלא אם כן בידוע לנו שבודאי נפלה לאור.
ההיא תרנגולתא דהות בי ר' יהושע בן לוי. אתת לקמיה דר' אלעזר ברבי, ירוקין הוו, ואכשרה. והא אנן תנן ירוקין פסולה. אמר ליה, לא אמרו אלא בלב ובקרקבן ובכבד. ההיא תרנגולתא דהות בי רב יצחק. אתת לקמיה דר' אבהו, אדומין הוו וטרפה. והא אנן תנן אדומין כשרה, ירוקין טרפה. אמר ליה ירוקין שהאדימו ואדומין שהוריקו. פי', דכי קתני במתניתין ירוקין פסולה, באדומין שהוריקו. והוא הדין בירוקין שהאדימו, כגון שאר בני מעים, חוץ מלב וקרקבן וכבד. שכל שנשתנו ממראיהן טרפה.
אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה. מאי טעמא, קוטרא עייל בהו. כלומר, עשן בלבד נכנס בהן ולא נחמרו ממש, שאלו נחמרו ממש לא היו חוזרין למראה הראשון שלהם. אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טרפה. מאי טעמא איגלי בהתייהו. כלומר, נגלה בשתם ולקותם, שכשנשתנה מראיהן על ידי שלק ראיה לפסולן. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טרפה. מאי טעמא, איגלי בהתתיהו. ודא ודא אחת היא. כלומר, שכל שנשתנה מראהו על ידי שלק זו היא ראיה לפסולו.
אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש אלא בשלקא. פי', כיון שהשלק ראיה לפסולו. ולא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן. ופי', כיון שמראיהם טוב אין חוששין להם לכלום. וזה מוכיח מה שפירשנו דבנפלה לאור בידוע איירינן, והינו דאמר רב אשי דכיון דכן אע"פ שמראיהם כראוי כיון שהוצרכו לבדיקה, והשלק בדיקה להם, לא ליכול איניש אלא בשלקא. ואפילו הכי מהדרינן, דכיון דעכשיו מראיהם כראוי אחזוקי איסורא לא מחזקינן. אבל כשאין ידוע לנו שנפלה לאור, ומראיהן מתוקנין, אי איפשר דלימא רב אשי דלא ליכול אלא בשלקא, אלא ודאי כדפרישנא. וכן פרש"י ז"ל. וכן דעת רבינו ז"ל.
מתני'. ואלו כשרות בעוף. ניקבה הגרגרת, או שנסדקה. פי', אע"פ שחיותה קל לא מיטרפא בסדק. הכתה חולדה [על ראשה] מקום שאין עושה אותה טרפה. פי', ושלא ניקב קרום של מוח. ניקב הזפק. ר' אומר אפי' ניטל. יצאו בני מעיה ולא ניקבו. נשתברו רגליה. [פי',] ובלבד שלא יגע בצומת הגידין. נשתברו אגפיה. נמרטו כנפה. ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה.
פי', בגמ' מוכח דהלכתא כר' בזפק דאפילו ניטל כשרה. דאמרי', תנו רבנן מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד והורו בטרפחת כר' בזפק. ואיבעיא להו היכי קתני הורו בטרפח' לאיסורא וכר' בזפק להיתירא. או דילמא הורו בטרפחת ובזפק כר' להיתירא. ועד כאן לא איבעיא לן אלא אטרפחת, אבל אזפק לא איבעיא לן דלא סגיא דלא אורו ביה להיתירא, דלא איפשר למימר דחדא הוראה הואי ובטרפחת בלבד הוא דאורו להיתירא, והכי קאמר הורו בטרפחת כר' בזפק. דאם כן מאי שנא דתלה מתניתא להיתירא דטרפחת בזפק דר', אלא לאו ודאי כדפרישית דתרתי הוראות נינהו וחדא מיניהו [בודאי] בזפק כר' להתיר.
אמר רב ואיתימא ר' יוחנן גג הזפק נידון כושט. אמר רב ביבי ומקום שנמתח עמו. כלומר, הוא בלבד נידון כושט, והוא הנמתח עם הושט בארך הצואר. פי', ודוקא לענין טרפות [נידון כושט] ולא לענין שחיטה.
יצאו בני מעיה ולא ניקבו. אמר רבי שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא שלא היפך בהם, אבל אם היפך בהם טרפה, שנאמר הוא עשך ויכוננך. מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם, כיון שנהפך אחד מהם שוב אינו יכול לחיות, ומיד מת. ההוא גברא דחזא ההוא רומאה דנפל מאיגרא לארעא ופקע כריסיה ונפקו מעיניה. אזל ואיתי בריה ושחטיה קמיה באחיזות עינים. פי', בדמיון בלבד שנדמה לו למראה עיניו כאלו שחטו. אינגיד ואיתנח. פי', משך רוחו ונאנח, עיילינהו למעייניה. פי', על ידי שמשך רוחו הכניס בני מעיו [כמות שהיו שלא נתהפך בהם כלל.] וחייט לכרסיה. פי', תפר כריסו וחיה.
<h2>דף נז.</h2>
נשתברו רגליה. ההוא צנא דנקורי. פי', סל עופות. דאתא לקמיה דרב, בדקה בצומת הגידין ואכשרה. פי' [רבנו ז"ל], נקורי חתוכי רגלים. פי', במקום צומת הגידין.
אמר רב יהודה אמר רב שמוטת ירך בבהמה טרפה. שמוטת יד בבהמה כשרה. שמוטת (ירך) [גף] בעוף טרפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה. ושמואל אמר תיבדק, וכן אמר ר' יוחנן תיבדק, וכן הלכתא. פרש"י ז"ל שמוטת ירך בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. וליתה, דהא הכא אמר ר' יוחנן גופיה לקמן בשמעתין בגמ' שמוטת ירך בעוף טרפה, וכל שכן בבהמה, דהא רב בין בבהמה בין בעוף אמרה למילתיה, ואיכא דאפליג עליה בעוף ומכשר, אבל בבהמה ליכא דאפליג עליה כלל, וכל שכן דמאן דאסר בעוף אסר בבהמה. ואלו לעיל [נ"ד ע"ב] אמרינן בגמ' דלית ליה לרב יוחנן דרב מתנא דאסר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. אבל הנכון בזה דבוקא דאטמא ושמוטת ירך שני מקומות הם. ושלש עצמות הם בעוף ובבהמה, העצם התחתון הנקרא רגל, וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש. העצם השני נקרא שוק ובלע' גינויי ובו צומת הגידין וכנגדו בבהמה אשקנקיל. והשלישי נקרא ירך ובלע"ז פאלא וכנגדו בבהמה אושמורולאר, וראשו העליון תחוב בשדרה כמכחול בשפופרת, ועליו אמרו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה שהוא כבוכנא באסיתא. ועל ראשו התחתון שנשמט מן השוק אמרו כאן שמוטת ירך, ואע"פ שהירך במקומה אלא שהשוק הוא שנשמט ממנו אעפ"כ קראוהו כן להפריש בין זו לנשמט סוף השוק מן הרגל, שלא יאמרו שמוטת שוק הינו סוף השוק מפני שצומת הגידין שם והם טרפותה לפיכך אמרו שמוטת ירך לפרש דעתם שהשוק הוא שנשמט מן הירך.
ודאמרינן שמוטת גף בעוף טרפה. פי', בפרק המחובר לגוף וכדמוכח טעמא דאמרינן שמא ניקבה הריאה. אבל נשתברו דכותה כשרה דנשתברו אגפיה סתמא קתני. ומאי דאמרינן תבדק הריאה, מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה, ואם לאו כשרה.
<h2>דף נז:</h2>
אמר רב הונא סימן לטרפה כל שנים עשר חדש. פי', אם תתקיים זה הזמן הרי זו ראיה שהיא כשרה. והני מילי בזכרים, אבל בנקבות אם ילדה. פי', אם אחר שנטרפה נתעברה וילדה בתוך שנים עשר חודש מותרת מיד.
<h2>דף נח.</h2>
אמר אמימר הני ביעי דספק טרפה דשיחלא קמא. פירוש, של חמום הראשון. כלומר אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה, כולן אסורות מספק, ומשהינן להו אי הדרא טענה אחריני שריאן. פי', אם חוזרת וטוענת ביצים אחרות מותרות כולן שזו ראיה שלא נטרפה שאין טרפה מתעברת ולא טוענת ביצים. ואי לא אסירן. [ויש מפרשים לשון שיחלא לשון המשכה כדמתרגמינן מן הים משיתיהו [שמות ב'], מן מיא שחלתיה, והוא מלשון קליטה [שמשכה] הזרע וקלטה כבר. והכל ענין אחד. כתב רבינו ז"ל] וכי היכי דביצת טרפה אסורה חלבה נמי אסור. דתנן [קט"ז ע"ב], כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה משום החלב של הטרפה שהוא במעיה. ואע"ג דקימא לן דלאו הכי הילכתא דחלב שבתוך הקיבה פרשא בעלמא הוא ושארי. פירוש כיון שהוא בתוך הקיבה כמי שיצא מתורת אוכל הוא וכפרשא בעלמא הוא, גמרינן מינה דחלב טרפה שאינה בתוך הקיבה אסור. זה כתב רבינו ז"ל. ואינו נכון, אלא הלכתא כפשטה דמתני' דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. וכן מוכח בסוף פרק כל הבשר ושם נפרש בע"ה.
והא דאמרינן בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שנגמרה באיסור. ובגמרא נמי פרישנא כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא. קשיא לן הא דאמרינן בבא קמא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מאי טעמא פרשא בעלמא הוא. פי', דבר הבדל ופרוש מגופה הוא. איכא למימר דהתם בביצה גמורה דהתם הויא לה כפרשא עד שיודע שלא נגמרה בשעת היזק והמוציא מחברו עליו הראיה, אבל הכא בדאגידה בגופה. והא דאמרינן במסכת ביצה [ו' ע"ב] השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותר לאכלן בחלב, ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות, מכלל דלתנא קמא אפילו מעורות בגידין מותרות, ומאי גמורות כל שיש להן חלבון וחלמון. ואמאי והא אמרת כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא. איכא למימר התם אע"פ שהן מעורות בגופה והן חיות ממנה, איפשר לענין בשר בחלב שאין דינן כבשר.
פי', והא דאמרינן בביצת טרפה שהיא אסורה. דוקא בטרפות שמבחוץ הניכר לנו. אי נמי אפילו בטרפות שבפנים כגון הוגלד פי המכה שבידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. אבל שחטה ונמצאת טרפה ואין ידוע אימתי כל בצים שהטילה כבר עד עכשיו כשרים דמסתמא אמרי' דהשתא הוא דנטרפה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ובמסכת עדיות [פ"ה מ"ד] תנן ביצת נבלה אע"פ שיש כיוצא בה נמכרת בשוק בית הלל אוסרין. ומיהו מסתברא שלא גזרו אלא בביצת נבלה שמוציאין אותה מגופה דכיון שאינה יוצאת מאיליה אלא שאנו מוציאין אותה [מגופה] דומה כמי שנגמרה אחר שנאסרה [ואיכא למיחש משום מראית העין], והינו טעמא דבית הלל דאסרי לה. אבל ביצה טרפה שנטרפה לפנינו התרנגולת וכבר גמרה הביצה וכגון שהטילה אותה לפנינו לאלתר נראה שהיא מותרת אבל כל זמן שנטרפה ודאי קודם שנגמרה הביצה או שהטילה הביצה אחר שנטרפה וספק אם נגמרה הביצה באיסור אם לאו הרי זו אסורה.
[ועד השתא לא איירינן אלא בביצה] אבל ולד טרפה בשנתעברה ולבסוף נטרפה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע [בגמרא]. והלכה כר' יהושע שהוא מתירו ואפילו לגבוה דר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ולא דמי לביצה לפי שזה יש לו חיות בפני עצמו. ובפרק קמא דביצה [ו' ע"א] נמי אמרינן באפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר אסור פי' משום מוקצה, ואמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד [ביום טוב] מן הטרפה דשרינן ליה ולא חישינן ביה למוקצה. אלמא דשרי. והוא בשנתעברה ולבסוף נטרפה, כדקימא לן הכא דטרפה אינה יולדת. ולקמן נמי בפ' בהמה המקשה [ע"ה ע"א] מוכח הכי דולד טרפה מותר. דאמר רבא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי שוחטין אותו ומותר, ואלו היתה אמו כשרה מותר בשחיטת אמו כדאיתא התם, עכשיו [דאמו טרפה] מותר בשחיטת עצמו. וטעמא דכולהו, משום דסברי עובר לאו ירך אמו הוא, שהרי יש לו חיות בפני עצמו. ור' יוחנן נמי אית ליה האי סברא במסכת תמורה [כ"ה ע"א], דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן הקדיש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. ופרישנא התם טעמא משום דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא. ומשמע דהלכתא כר' יוחנן, דהתם ביבמות [ע"ח ע"א] מקשינן מינה לרבא דאמר התם נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה דטבילת אמו עולה לו, ומקשי עליה מיהא דר' יוחנן אמר עובר לאו ירך אמו הוא וכיון דכן אינו בדין שתעלה לו טבילת אמו, ומפרקינן שאני עובר דהינו רביתיה ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ראוי שתעלה לו טבילת אמו. ואע"ג דבתמורה איתותב ר' יוחנן, התם לאו אעיקר שמעתיה איתותב, אלא דהתם מעיקרא אתינן למימר דר' יוחנן אליבא דכולי עלמא ומיהא איתותב התם למימרא דלא איפשר דתהוי שמעתיה לכולי עלמא אלא כתנאי, אבל עיקר שמעתיה דר' יוחנן לעולם איתיה. וקשיא לן דהא במסכת סנהדרין [פ' ע"א] אמרינן דרבא לית ליה דר' יוחנן, דאמר רבא התם ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו, ולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו. ובמסכת בבא קמא [מ"ז ע"א] [אמרי'] פרה שהזיקה גובה מולדה, כלומר מעוברת. ובמסכת גיטין [כ"ג ע"א] אמרינן אע"פ שאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו, אם היתה השפחה מעוברת זוכה היא [בגט] לעוברה מיד רבה שלה. ובמסכת ערכין [ז' ע"א], האשה שהיתה יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ואמרי עלה פשיטא גופה היא. [משמע מכל הני דעובר ירך אמו הוא]. ואיכא למימר דההיא דסנהדרין טעמא דההיא משום דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה כדפירשנא התם. אבל נתעברה אחר שנגמר דינה כפלוגתא דזה וזה גורם, [שהרי האב כשר ומותר, ולמאן דאמר זה וזה גורם] מותר האי נמי מותר, ולמאן דאמר אסור האי נמי אסור. והינו טעמא נמי דההיא דערכין דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה, [והינו] דמתמהינן עלה פשיטא גופה היא, אלמא דהא דאין ממתינין אותה לכולי עלמא מילתא פשיטא היא, וכלה מהאי טעמא דפרישנא דכי נגמר דינה אף על העובר נגמר דינה. וההיא דגיטין נמי [לא קשיא], דכולי עלמא לענין גט עוברה כגופה הוא. וההיא נמי דבבא קמא לענין נזק לאישתלומי מיניה, מכיון שהוא חיה ממנה בדין הוא לכולי עלמא שתהא כגופה כדפירש רבינו תם ז"ל.
אמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים שנים עשר חדש. פי', אינו מתקיים אלא נרקב וחוזר לעפרו. אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה. פי', שהתליעה כשהיא מחוברת מלשון באבי הנחל, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, וקורא אני בהן שרץ השורץ על הארץ [ויקרא י"א]. ודוקא באביה דהינו במחובר, ולאפוקי התליע בתלוש דהתם שרו כל היכא דלא פרשו מן הפרי ולא יצאו לאויר העולם כדאיתא לקמן [ס"ז ע"ב].
<h2>דף נח:</h2>
הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריאן. פי', תמרים שמניחים בכדים ויש בהם שמתליעים ואותם שהתליעו אסורין בספק שמא התליעו במחובר, ואלו כן היו אסורין מדשמואל. אבל אחר שנים עשר חדש מותרין, שאלו היו בהם תולעים אלו במחובר כבר נרקבו וחזרו לעפרן [מדרב הונא דלעיל דאמר כל שאין בו עצם אין מתקיים שנים עשר חדש], אלא ודאי תולעים אלו לאחר שנתלשו היו בו וכל שלא פרשו מותרין, ומסתמא אין חוששין שמא פרשו וחזרו. ואפילו בתוך שנים עשר חדש, מן הסתם אין חוששין להתלעה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. אלא אם כן בפירות שדרכן בכך דהתם ודאי חישינן בהו דכל היכא דאיכא ריעותא חיישינן. ויש מחמירין בכל מיני קטנית שלא לאכול אפילו לאחר שנים עשר חדש שחוששין שמא כשמתבשלין על ידי [חום] המים וכשמרגישין בו פורשין. ואין לחוש לכך, שאם מוצא אותן כשהן שלמים זורק אותן ודיו, וטעמו בטל בששים. ואם תאמר שנימוחו מן הסתם נתבטלו בששים, וכאן וכאן ליכא למימר בריה לא בטלה, כיון שנימוחו, או כיון שמצאן שלמים וזרקן כדנפרש לקמן בע"ה. אבל אם בא להזהר כשמערה מקדרה לקערה שלא יערה בכף שמא יצא התולעת בכף ושמא באותה שעה לא היה בכף קטנית כדי ששים לבטלו ותאסר כל מה שבכף ונעשה הכל כנבלה וצריך בקערה ששים כדי לבטל מה שהיה בכף, אלא שיערה מן הקדרה עצמה [לקערה], הרי זו מדת חסידות. ומיהו אם לא עשה כן אלא שעירה בכף ואחר כך מצא בקערה תולעת אין לחוש בסתם לכך כלומר שמא לא היה בכף קטנית כדי ששים לבטלו דהא קימא לן טעמו ולא ממשו דרבנן ולקולא, ואיכא מאן דאמר דהני נותן טעם לפגם חשיב וכל בדיעבד שרי.
תנן התם. פי', בבכורות [מ' ע"א] לענין קרבן, בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה מום. אמר רב הונא לא שאנו אלא שחסר ויתר ביד, אבל חסר ויתר ברגל טרפה נמי הוי, מאי טעמא כל יתר כנטול דאמי. פי', חסר ברגל הוי טרפה בשחסר במקום צומת הגידין דהוה ליה כמי שניטלו צומת הגידין, או שחסר במקום בוקא דאטמא, ואע"ג דבעינן איעכול ניביה, התם הוא בדאיתיה לירך ואיתנהו לניביה ונפסקו דהתם אמרינן דכל היכא דלא איעכול הדר ברי, אבל הכא בחסר דליתיה כלל כמאן דאיעכול דמי. והא דאמרי' כל יתר כנטול דאמי, פרש"י ז"ל כאלו ניטל גם כן האחר. והכי מוכחא שמעתין דאי בניטל איהו לא מיטרפא בהכי, ולקמן גבי סניא דיבי מוכח נמי הכי. ודוקא כשהוא יתר במקום שאלו ניטל האחר כנגדו באותו מקום טרפה, כגון במקום צומת הגידין, או בבוקא דאטמא למאן דאסר בוקא דאטמא דשף מדוכתיה בדלא איעכול ניביה, אי נמי הכא אע"ג דלא איעכול ניביה טרפה דכיון דאמרינן כל יתר כנטול דמי חשבינן ליה כמאן דניטל לגמרי, וכל היכא דניטל לגמרי אסורה ואע"ג דלא איעכול ניביה כדפרישנא לעיל [נ"ד ע"ב]. אבל [אם הוא יתר] למטה מן הארכובה לא, שאפילו אתה רואה אותו כאלו ניטל האחר אין בכך כלום. כללו של דבר לעולם רואין היתר כאלו ניטל מן האחר כנגדו של היתר. ואלו יש שני כבדים או שני טחולים רואין אותו כאלו ניטלו שניהם. אבל היה יוצא בכבד עצמו חתכה אחת יתירה או בטחול רואין אותו כאלו ניטל מן הכבד עצמו או מן הטחול עצמו כיוצא בו של היתר. וצריך עיון במקום שאלו ניטל כשרה ואלו ניקב טרפה כגון טחול אם היו שם שני טחולים והם מחוברין בסומכיה אם רואין כאלו ניטלו שניהם וכשרה, או רואין להחמיר כאלו ניטל היתר ונמצא ניקב בסומכיה וטרפה כל היכא דלא משתייר מיניה כעובי דינר זהב, וראוי להחמיר.
ההיא חיותא דאישתכח בה תרתי סניא דיבי. פי', שני בני מעים הנקראים סניא דיבי. אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. פי', כאלו ניטל האחר. וליכא לפרושי כאלו ניטל היתר ונמצא כאן נקב וטרפה, דהא מוכח בגמרא לעיל [נ' ע"ב] בהדיא דלרבינא סניא דיבי לאו הינו כרס הפנימית דמתסר בנקב, אלא כרס החיצונה דאינו נאסר בנקב אלא בנקרע רובה, אלא ודאי האי דאסר ליה הכא משום דסבירא ליה דיתר כנטול האחר לגמרי דמי וכמאן דליכא סניא דיבי כלל, ועדיף מנקרע רובה. ואי שפכי להדדי חד הוא וכשרה. פי', שלאחר שיצא ממנו מתחבר עמו ושופכין זה לזה.
ההיא גובתא דנפק מבי כסי להובלילא. פי', קנה מעי אחד שיצא מבית הכוסות להובלילא, והוא המסס. סבר רב אשי למיטרפה. פי', מההיא דאמרי' כל יתר כנטול דמי. אמר ליה רב הונא בריה דרב אחא כולהו עיזי בריאתא הכי אית להו.
ההוא גובתא דנפק מבי כסי לכריסא סבר [מר בר] רב אשי לאכשורה. פי', מדרב הונא דלעיל שסבור שיש בהמות שדרכן כן. אמר ליה רב הושעיא כולהו חדא מחתא מחתינהו. פי', כולן תפירה אחת תפרת אותן. כלומ', וכי ענין אחד כולן. היכא דאיתמר איתמר. כלו', היכא דאיכא בהמות דאורחיהו הכי איתמר. היכא דלא איתמר לא איתמר.
העיד ר' יוחנן בן שילא ריש טבחיא דציפורי לפני ר' על שני בני מעים היוצאין מן הבהמה כאחת טרפה וכנגדן בעוף כשרה. פי', כל בהמה הדקין שלה חוט אחד הוא ומשוך, ועכשיו אם יצא ממנו מעי אחד כמו שיצא ענף מן הבד של עץ, טרפה. פי', בבהמה. בד"א שיוצאין בשני מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע. כלומר, שאינו משוך יותר מאצבע, כשרה. והוא דהדרי וערבי. פי', ונעשו שניהם חוט אחד, אבל אי לא הדרי וערבי, הרי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי.
מתני'. אחוזת הדם. פי', שגבר עליה הדם. והמעושנת. פי', שנכנס עשן בגופה. ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת תרנגלים. פי', שהוא סם המות דבהמה. וששתת מים הרעים. פי', מים מגולין. כשרה. אכלה סם המות. פי', דאדם. או שנשכה נחש, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות.
אמר שמואל הלעיטה חלתית טרפה מאי טעמא משום דמינקיב למעינה. מתיב רב שיזבי אחוזת הדם והמעושנת והמצוננת או הלעיטה חלתית או אכלה הרדופני או תיקע או אכלה סם המות או ששתת מים הרעים כשרה. הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות. קשיא חלתית אחלתית, קשיא סם המות אסם המות, חלתית אחלתית לא קשיא בעלין כשרה, ודאמר שמואל טרפה בקרטין דמנקבי למעיה. וסם המות אסם אמות לא קשיא מתני' דקתני אסורה משום סכנת נפשות בשאכלה סם המות דאדם, ובריתא דקתני כשרה בסם המות דבהמה.
<h2>דף נט.</h2>
ההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיקא כרעא בתריתא, בדקה רב בצומת הגידין ואכשרה סבר למיכל מינה באומצא. פי', לאו דוקא אומצא ממש אלא כל שלא נתבשל כל צרכו. אמר ליה שמואל לא חייש מר לנקורי. פירוש, לנשיכת נחש. אמר ליה היכי נעביד. [פי', למיקם עלה דמילתא.] אמר ליה אותביה בתנורא דהוא בדיק נפשיה. פי', על ידי שיתבשל יפה. אותביה בתנורא ואיתמח ונפל תילחי תילחי. פי', נמחה ונתפרק ונפל חתיכות חתיכות. קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און [משלי י"ב]. פי', [שצדקתו עמדה לו] שלא הוזק. קרי רב עליה דשמואל וכל רז לא אנס לך [דניאל ד']. פי' שידע להזהירו ולהשיאו עצה ההוגנת לו.
מתני'. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה. פי', מעלת גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות והם שלשה סימנים. ופרסה אין זה צפורן שהצפרנים הם כעין אותם של חתול וכלב וזאב וארי וכיוצא בהן, ותרגום צפורן טופרא ובנבוכדנצאר כתיב [דניאל ד'] וטפרוהי כצפרין, אבל פרסה [זו היא] כעין מנעל מכסה כל הרגל והיא עגולה, ועל כן נקראת פרסה שכן כל דבר עגול נקרא פרסה כמו שאמרו כף הירך כף רגל ותרגומו פרסת רגלא. והם אלו שלשה סימנין שתהא מעלת גרה, ושתהא לו פרסה כעין שאמרנו, ופרסה זו היא עצמה תהא שסועה בגופה כאלו דבר אחד שנחלק לשנים מה שאין כן בצפרנים דעלמא שכל אחת בריה בפני עצמה.
וסימני העוף לא נאמרו אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא. פי', כללי דמתני' דוקני נינהו, והכי קאמר כל עוף הדורס בידוע שהוא טמא שאין לך עוף טהור בעולם שהוא דורס. וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור, שכל שיש לו שלשה סימנין הללו בידוע שאינו דורס. ושמעת מינה מדנקט הני שלשה סימנין בפרט דמיחד להו דדוקא שלשה סימנין הללו אבל יש לך מי שיש בו שלשה סימנין אחרים והוא טמא, והוא אינו דורס ואצבע יתרה וזפק, או אינו דורס ואצבע יתרה וקרקבן נקלף, ובשלשה סימנין אלו יש מהן טמאים מדלא קתני במתני' אלא שלשה סימנין מסוימין הללו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף. ופירוש דורס, ביד בנעיצת צפרנים להמיתו כמנהג הנץ ומינהו. וכי תימא ולהאי פירושא כיון דפרישנא דורס ביד בנעיצת צפרנים להמיתו, היכי שייך ביה האי לישנא דאמרינן [גבי סימני טומאה] לקמן דורס ואוכל, [דמשמע כאחד]. הא לא קשיא דהכי קאמר דורס כדי לאכול כי כן מנהג כל הדורסין שאין לך עוף שאינו אוכל בשר והוא דורס. וכל הדורסין מטילין ארס דבלאו הכי לא מיקרי דריסה, ובחיות גם כן אמרו למעלה [נ"ג ע"א] כיוצא בזה שאין דריסה אלא ביד משום ארס שאינו מטיל [ארס] אלא ביד, ואמרו גם כן אין דריסה לכלב, ואין דריסה אלא מחיים, וכולהו משום דליכא ארס. ויש אומרים דלא מיקרי דורס אלא אם כן דורס ואוכל כאחת, והביא ראיה ממה שאמרו בבבא קמא [ט"ז ע"ב] גבי ארי שהוא דורס ואוכל כלומר [שהוא] דורס ואוכל כאחת. וזאב טורף ואוכל, כלומר ממית עד שלא יאכל ולא מיקרי דורס לפי שאינו דורס ואוכל כאחת, ואע"פ שהוא ודאי דורס לפנינו ומטיל ארס לא מיקרי בלשון חכמים לעולם דורס אלא דורס ואוכל כאחת. וליתא להא, דזאב וארי ודאי תרויהו דורסין נינהו ודורסין מיקרו [בלשון חכמים] כדאמרינן לעיל [מ"ב ע"א] ודרוסת הזאב, אלא שהארי דורס ואוכל כאחת בעודנו חי והזאב דורס וטורף ואוכל שממית עד שלא יאכל, וזהו שאמרו [פסחים מ"ט ע"ב] בנותן בתו לעם הארץ שהוא כאלו כופתה ונותנה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל, [כלומר] בעוד שהוא דורס ואין לו בשת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל [כלומר] בעוד שהוא מכה עד שלא יפייס ואין לו בשת פנים. אלא ודאי בין בחיה בין בעוף לא שנא דורס ואוכל לא שנא דורס וטורף ואוכל [כלהו דורסין מיקרו ודורסין חשיבי].
וסימני העוף לא נאמרו. אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוף שחולק את רגליו טמא. פי', כדאיתא בבריתא חוט של משיחא מותחין וכשהוא נח עליו אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא, ולא קאמר ר' אלעזר בר' צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא, אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו. דומיא דרישא דאמרינן כל עוף הדורס טמא ויש טמא שאינו דורס. ושאר מתני' פרישנא לה לקמן בס"ד.
מתני'. ובחגבים. פי', זהו סימני טהרה שלהם. כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולין, [וכנפיו חופות את רובו]. פי', קרסולין הם שני רגלים האחרונים מלבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ וכשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ. וכנפיו חופות את רובו. פי', והם ארבעה סימנין. ר' יוסי אומר ושמו חגב. פי', דאפילו בארבעה סימנין אלו אינו כשר אלא אם כן שמו חגב. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד. אלו הן קשקשים הקבועים בו. פי' שנדבקין בו ואינן זזין מאיליהן בעודן עליו, אבל הסנפיר מתפשט וכווץ בעודו מחובר בו ובו הוא שט במים בפישוטו וכיווצו. סנפירין אותן שפורח בהם. פי', אותן כנפים ששט בהם כמו העוף שפורח בכנפיו.
אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שנים למעלה בידוע שהיא טהורה. פי', לפי שהיא מעלת גרה. ואם לאו בידוע שהיא טמאה, שאינה מעלת גרה. והוא שיכיר גמל. פי', שכל שהיא מעלת גרה בידוע שהיא מפרסת פרסה חוץ מגמל שהוא מעלה גרה ואינו מפריס פרסה.
תנא דבי ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא. שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא. ואבל יש ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום. פי', חתוך. ואינו יכול להכיר אם יש לה שינים אם לאו. בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה. פי', שהיא גם כן מעלת גרה. ואם לאו בידוע שהיא טמאה, והוא שיכיר חזיר. פי', שכל שהוא מפריס פרסה בידוע שהוא מעלה גרה חוץ מחזיר שהוא מפריס פרסה ואינו מעלה גרה.
תנא דבי ר' ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא. שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט לך הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב. פי', שאינו מהלך שתי או ערב אלא שתי וערב כאחת טהורה, ואם לאו טמאה, והוא שיכיר ערוד. פי', שבשרו גם כן מהלך שתי וערב [כאחת]. ודלמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד. פי', שבשרו גם כן מהלך שתי וערב [כאחת], גמירי דליכא. והיכא בדיק. פי', לראות אם בשרו מהלך שתי וערב [כאחת]. אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ. פירוש, מקום שנקרא אנקא.
אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. פי', טלפים פרסות. ותמיהא מילתא מאי דיהיב טלפים בסימני חיה והא בבהמה [נמי] איתנהו. ורבנו יצחק בן הרב ר' מאיר ז"ל פי', דהכי קאמר אלו הן סימני חיה שהיא טהורה וחלבה מותר, כל שיש [לה] קרנים וטלפים. דטלפים הוו ראיה [שהיא] טהורה דחיה בכלל בהמה לסימנין כדאיתא בגמ' ועל כולן אמר הכתוב שאין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר וכיון שיש לה קרנים אין לחוש לחזיר, וקרנים הוו סימן דחיה [היא] וחלבה מותר.
<h2>דף נט:</h2>
והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור. כרוכות בעינן. פי', שהן עשויות כריכות כריכות דקיימי גילדי גילדי [מ"ו ע"ב] וקס"ד שמתקלפות זו מזו דלשון כרוכות מסתמא הכי משמע, מה שאין כן בעז שהן מהודקות. והרי [שור דכרוכות] וחלבו אסור. חרוקות בעינן. [פי',] מלשון הדוקות, שמהודקות זו עם זו כדאמרינן במסכ' עירובין [ק"א ע"א] טובם כחדק [מיכה ז'], שמהדקין אומות העולם לגיהנם. כלומר שדוחקין אותם שם. הכא נמי בעי למימר שמהודקות זו עם זו ואינן מתקלפות מה שאין כן בשור שהם מתקלפות. והרי עז דחדוקות נינהו וחלבו אסור. כלומר הדרא לה קושיין לדוכתה דשל עז מהודקות וחלבו אסור, וכל היכא דאמרי' מהודקות קיימינן אכרוכות כלומר שהכריכות מהודקות ויש מהם שאינן מהודקות, מובצלות בעינן, פירש רבינו תם ז"ל כפופות, כדאמרינן בקידושין [ס"ב ע"ב] מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב [ישעי' נ"ח] הלכוף כאגמון ראשו. ולנוסחי דכתיב בהו מופצלות הכי נמי קאמר כדאמרינן הבקר בית דין מלשון הפקר. והרי צבי דאין מובצלות וחלבו מותר. פי', צבי הוא שקורין ציוב. וסימנין שנתנו בו חכמים [כתובות קי"ב ע"א] מוכיחין עליו שאמרו כן שאין עורו מחזיק את בשרו ובמדרש שיר השירים [פ"ב] שהוא ישן בעינו אחת. ולהוציא מפרש"י ז"ל. הדורות בעינן. כלומר, שהן עגולות. הילכך כל היכא דאיכא מובצלות לא בעינן מידי אחרינא. לא מיבצל, בעינן חדוקות הדורות וכרוכות. פי', חדוקות וכרוכות לאפוקי משור, והדורות לאפוקי מעז. והוא דמבלע חדקיהו. פי', שיהא חדוק הכריכות מובלע זה בזה. והינו ספיקא דעיזא כרכוז. פי', דלא מבלע חדקיהו ומספקא לן [מסתמא] בכי האי גונא אי חשבינן להו מובלע חדקיהו אי לא. והילכתא עיזא כרכוז מין חיה הוא וחלבו מותר. פי', [מין חיה הוא] וכך שמו עיזא כרכוז. קרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מין חיה הוא וחלבו מותר. פי', מין חיה וכך שמו. אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי.
<h2>דף סב.</h2>
אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור. פי', דכיון דבקי בהן ובשמותיהן ומכיר בעוף זה שהוא אינו מעשרים וארבעה עופות טמאים הכתובין בתורה כיון שיש בו סימן אחד של טהרה טהור, [הא לאו הכי טמא אע"פ שאינו מעשרים וארבעה עופות בתורה ולא ממיניהם כלל]. לפי שנשר הכתוב בתורה בנין אב ללמד כל שאינו דומה לנשר טהור. לפי שנשר לא הוצרך ללמד על עצמו ולא על כיוצא בו אע"פ שאינו מינו כלל, לפי שנשר אין לו סימן כלל של טהרה וכיון שטימא לך הכתוב שאר עופות שיש בהם קצת סימנין של טהרה קל וחומר לנשר שאין לו סימן טהרה כלל, וכיון שכן לא הוצרך הכתוב לנשר ללמד על עצמו [שהוא טמא ולא על כיוצא בו שיש לו ארבע סימנים טומאה] שיהא טמא [אפי' אינו מינו כלל כלל] אלא להיות בנין אב ללמוד ממנו דנשר הוא דאין לו סימן טהרה כלל טמא [הוא וכל כיוצא בו בארבעה סימנין אפי' אינו מינו כלל] הא כל שיש לו סימן אחד של טהרה חוץ מן הכתובים בתורה טהור. ושאין בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא, בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ומיניו. [פי', לפי] שאין בעשרים וארבעה עופות טמאין הכתובין בתורה עוף שיהא בו שני סימנין של טהרה אלא עורב ומיניו, וכיון דבעינן שיכיר עורב ומיניו מכלל דעוף זה באותן שני סימנין שבעורב ומיניו הוא בא, ואין לך שני סימנין שלא יהו או בעורב או במיניו, דאי לא ליחדינהו להני שני סימנין ותו לא בעי שיכיר עורב [ומיניו]. ואי איפשר לפרש בשני סימנין של טהרה שבעורב שיהו סימנין שבגופו כגון אצבע יתרה וזפק [או זפק וקרקבן נקלף או אצבע יתרה] וקרקבן נקלף, דאם כן לא סגי ליה בשני סימנין הללו בשיכיר עורב, ממה נפשך אם דורס הוא לא סגיא דלאו טמא דהא קימא לן כל עוף הדורס טמא. ואם אינו דורס נמצא דשלשה יש לו וכיון דכן יש לחוש שמא משאר עופות טמאין הוא דהא פרישנא [לעיל] דממתני' שמעינן דאית בהו בשאר עופות טמאין בני תלתא סימנין. אלא ודאי דשני סימנין הללו הם אינו דורס עם סימן אחר שבגופו. וממה שפרשתי בגמ' בהלכה בע"ה מוכיח דשני סימנין שבעורב הם אינו דורס [ואצבע יתירה, ובשאר מיניו שני סימנין שבהם אינו דורס] וזפק או קרקבן נקלף. וזה מוכיח ממה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים בזרזיר ובסנונית לבנה, דר' אליעזר אסר מפני שהם שוכנים עם העורב ויש בגופן שני סימנין כעורב, אלא ששני סימנין שבאלו הם בזרזיר אינו דורס וזפק, ובסנונית הם אינו דורס וקרקבן נקלף, וכן מפורש בגמ', וכיון שהם שוכנין עם העורב ויש בהן שני סימנין חשבינן להו מינו וטמא. ורבנן פליגי עליה ושרו ליה דסברי דשוכן ונדמה בעינן. פי', [נדמה] בסימנין לגמרי או בפרצופי בעינן. ואלו אינן דומין בפרצופין לעורב ולא בסימניהם. ומכאן מוכיח בפי' ממה שאמרו שסימנין שבאלו אינן סימנין שבעורב שסימני עורב אצבע יתרה ואינו דורס. אבל שוכן ונדמה [לו] בסימנין, או שאינו דומה בסימנין אלא בפרצופו, כל שיש בו שני סימנין אי זה סימנין שיהו הרי זו חזקה שהוא מין עורב, דהא פרישנא לעיל דכל שני סימנין הם בעורב או במיניו. ומזה המחלוקת מתבאר בגמרא דסימני עורב הם אינו דורס ואצבע יתרה.
אמר אמימר הילכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס. פי', שאותו סימן יהא אינו דורס, ואין לו סימן אחר של טהרה, דהשתא ליכא למיחש למידי, שאין לך בכל עשרים וארבעה עופות מי שאין בו אלא סימן אחד של טהרה אלא פרס ועזניה ולא חישינן להו כדמפרש ואזיל. אבל אי לא דריס ויש סימן אחד בגופו איכא למיחש [או] לעורב [או למיניו] כדאיתא לעיל. אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי. פירוש, דבעי בקי בהן ובשמותיהן לאכשורי בסימן אחד הא לאו הכי לא מכשר לעולם ולא בסימן אחד משום דחייש לפרס ועזניה שהן טמאין ואין בהן אלא סימן אחד של טהרה. אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי משום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב. פי', ולא חיישינן להו ויש מספק עלינו דדוקא באותן מקומות שלהן ולא גזר אמימר על כל המקומות. [ופי' שמועה זו מיסוד רבי' אחי ז"ל, וכבר כתבתיו בארוכה בגמ' במקומו בסיוע שמים].
<h2>דף סג.</h2>
תנו רבנן עורב זה עורב שחור. את כל עורב זה עורב עמקי. פ', שיש בו בהרות לבנות. וקרי ליה עמקי מפני שבהרת לבנה במקום שחרות נראית עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל. והבא בראש יונים. פי', מין אחר של עורב שהוא בא בראש יונים, ולקמיה מפרש לשון בא בראש יונים מה הוא רוצה לומר. למינו, להביא את הזרזיר. למינהו, להביא סנונית לבנה. פי', תרי קראי כתיבי בעורב, בחד כתיב למינו, ובאידך [כתיב] למינהו. ואיכא דמפרשי דתרויהו משום למינהו ולא בעי אלא חד ריבויא משום דהני תרי מינא דעורב נינהו. והבא בראש יונים אמר רב פפא לא תימא דאתי בראש יונים. פי', אל תטעה לפרש בא בראש יונים שהוא שוכן עם היונים ושוכן בראשם, אלא דדאמי רישיה ליונים. זה כתב רבנו ז"ל, וסתם דבריו. ומן הנראה דתנא דהא מתניתא סבר כר' אליעזר [ס"ה ע"א] דאסר סנונית וזרזיר משום דאסר בשוכן [ושוה במנין הסימנין] אע"ג דלאו נדמה. והילכתא כרבנן דשוכן ונדמה קאמרי', וכיון שכן סנונית וזרזיר הרי הן מותרין דאינן נדמין בצורה ולא בסימנין [לגמרי], דזרזיר יש לו זפק וסנונית קרקבן נקלף, ובעורב ליכא בגופו אלא אצבע יתרה כדפרישנא לעיל.
<h2>דף סג:</h2>
תניא ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה. [וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין מטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאים.] למאי נפקא מינה לכדרב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. אמר ר' יצחק עוף טהור נאכל במסורת. פירוש, בקבלה שקבלו זה מזה שהוא טהור ואע"פ שאינו בקי בעופות הכתובין בתורה. [דכללי דמתני' לא אתו אלא לודאי טמאה וודאי טהרה, דכל שהוא דורס ודאי טמא, וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף ודאי טהור, כדפרישנא לעיל. אבל שאר עופות יש מהן טמאין ויש מהן טהורין הילכך עוף טהור נאכל במסורת.] ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי, אמר ר' יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן. פי', אותו רב של צייד שהתיר לו אותו עוף, ורבו שאמרו רבו צייד. פי', לאו רב בחכמה אלא בענין הצידה ובקיאות העופות.
תנו רבנן לוקחין ביצים מכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות. ובגמ' פרכינן ודילמא דעוף טמא הוא. פי', ואע"ג דעופות טמאין מיעוטא כדאמרינן לעיל, אפילו הכי איכא למיחש משום דאיכא למימר דניסמוך מיעוטא דעופות טמאין אמיעוטא דנבלות וטרפות והוו להו רובא, אי נמי מחצה על מחצה ואסור. ומוקי לה באומר של עוף פלוני וטהור הוא, ודוקא [באומר] של עוף פלוני אבל של עוף טהור מצי לאישתמוטי [ולא סמכינן עליה]. פי', לפי שאינו יכול לתפשו על דבריו מכיון שלא אמר לו של פלוני, אבל כשאומר של פלוני יכול לתפשו על דבריו שהרי יכול לעמוד על בירורו של דבר אם ביצי אותו עוף כיוצא באלו אם לאו וכיון דכן לא משקר.
וליבדוק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. [ס"ד ע"א] ואלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת. פי', אי תנא עגולגולת הוה אמינא כעין עדשה להכי תנא כודרת שתהא עשויה כעין כדור. ואי תנא כודרת הוא אמינא כעין כדור בעיגול שוה מכל צדדין להכי תנא עגולגולת שאין עגולה ככדור שוה מכל צדדין, ראשה אחד כד וראשה אחד חד. פי', כד עגול ועב כחבית. וראשה אחד חד. פי', דק וחד שהוא מחודד טהורה. שני ראשיה כדים, שני ראשיה חדים טמאה. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ.
<h2>דף סד.</h2>
תניא אין מוכרין ביצת טרפה לגוי. פי', שמא יחזור וימכרנה לישראל. אלא אם כן נטרפה בקערה, לפיכך. פי', כיון דבצים טרופות יכול ישראל למכור לגוי ואפי' אסורות, [לפיכך] אין לוקחין מהם ביצים טרופות. פי', ואפילו בישראל מעיד עליהם של עוף טהור הם וראה אותם כשטרפם הישראל ומכרם לגוי והיה יודע שהם של עוף טהור ואינו יודע למה טרפם. ולפיכך הוצרכו לומר שאין לוקחין מהם ביצים טרופות, הא לאו הכי לא צריכא למימר דפשיטא מילתא דטרופות ליכא למזבן מגוי דכיון דטרופות שוב אינו ניכר ואפילו אומר של עוף פלוני מצי לאישתמוטי. וקשיא לן דהכא אסיקנא סימנין לאו דאוריתא, והתם בע"ז [מ' ע"א] בפרק אין מעמידין אמרי' קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה, ופרכינן ולבדוק בסימנין [דתניא כסימני בצים כך סימני קרבי דגים וכו']. ותרצינן כשנמוחו. [והשתא קשיא למה לי למימר בשנמוחו] ואמאי לא אוקמוה בשלמים [ואפי' הכי] לא איפשר בבדיקה משום דסימנין לאו דאוריתא. ומסתבר לי לתרוצה דמשום הכי לא תריץ ליה סימנין לאו דאוריתא, משום דמתניתא דהתם קתני אין ניקחין אלא מן המומחה, ומומחה הוא אדם מוחזק בכשרות, אלמא לא סגי ליה בלאו מומחה ומשום הכי לא איפשר לאוקומיה בשלמים, דאי בשלמים ובהם סימני טהרה שאמרנו, [למה לי מומחה] הא ודאי בשאינו מומחה נמי [ואפי' בגוי נמי] מותר כדקאמר של דג פלוני הוא וטהור הוא, אלא ודאי מדקתני דבעינן מומחה [לא סגיא] ולא אתיא אלא בשנימוחו. והוא הדין ודאי בבצים של עופות בטרופות דבעינן מומחה. והתם נמי אמרינן גבי נימוחו, אין שם מומחה שאין שם מוחזק בכשרות, בעינן דאמ' אני מלחתים ובהכי סגיא, וכן הדין בביצים טרופות אצל ישראל שאינו מומחה, דהאי אינו מומחה לאו דחשיד דספי איסורא אלא דסמיך אקרבי דגים או אביצים אסימנין וזבין להו מגוי ולא משמע ליה איסורא במילתא וטעי דסימנין לאו דאוריתא כדפרישנא לעיל, וכיון דבעינן מיניה סהדותא דוקא לא משקר לן. וכן הוא בירושלמי במסכת ע"ז [ספ"ב] דסימנין לאו דאוריתא בין בביצים בין בעוברי דגים. דאמרינן התם ר' נתן אומר קמי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים, עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורים ארוכים, אחוי ליה חדא סלפתא. פי', הראה לו מין דג ששמו סלפתא והוא טהור ועובריה עגולין, והרי מוכיח שאין סימנו מובהק. אמר ליה לא בוש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור. פי' אין ריעות כלל זה מפני הוכח מין דג זה שמו חלפתא שהוא טהור. ולפי כלל זה הוא טמא שזה חומרא הוא ומפני חומרא לא היינו סותרין כלל זה, אלא סופך לומר על טמא טהור, כלומר כשם שהראיתי לך שטעית בכלל זה לענין חומרא נמצא שאין כלל זה קים, כך איפשר [לטעות] בו להקל שיהו בים מיני דגים טמאים עובריהם ארוכים.
אמר ר' זירא סימנין לאו דאוריתא. כלומר אינן סימנין מובהקין לסמוך עליהם. אלא למאי הילכתא קתני להו. פי', במתניתא. הכי קאמר שני ראשיה כדים שני ראשיה חדים ודאי טמאה. חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה. ראשה אחד כד וראשה אחד חד, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אמר [צייד] של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליה. פי', שאיפשר להכחישו ואינו משקר, בסתמא לא תסמוך עליה דאיכא דעורבא דדמי ליונה. פי', בסימנין אלו אבל בצורתן ניכרין, וכיון שאמר של עוף פלוני שוב אינו משקר לפי (שאינו) [ש]יכול לתפשו.
<h2>דף סד:</h2>
תניא כל השרץ השורץ [ויקרא י"א] לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. פי', דכיון שלא נתפתחו עיניהם כשרץ חשיבי. ורבנן סברי כיון שיצא לאויר העולם שרי. וכן הלכתא.
ובגמ' תניא ברישא דהא מתניתא דביצים מוזרות גיעולי ביצים מותרות. ופרש"י ז"ל ביצה טמאה ששלקה עם ביצה טהורה, משום דמאי דנפיק מיניה לא חשבינן ליה טעמא כלל כדאמרי' לקמן בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה צ"ז ע"ב] דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא הוא. ולא נהיר, דלקמן בפ' גיד הנשה [צ"ח ע"א] שקלינן וטרינן בהא מילתא טובא ולא מייתינן ראיה מיהא מתנית'. אבל הנכון כמו שפי' גאון בעל הלכות גדולות ז"ל שהם ביצים שהטילה התרנגולת קודם זמנן ועד שלא גמרו מותרין ולא חשבינן להו אבר מן החי, והוא שאין מעורות בגידין. ובירושלמי במס' תרומות [פ"י ה"ו] גיעולי ביצים מותרין [מלשון] שורו עבר ולא יגעיל [איוב כ"א].
תנו רבנן ביצים מוזרות. פי', מוזרות מלשון טויה, כמו שאמרו במסכת סוטה [ו' ע"ב] מוזרות [בלבנה], והוא שכשמשהין הביצים זמן מרובה הם נפסדים ונעכרים והם נטוים כחוט. נפש היפה תאכל אותם. פירוש, מי שנפשו יפה שאינו אסטניס תאכל אותם, לומר שאין בהם איסור.
נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. והוא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על גבי חלמון שלה [כולה] אסורה מאי טעמא משום דסריך תיכלא בכולא. פי', מפני ששלט ההפסד בכולה. ע"כ לשון רבינו [בהלכות]. ובגמ' אמרי' דהאי לישנא דתני (דרוסאי) [דוסתאי] אבוה דר' אפטוריקי ואזל רב גביהא מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה דרב אשי אמר ליה תנא איפכא תנא קמיה דאביי. [כלומר דנמצא על חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר, ונמצא על חלבון שלה כולה אסורה.] ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי. משמע מינה דסבר רב אשי דהאי לישנא דאביי לישנא דיחידאה ועיקר מתניתא איפכא תניא, דאי לא למה ליה לרב אשי למימר הכי לתנא. ואי משום דבר בשם אומרו, נמי ליכא דאביי לאו מימרא משמא דנפשיה קבע לה אלא בלישנא דמתניתא [קאמר] איפכא תניא. והלכתא כרב אשי. והילכך נמצא על חלבון שלה כולה אסורה, ועל חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר כנ"ל. והנסיון מסייענו שהרי מעשים בכל יום ואדם מוצא קורט דם לאלתר שנולדה בחלמון ואין אדם מוצא קורט [דם] בחלבון [אלא לאחר] כמה ימים אחר שנולדה, [ואפרוח עצמו נוצר מן החלבון בלבד]. ולמעשה אני אוסר בכלן, בנמצא על חלבון לפי ההלכה [אסור בודאי] כמו שכתבנו. כשנמצא על חלמון אני אוסר לחוש לדברי רבותינו הראשונים ז"ל שאסרו והשוו בזה לדעת אחת.
אמר חזקיה מנין לביצת טרפה שהיא אסורה מן התורה שנאמר [ויקרא י"א] ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה. פי', והלא מטלת ביצים היא ולא שיך בה בת. ותו דאין דין הבת חלוק מאמה דלכתוב בתה. אלא זו ביצתה. פי', ומאי דכתיב [ויקרא א'] בני יונה התם נמי לדרשא קטנים ולא גדולים. ובגמ' שילינן אמאי דרשינן מבת היענה דהיינו ביצתה ולא אמרי' דהכי שמה כדכתיב [ישעי' י"ג] ושכנו שם בנות יענה, תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה. ומתרצי' דהתם פסיק ליה ספרא כשתי תיבות ולא פסיק לה בשני שטין, [למימרא דכיון דהכא בדאוריתא גבי בת היענה פסיק ליה בשני שטין,] ליכא תו למימר דהוי שמא. וכי תימא למה לי קרא לביצת טמאה [תיפוק ליה] דהא קימא לן [בכורות ה' ע"ב] דכל היוצא מן הטמא טמא. איכא למימר משום דביצת טהורה גופה כי שריא חדוש הוא אמאי לא חשיבא אבר מן החי, וכיון דחדוש הוא סד"א דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. ותו דאיצטריך נמי קרא לחיובי מלקות. וביצת טהורה גופה דשריא אמרו רבואתא ז"ל דנפקא לן [מדכתיב] והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, [וכתיב] [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, [ודרשינן (ק"מ ע"א) לך] במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן, ודרשי' נמי לך ולא לכלביך [למימרא דמידי הוא דחזאי לך לגופך]. כדדרשינן נמי גבי מילתא אחריתי בפרק אותו ואת בנו. [ש"מ דביצת טהורה חזאי ליה לגופיה.] וכי תימא וביצה טהורה למה לי דילפי' לה מקרא כיון דאפרוח שלה טהור לא סגיא דאיהי לאו טהורה דאי הויא לה טמאה הא קימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. והא ליתה [ולאו מילתא היא] דאיפשר דביצה אסורה משום דחשיבא כאבר מן החי ואפרוח שלה טהור שחזר לטהרתו משום דאיתיה בתורת שחיטה. גרסי' במסכת (כריתות) [תמורה ל"א ע"א] אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ביצת טרפה אסורה, אפרוח ביצת טרפה מותר, מאי טעמא, דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא. פי', עד שלא תסריח הביצה אין האפרוח מתגבל ונוצר ואחר שתסריח הוא מתגבל ונוצר ובאותה שעה כעפר הוא חשוב שכבר יצא מתורת אוכל. וגביל הוא מלשון לישה, מלשון עיסה לגבל [לקמן קכ"ב ע"ב]. ומהאי טעמא גופה הוה איפשר דביצה אסורה ואפרוח מותר אי לאו דרחמנא שרייה כדפרישית לעיל.
<h2>דף סה.</h2>
מתני'. אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. רבן גמליאל אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר מותחין לו חוט של משיחה אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא, שלש לכאן ואחד לכאן טהור. פי', כללא קמא דוקא, דכל חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא. כללא בתרא דשלש לכאן ואחת לכאן, יש מהן טמאים ויש מהם טהורים וזה דבר נראה לעין.
ר' שמעון בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא. פי', בעוד שהוא פורח. והא צפרתא מקלט קלטא. פי', עוף טהור הוא וקולט מן האויר בעוד שהוא פורח. אמר אביי קולט ואוכל קאמרינן. פי', קולט מן האויר ואוכל בעוד שהוא פורח, אבל צפרתא קלטא מאוירא ומחתה בארעא ואכלה.
אחרים אומרים שוכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור. פירוש, ושוה לו במנין הסימנים שאע"פ שאין לו אלא אותם הסימנין עצמן. כמאן כר' אליעזר דאמר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. אפי' תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרינן. פי', נדמה בצורה ושוה בסימנין, במנין. [ובהא ושוכן עם טמאים אסור.] או שוכן עמו ונדמה לו לגמרי בסימנין שיהו לו אותן סימנין עצמן [ואע"פ שאינו נדמה לו בצורה בהני תרתי אפי' רבנן מודו דאסיר], ובשוכן ולא נדמה [לו בצורה או שאין לו אותן סימנין עצמן] פלוגתא דר' אליעזר ורבנן.
מאי רובו. פי', כנפיו חופות את רובו דאיתמר במתני'. אמר ר' יהודה אמר רב רוב ארכו, ואמרי לה רוב הקיפו. אמר רב פפא הילכך בעי' רוב ארכו ובעי' רוב הקיפו. תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל הזה מותר. פי', מין חגב הוא שמו זחל ואין לו קרסולין ואין לו כנפים חופות את רבו בתחלת בריתו והן גדלות אחר כך עד שחופות את רובו, וכן הקרסולין גדלין. ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו [ויקרא י"א], אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן. פי', משום דכתיב לא וקרינן לו, וגלי רחמנא בחדא דהינו לענין קרסולין והוא הדין לאידך.
<h2>דף סו.</h2>
ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנין והאפין מותר. פי', מיני דגים הם שמן כך ואין להם קשקשת בתחלת ברייתן ואחר כך גדלה בהם. יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס מותר. פי', מין דג הוא שמו כך ומשיר קשקשים שלו בשעה שעולה מן הים. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש מי שהוא שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת.
<h2>דף סו:</h2>
תנו רבנן ממשמע שנאמר [ויקרא י"א] אכול את שיש לו, פירוש, סנפיר וקשקשת, שומע אני אל תאכל את שאין לו. פי', ובחד קרא סגי, כיון דשרי שיש לו קשקשת ממילא משמע איסורא לשאין לו קשקשת ומיתסר בעשה דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה. וממשמע שנאמר אל תאכל שאין לו שומע אני אכול את שיש לו. פי', שזהו בלבד שאסר [וממילא] משמע שהשאר מותר, ולא נשנו אלא לעבור עליו פי' על שאין לו קשקשת בעשה ולא תעשה. פי', לא תעשה דידיה דכתיב בהו אל תאכל, עשה דאידך דכתיב בהו אכול את שיש לו וממילא משמע איסורא דעשה לשאין לו כדפרישנא.
את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד. פי', קרא הכי כתיב [ויקרא י"א] את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. וסאגי ליה ודאי דלכתוב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, את זה תאכלו מכל אשר במים יתירה הוא. וכאן התירה תורה כל אשר במים בלא סימני טהרה כלל. ומכל מקום להתיר בכל מקום אי איפשר שכבר אסרה תורה [בפירוש] כל אשר אין להם סימני טהרה, אלא שלא אסרה אלא בימים ובנחלים כדכתיב קרא בהדיא כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים ובנחלים הוא דבעי' סימני טהרה אבל כל היכא דלאו ימים ונחלים מותרין. והשתא דכן [דאמרת דאי איפשר להתיר בכל מים אלא היכא דלאו ימים ונחלים], אכתי מאי דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים יתירא הוא, [דאי למישרא היכא דלאו ימים ונחלים הא בהדיא מפרש בקרא דכתיב בימים ובנחלים דהיכא דלאו ימים ונחלים שרי בלא סימני טהרה כלל]. והיינו דאמרינן מה תלמוד. ופריש דאצטריך דהואיל והתיר בסתם והתיר במפרש. פי', התיר במפרש שפי' היכן התירה מה שבמים אע"פ שאין לו סימני טהרה כלל והיכן אסור בלא סימני טהרה. [ולקמן מפרש היכא התיר במפרש.] והתיר בסתם שהתירה סתם כל מה שבמים כדכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים ולא הוציא דבר מכלל זה. ואעפ"כ ראוי לדון [זה] במדה שבתורה ללמוד סתום מן המפורש, וכיון שכן ראוי לומר מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתם. [פי', והיינו קרא דאת זה תאכלו מכל אשר במים.] לא התיר אלא בכלים. [ואם באנו לומר כן תקשי לן אכתי האי קרא דאת זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד. ולהכי אמרינן] מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע ואע"פ שבולע דגים קטנים שאין בהם סימני טהרה, תלמוד לומר את זה תאכלו מכל אשר במים. פירוש, ולהכי איצטריך קרא ולא הוי קרא יתירא. והיכן התיר בפירוש בכלים, דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים ובנחלים [ובכל דכותיהו דהאוו מים שבקרקע] דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים [דלאו דכותיהו דימים ונחלים כלל דלא הוו בקרקע כלל] אע"ג דלית ליה אכול. עכשיו שמענו דין בורות שיחין ומערות, ודין חריצים ונעיצים לא שמענו אם להתיר כבורות אם לאסור כימים ונחלים, והשתא מייתי' להו לאיסורא מדרשא דאמרי' במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל. פי', בהאי קרא כתיבי תרי במים דהוו כלל לכל מים דכתיב [את זה תאכלו מכל אשר במים] כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, ומים דרישא ליכא לפרושי אהתירא דרישא דקרא [ולהתיר בכל מים ו]אע"פ שאין לו סימני טהרה, שזה אי איפשר להתיר בכל מים שהרי חזרה תורה ואסרה שאין לו סימני טהרה. אלא ודאי [מים דרישיה דקרא] אסופה דקרא קאי [דכתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת למימרא דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת, והדר כתיב בסופיה במים דמוכח הכי נמי דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת], והוו להו תרי במים תרי כללי, ותרי פרטי מדכתיב בימים ובנחלים [אותם תאכלו דמשמע דבימים ובנחלים דוקא בעינן סנפיר וקשקשת הא בשאר מים דלאו ימים ונחלים לא בעינן סנפיר וקשקשת ושארי בלאו הכי], ושדינן לפרטי ביני כללי הילכך הוה ליה כלל ופרט [ופרט] וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש במים נובעין, כלומר דלא בעינן סימני טהרה אלא במים נובעין כעין ימים ונחלים, אף כל מים נובעין. מאי רבי [במאי דאמרינן כעין ימים ונחלים], רבי חריצין ונעיצין לאיסורא שהן מים נובעין, ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות דלאו מים נובעין להתירא.
<h2>דף סז.</h2>
דבי ר' ישמעאל תנא במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט וריבה. במים ריבה. [פי', למימרא דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת כדפרישנא לעיל דאסופא דקרא קאי.] בימים ובנחלים מיעט. [פי', למימרא דלא בעינן סנפיר וקשקשת אלא בימים ובנחלים,] במים חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. פי', תנא דבי ר' ישמעאל במקום כללי ופרטי דריש ריבויי ומיעוטי, [דסבר האי תנא דהכי דרשי' בכל התורה כלה במקום כללי ופרטי בריבה ומיעט וריבה. ואיכא דוכתין טובא בתלמוד דנפקא לן מיהאי דרשא... דכלל ופרט וכלל] והיינו דדריש הכי בריבוי ומיעוט וריבוי וזו היא מדה שבתורה וכך דינה דנימא דהיכא דריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי איכא לרבויי לאיסור חריצין ונעיצין ומכל מקום למאי מוקמי' מיעוטא דלא סגיא דלא דרשי' ליה אמרי' דמיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. [והאי דרשא עיקר, ובהאי דרשא אפשוט לה כולה מילתא שפיר, דכלים ובורות ושיחין ומערות שארי, וחריצין ונעיצין אסירי. והדרי כאן מדרשא דלעיל, ומייתי' לה מריבויא דתאכלו מכל אשר במים, דאי מההיא דרשא לא ידעינן דינא דחריצין ונעיצין אי ילפינן להו לאיסורא מימים ונחלים אי מרבינן להתר בבורות שיחין ומערות, ולהכי שבקינן לההיא דרשא ומייתינן להאי דרשא דכללי ופרטי שהיא עיקר ומתוכח שפיר בהאי דרשא דכל כעין הפרט אסור הילכך חריצין ונעיצין אסור. ואורחא דתלמודא הוא הכי דמיתינן מעיקרא דרשא בחד גונא דלאו עיקר כמה דלא מצטריך לזה כי... הכא, ועוד דלא נחתינן לדינא דחריצין ונעיצין, והדר כי אתי לברור כולא מילתא הדר ביה מההוא ומיתי לה בדרשא דעיקר].
תני רב יהודה בר מתתיה ומה ראית לרבות שיחין ומערות להתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא, מרבה אני בורות שיחין ומערות להתירא שהם עצורין ככלים. פי', שהן מים מכונסין. ומוציא אני חריצין ונעיצין לאיסורא שאינן עצורין ככלים. פי', שהם מים נובעין.
אמר רב הונא לא לשפי איניש שיכרא בציבתא באורתא דילמא פריש ממנא [לציבתא] והדר נפיל לכסא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ [ויקרא י"א]. פי', פעמים שאדם נותן על פי הכלי קש או עצים [דקים] ומערה השכר מן הכלי לתוך הכוס ואם יש דבר בשכר נשאר באותו קש או באותן עצים והם נקראים ציבי. ולשפי הוא מלשון עירוי. והיינו דקאמר לא לשפי איניש שיכרא בציבתא באורתא. פי', בלילה בשעה שאינו רואה אם יש שם תולעת או אם ישאר תולעת בקש, שמא התולעת יפרוש מן הכלי וישאר בקש ואחר יפול לתוך הכוס וכיון שפירש נאסר משום השרץ השורץ על הארץ, שלא הותר בכלים אלא בעודן שם שלא פירש. אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל. פי', אם באת לחוש לכך אף בעוד שהיין בתוך החבית גם כן יש לחוש שמא יפרוש לדופן החבית ויפול לתוכו ונמצא שהוא אסור. התם היינו רביתיה. פי', דופן החבית לא חשיב פרישה שזהו גידולו ואינו חשוב כפרוש מן היין. ומנא תימרא דשני לן [בין ב]מקום רביתיה [להיכא דלאו מקום רביתיה]. פי', מנין לנו זאת דכל היכא דהוי מקום [רביתיה] לא חשיב פורש ולא מיתסר, דתניא מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע, תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים, ואמאי, ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא. [פי', דמילתא דעבידא הוא ושיך למיחש.] והדר נפיל לבירא. [פי', ואשתכח דפירש ואסור,] אלא הינו רביתיה. פי' דופנא דבירא [הינו רביתיה] ולא חשיבא פרישה. הכא נמי הינו רביתיה. פי', דופנא דחביתא [הינו רביתיה] ולא חשיבא פרישה. אמר ליה רב חסדא לרב הונא תניא דמסייעא לך. פי', דכל היכא דפריש אסור. ואת נבלתם תשקצו [ויקרא י"א] לרבות יבחושין שסיננן. פי', כמין יתושים קטנים והם נמצאים ביין וקאמר דאם סינן אותם אסורין מכיון שפרשו, ודריש ליה מריבויא דאת.
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל קישות שהתליע באביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ. פירוש באביה, מלשון באבי הנחל. ופי', קישות שהתליעה בעודה מחוברת אסורה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושרץ השורץ על הארץ מיקרי. תניא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים. פי', תולעים שבהן נקראים כן. ויתושין שבאכלוסין. פי', מין קטנית. ותולעים שבתמרים וגרוגרות. פי', והני שרו דלא מיקרו על הארץ. והני מילי דאתליעו בתלוש אבל התליעו במחובר אסור.
בעי רב יוסף פרשה מתה מהו, מקצתה מהו, לאויר העולם מהו. פי', שלא נחה עדיין בארץ אי חשיבא שורץ על הארץ או לא. בעי רב אשי פרשה על גבי תמרה מהו, תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
וקוקאני, והם תולעים שבמעי הדג. אסורים. מאי טעמא מעלמא אתו דמינם ניים כוורא ועייל באוסייה. פי', נכנס בחוטמו בעוד שהדג ישן. מורנא דבשרא אסירן. פי', תולעים הנמצאים בבשר הבהמה שהיו בה מחיים אסורין. דכוורי שריין. פי', תולעים הנמצאים בבשר הדגים שהיו ודאי מבשרו שלא פרשו [ולא] היה איפשר שבאו מן החוץ שריאן. אמר ליה רבינא לאימיה אבלע לי ואנא איכול. פירוש, הבליעי לי מהם שלא אדע ואוכל. אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא מאי שנא מדתניא ואת נבלתם תשקצו [ויקרא י"א] לרבות דרנין שבבהמה. פי', מיני תולעים שבבהמה נקראין כן, ומאי שנא הני דאסירי טפי מדגים. הכי השתא בהמה בשחיטה משתריא והני מדלא מהניא להו שחיטה. פי', דתולעים לאו בתורת שחיטה נינהו ולא מהניא להו שחיטה דבהמה הילכך באיסוריהו קימי, אבל דגים באסיפה בעלמא משתרו, פי' בלא שחיטה. וכי גבלי בהתירא גבלי. פי', כשהם נוצרים בהיתר הם נוצרים.
תנו רבנן הולך על גחון [ויקרא י"א] זה נחש, כל לרבות שלשול קטן. הולך על ארבע זה עקרב, כל לרבות חיפושית והדומה לחיפושית. מרבה רגלים זה נדל, כל לרבות הדומה לדומה. גרסי' בפר' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב], אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע. פי', פוטיתא שרץ המים הוא. נמלה לוקה חמש. צרעא לוקה שש. כתב רבנו ז"ל אכל פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים [ויקרא י"א] ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו, וכת' בשרצים [שם] אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, לא שנא דים ולא שנא דיבשה, הרי תרי. וכת' [שם] לא תטמאו בהם, הרי תלתא. וכת' במשנה תורה [דברים י"ד] וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. אכל נמלה לוקה חמש. הני ארבע, ואידך כל הולך על גחון [ויקרא י"א]. צרעא לוקה שש. הני חמשה, ואידך וכל שרץ העוף [דברים י"ד]. ואיני מבין דברי רבנו ז"ל בנמלה ובצרעה היאך איפשר בהם ארבעה או חמשה והא תרי מיניהו בדגים כתיבי. ובמסכת מכות כתבתי אכל נמלה לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ [ויקרא י"א], ומשום כל הולך על גחון, ומשום ולא תשקצו את נפשותיכם, ומשום ולא תטמאו בהם, ומשום ולא תטמאו את נפשותיכם [שם]. אכל צרעה לוקה שש, הני חמש, ומוסיף עליהם צרעה משום שרץ העוף.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר. פי', דין תורה שיהא העובר ניתר בשחיטת אמו עד שלא יצא לחוץ, אבל יצא לחוץ מה שיצא אסור והשאר מותר בשחיטת אמו. והינו דקתני שאם הוציא העובר ידו והחזירה ושחט את אמו מותר שאר העובר מלבד ידו שהוציא. והאי דקתני החזירה הוא הדין בלא החזירה, אלא אידי דבעי למיתנא סיפא אע"פ שהחזירו אסור, תנא רישא נמי החזירה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. פי', הרי זה כילוד כלו כיון שהוציא ראשו ושוב אינו ניתר כלל בשחיטת אמו ואע"פ שהחזירו. חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. פי', [חותך מן העובר שבמעיה ונשאר שם מותר באכילה,] שכל זמן שהעובר במעי אמו ניתר בשחיטת אמו בין חי בין מת בין שלם בין מחותך, והעובר אינו אסור בעודו במעי אמו שאפי' מת ניתר בשחיטתה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פי', אם חותך מן הטחול ומן הכליות [של בהמה עצמה] אע"ג דלא מיטרפא בהכי, כדתנן [נ"ד ע"א] ניטל הטחול ניטלו הכליות כשרה. אם חזר ושחטה מה שנחתך ממנה אע"פ שהוא עדין במעיה אסורין, שאין ניתר בשחיטה אלא העובר ולא מה שבגופה כיון שנחתך. זה הכלל [כל] דבר שהוא גופה אסור, כלומר אם נחתך ממנה אינו ניתר בשחיטתה [ואע"פ שהוא עדין במעיה בשעת שחיטה. דבר] שאינו גופה מותר, כלומר שהוא ניתר בשחיטתה.
אמר רב יהודה אמר רב אבר עצמו אסור. מאי טעמא, דאמר קרא [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. כיון שיצא בשר ממחיצתו אסור. פי', רב יהודה קאי ארישא דמתני' דקתני הוציא העובר את ידו והחזירה מותר, וקאמר דאבר עצמו אסור כיון שיצא כלל. ומאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, מאי טרפה, אלימא טרפה ממש, אם כן מאי שנא בשדה דכתי' בכל מקום שנטרפה נמי אסורה. אלא ודאי בשדה דכת' לשון חוץ הוא והינו דקאמר בשר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו החזירה כטרפה שאין לה תקנה לעולם. ומכאן אתה דן לכל טרפות שבעולם שאם חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה, שאם חתכה ממקום שמתה וחזר וחתכה ממקום שחיית אין בכך כלום ואינה ניתרת בכך שכיון שנטרפה שוב אין לה תקנה.
<h2>דף סח:</h2>
עולא אמר ר' יוחנן אבר עצמו מותר. פי', כיון שהחזירו. ואותבינן עליה דר' יוחנן וסלקא בתיובתא הילכך הילכתא כרב. במערבא מתנו הכי. פי', האי פלוגתא דרב ור' יוחנן. רב אמר יש לידה לאיברים, ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פי' רבנו ז"ל, רב סבר יש לידה לאיברים כיון שיצא רוב האבר רואין אותו כאלו יצא כולו והאבר כולו אסור בין היוצא לחוץ בין הנשאר בפנים, ור' יוחנן סבר אין לידה לאיברים היוצא בלבד אסור ושבפנים מותר, והא מילתא לא איתותב בה ר' יוחנן הילכך הילכתיה כותיה דקימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והא דתנן בהמה המקשה לילד והוציא העובר ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו מותר באכילה, שחט את אמו ואחר כך החזירה אסור באכילה, הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור. פי', טמא משום אבר מן החי שאבר מן החי טמא ואסור גם כן, שבפנים טהור ומותר פי' ולא אמרינן דקביל טומאה מן האבר שפירש ממנו שדין מה שנשאר כבהמה חיה שאינה מקבלת טומאה כיון שהוא ניתר בשחיטת אמו. פי' רבנו ז"ל, האי דקתני החזירה קודם שחיטה מותר באכילה החזירה אחר שחיטה [אסור באכילה] לאו אאבר גופיה קימא [אלא אמקום חתך], שאם הוציא העובר ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו האבר היוצא אסור ומקום חתך מותר, ואם [הוציא העובר את ידו ו]שחט את אמו ואחר כך החזירה האבר היוצא ומקום חתך אסור ושאר העובר מותר. פי', דלגבי אבר [גופיה] דנפק לבראי לא מהני ליה חזרה והכי איתא בגמרא. [ק"א ע"ב] תנו רבנן אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טהורין בין טמאין דברי ר' מאיר. פי', דקסבר דאתי איסור אבר מן החי וחאיל אאיסור טמאים, וישראל האוכלו לוקה שתים. וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין. [פירוש,] דלא אתי איסור [אבר] מן החי וחאיל אאיסור טמאים. אמר ר' יוחנן [ק"ב ע"ב] לא תאכל הנפש עם הבשר [דברים י"ב] זה אבר מן החי. פירוש, שהנשמה תלויה באיברים, לא שתהא תלויה בכולן אלא שיש איברים שהיא תלויה בהם, ומשום הכי קרי ליה קרא [לאבר מן החי] הנפש עם הבשר משום קצת איברים שהנשמה תלויה בהם [ולהכי] מפיק להו לכולהו [איברים] בהאי לישנא. וחיוב אבר מן החי בשיש בו גידין ועצמות ואע"פ שאין בו כזית בשר, מפני שהוא אבר. ואינו אבר אם אין שם גידין ועצמות. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו [שמות כ"ב], זה בשר [מן הטרפה ובשר] מן החי. פי', והינו לישנא דבשדה, כלומר שנעקר חוץ ממקום חיבורו [והינו בשר מן החי], ובשר מן הטרפה. פי', כפשטיה דקרא. [ואבשר מן החי לאקי בכזית ואע"ג דלאו אבר. נמצא דעל אבר מן החי לוקה כשאבר שלם ואע"פ שאין כלו כזית, ועל בשר מן החי לוקה בכזית כשאר איסורין.] ושמעי' מינה מדאפקינהו רחמנא [תרויהו] בחד לישנא [בשר מן החי ובשר מן הטרפה וכללינהו בחד לאו], דלא לאקי אתרויהו אלא חדא.
<h2>דף סט.</h2>
חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה. מנא לן, דכתיב [דברים י"ד] וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. בבהמה לרבות את הולד. פי', מאי דכתיב בבהמה הוא קרא יתירא דהא כתיב וכל בהמה [ברישא], ושמעי' מינה דהכי קאמר דכל מה שבבהמה תאכלו שהכל ניתר בשחיטתה.
גרסי' בנדה [כ"ד ע"א] בפרק המפלת חתכה, איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, רב אמר באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה. פי', באשה אינו חשוב ולד ואין אמו טמאה בשבילו טומאת לידה. ושמואל אמר בבהמה מותר באכילה באשה ולד. במאי קמיפלגי, בדרב חנן בר אבא. דאמר רב חנן בר אבא השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. רב סבר בריה בעלמא ליכא. פי', אין בריה בעולם כיוצא בזו. וכי אגמריה רחמנא למשה. פי', דטמאה, במעי אמו אגמריה. פי', דהא בלאו הכי לא משכחת לה. ושמואל סבר בריה בעלמא איכא. פי', כיוצא בזו. וכי אגמריה רחמנא למשה כלומ' דטמאה בעלמא אגמריה. כלומר, על מין שבעולם שכיוצא בזו אמר לו כן אבל במעי אמו שרי מריבויא דבבהמה. [ושמואל גופיה כי שרי דוקא בעודו במעי אמו.] ורב דאסר אפילו בעודו במעי אמו. רב ירמיה סבר למעבד עובדא כותיה דשמואל. פי', באשה שהפילה בריה [שיש לה] שני גבין ושתי שדראות סבר לטמוייה טומאת לידה לזכר שבעה ולנקבה שבועים כשמואל דאמר באשה ולד. אמר ליה רב נחמן מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דיהבת לה ימי טוהר. פי', דכיון דחשבת ליה ולד יהבת לה נמי ימי טוהר הכתובים בתורה לזכר שלשים ושלשה ולנקבה ששים וששה שכל דמיה באותן הימים טהורים וזו קולא, אלא עביד כרב דקימא לן הילכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא.
אמר ר' יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה מאי טעמא בעינא פרסות וליכא. פי', השוחט בהמה ומצא בה דמות עוף ואפי' טהור אסור באכילה. מאי טעמא בעינא פרסות וליכא. פי', דמהיכא אתיא לן התירא מדכתיב בבהמה ודרשינן מה שבבהמה, ולעיל מיניה כתיב פרסות דמשמע מינה פרסות בבהמה תאכלו, כלומר בהמה בבהמה.
<h2>דף סט:</h2>
קלוט במעי פרה ליתסר. פי' פירכא הוא כיון דהכי דרשינן לה פרסות בבהמה, נימא דדוקא שתי פרסותיה, כלומר שפרסתה שסועה, אבל דמות בהמה טמאה שאין פרסתה שסועה אלא קלוטה אם נמצא במעי פרה תאסר. הא תנא דבי ר' ישמעאל ר' שמעון בן יוחאי אומר פרסה בבהמה תאכלו. פי', דכולי קרא שדינן אלישנא יתירא דבבהמה דכתיב בסופיה, וברישיה כתיב כל מפרסת פרסה ושדינן להאי פרסה אסופיה ודרשינן הכי פרסה בבהמה תאכלו, כלומר אע"פ שאין לו אלא פרסה אחת דהינו קלוט תאכלו, דכל מה שנמצא בתוכה של בהמה מותר בשחיטתה והוא שיהא דמות בהמה.
מתני'. מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. פי', דאע"ג דבכור קדשים, עד שלא יצא רובו לא חייל עליה קדושה ומותר להפסידו. יצא רובו הרי זה יקבר. פי', אליבא דכולי עלמא יצא רובו כאחת ומת וחתכו הרי זה יקבר, דהשתא קדוש [ואסור להאכילו, לכלבים]. ונפטרה מן הבכורה. פי', אפילו ארישא ואע"ג דלא חייל עליה קדושה, הבא אחריו תו לא חשיב פטר רחם, מידי דהוה אחררת דם דפוטרת מן הבכורה [בכורות כ"א ע"ב] כדאמרינן לקמן.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי. פי', דלאו בן קימא. או בן תשעה מת, קורעו, ומוציא את דמו. פי', דבקריעה בעלמא סגי ולא בעי שחיטה שכבר ניתר בשחיטת אמו. מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה, דכיון שהוא בן קימא אינו טפל לאמו ואינו ניתר בשחיטתה. וחייב משום אותו ואת בנו, אם שחט אותו ואמו ביום אחד, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. פירוש, דקסברי דכל שלא נולד עדין והוא במעי הבהמה ניתר בשחיטתה. ר' שמעון [שזורי] אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה פי', כשנולד אחר שנשחטה אמו. שחיטת אמו מטהרתו. קרעה. כלומר, לבהמה שלא בתורת שחיטה ומצא בה בן תשעה חי, טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. וקימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע, וחלבו מותר אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה [ודלא כר' שמעון], וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו, דתניא [צ"ב ע"ב] לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, וקימא לן כר' יהודה. ולענין דמו אתמר אמר ריש לקיש לדברי המתיר בחלבו [דהינו ר' יהודה] מתיר בדמו. פי', דסבר [ריש לקיש דר' יהודה דאירי בחלבו ושארי ליה הוא הדין דשארי בדמו], דחלב ודם איתקוש להדדי וכל היכא דחד שרי אידך נמי שרי, ואכולהו אמר רחמנא [דברים י"ד] כל שבבהמה תאכלו. לדברי האוסר בחלבו [דהינו ר' מאיר] אוסר בדמו. [ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו דהינו ר' יהודה אוסר בדמו.] פי', [דסבר ר' יוחנן דר' יהודה דאיירי בחלבו... ושארי ליה דוקא חלבו אבל דמו אסור,] דאע"ג דלא חשיבא בהמה לענין חלב לא סגיא דלא מיתסר לענין דם, ואע"ג דלא חשיב דם הנפש מדלא חשיבא בהמה באפי נפשה ומשתריא נמי בשחיטת אמו מכל מקום מיתסר מידי דהוה אדם האיברים דאסור. וקימא לן כר' יוחנן. אלו דברי רבנו ז"ל. [ותמה על רבינו ז"ל שפסק כר' יוחנן שנאמרו דבריו לדעת ר' יהודה,] ובגמ' מוכח דר' יוחנן אליבא דר' יהודה סבר דדמו אסור בכרת [דדם התמצית אמר ר' יהודה דהוי בכרת] והאי נמי חשיב כותיה [כדפרישנא דאע"ג] דלא חשיב דם הנפש כדפרישנא [כדם התמצית מיהא חשיב]. וליתא להא אלא הילכתא כרבנן דאמרי דאינו חייב על דם התמצית אלא באזהרה כדם האיברים, וכיון דכן האי נמי כותיה והוי באזהרה כדם האיברים והכי הלכתא. אבל רבנו ז"ל לא חשש לדקדק על איסורו אם בכרת אם באזהרה אלא שתפס לו לשון הגמרא [לפסוק כר' יוחנן אע"פ שנאמרו דבריו לדעת ר' יהודה לא הביאם רבינו ז"ל אלא] לענין ללמד עליו איסור בלבד.
<h2>דף עה.</h2>
אמר ר' אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מותר. פי', לדברי האוסר [בו דסבר] דשחיטת אמו לא מהניא [ליה] מידי מותר בשחיטת עצמו, שהרי דינו כבהמה גמורה דעלמא. לדברי המתיר אסור. פי', לדברי המתיר [דסבר] דמהניא ביה שחיטת אמו, אסור שזה כנשחט בשחיטת אמו וחד גופה הוא בהדא ואסור כאחד מאיבריה. רבא אמר אף לדברי המתיר מותר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. כלומר, דהיכא [דאמו כשרה מיתכשר בסימני אמו, בטרפה מיתכשר בסימני עצמו דשחיט להו ומיתכשר בהו, ולאפוקי היכא] דסימני אמו מעלו בבשרה, תו לא מהנו סימנין דידיה כלל, אלא הרי הוא כשחוט בשחיטת אמו וכבשרא בדיקולא לגמרי. וראיה לדבר, איסור יוצא דקימא לן [ס"ח ע"א] דאין לו תקנה ולא אמרינן [דליתכשר] בסימנין דנפשיה. וקימא לן כרבא דהוא בתרא. ומן הגמרא נראה דבן פקועה אפילו מפריס על גבי קרקע מדרבנן הוא דטעון שחיטה משום מראית העין, ולא מן הדין. ודוקא בשחיטה הוא דגזרו משום בהמה לשחיטה ואית ביה משום מראית העין, אבל אינו נאסר בטרפות, דטרפות לא שכיח ולא גזרו עליו. [אבל חלבו אסור בשהפריס על גבי קרקע כדאיתא לעיל].
<h2>דף עו.</h2>
מתני'. בהמה שנחתכו רגליה. [פי', לגמרי.] מן הארכובה ולמטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה טרפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם. [פי', שלא נחתכו רגליה אלא שנשבר העצם.] אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו. פי', לאותו אבר דכיון דרוב בשר קיים הרי הוא כאלו לא נשבר כלל, אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו [מטהרתו], שהוא כאלו נחתך לגמרי מחיים. ואותו אבר ודאי נאסר. אבל יש מקום שהבהמה נטרפת בו, [כגון מן הארכובה ולמעלה.] ויש מקום שאין הבהמה נטרפת בו, [כגון מן הארכובה ולמטה.] ולקמן מפרש לה.
אמר רב יהודה למטה. [פי', למטה דקתני במתניתי'.] למטה מן הארכובה ומצומת הגידין. למעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין. ורכובה עצמה כנגדו בגמל ניכר. וכן שניטל צומת הגידין. כבר פרשנו למעלה [נ"ז ע"א] ששלשה עצמות הם, הרגל והוא הארכובה הנמכרת עם הראש. והשני השוק הנקרא אשקנקיל, ובראש [השוק] שכלפי הרגל צומת הגידין. ויש [בבהמה] עצם קטן בין השוק והרגל שמו ערקומא, ונקרא ברונקיק. והשלישי [הנקרא] קולית, ונקרא אוש מודולאר. ובראשו האחד מחובר עם השוק, ועל חיבור זה הראש כשנשמט אמרו שמוטת ירך [שהיא טרפה כדאיתא לעיל] [שם]. ובראשו האחר מחובר עם הגוף, ועל חיבור זה הראש אמרו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה בדאיעכול ניביה כדאיתא לעיל [נ"ד ע"א]. ומקום שהשוק והקולית מתחברין בו בגמל ניכר, [ונקרא ארכובה, והיא ארכובה השנית.] ורב יהודה פירש ארכובה דמתניתי' בארכובה זו הניכרת בגמל שהוא מקום שהשוק והקולית מתחברין [בו]. ולרב יהודה מתני' הכי קתני, בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה השניה [ומצומת הגידין וזהו שנחתך הרגל לגמרי, או שנחתך במקום ארכובה ראשונה עצמה לגמרי, כשרה. דדין צומת הגידין ליתיה אלא למעלה מן הארכובה ראשונה דהינו עילוי ערקומא כדפרישנא לקמן.] ולמעלה [מן הארכובה השניה,] וזהו העצם השלישי והוא הקולית, אם נחתך טרפה. וכן שניטל צומת הגידין, והם בראשו של שוק שכלפי הרגל אם ניטלו טרפה. אבל אין בעצם זה טרפות אחר [מדין עצמו] אלא מפני שניטל צומת הגידין שבו. [והוא שלא נשמט, אבל אם נשמט טרפה, כדאמרינן לעיל בפרק אילו טרפות [נ"ז ע"א] דשמוטת ירך טרפה.] אבל אם נשבר הוא וצומת הגידין קימין, או שנחתך לגמרי למעלה מצומת הגידין כשרה. ובגמרא מתמה מי איכא מידי דאלו פסיק ליה מתתאי ומתה, כגון בשוק במקום צומת הגידין. ומעלאי פסיק ליה וחיי, כגון בשוק למעלה מצומת הגידין. ומתרץ אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. [כלומר אפילו בחד אבר] כגון [נ"ה ע"א] טחול בקולשיה ובסומכיה, [דבקולשיה כשרה ובסומכיה טרפה].
ואלו הן צומת הגידין. אמר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא, היכא דפרעי טבחי, פי' תרתי קאמר דעלוי ערקומא והיכא דפרעי טבחי. ותרתי מילי נינהו. דעלוי ערקומא הוא לענין התחלתן שהוא למעלה מן הערקום. והוא עצם קטן שמחובר לצד פנים [בין] הרגל והשוק והוא הנקרא ברונקיק ואינו נראה כלל לצד חיצון. אבל כנגד הערקום עצמו אם נחתכו שם אין בהם תורת צומת הגידין [כלל]. וממנה אתה דן שאם נעקרו מראש השוק ועדין מחוברין בערקום דלא חשיב חיבור כלל וטרפה. [והשתא אמרינן דצומת הגידין עילוי ערקומא, אבל עדין איני יודע להיכן נוטים והיכן הם אם כלפי פנים או כלפי חוץ, והינו דפרישנא היכא דפרעי טבחי.] והיכא דפרעי [טבחי] דקאמר, הוא מקום שהטבחים מפשיטין, שהם מתחילים להפשיט הבהמה בתחלת השוק לצד פנים מעילוי ערקומא. וברגלי הבהמה יש גידין מבחוץ כלפי הזנב, ויש גידין אחרים בפנים כלפי הבהמה. ואשמעינן השתא במאי דקאמר היכא דפרעי טבחי, דהני דהוו לצד פנים הם צומת הגידין שהטבחים כשפורעין העור ומתחילין להפשיט לצד פנים הוא.
ועד כמה. פי', עד כמה דין זה עליהם שאם ניטלו או נחתכו טרפה. אמר להו ההוא מדרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין. וכמה, אמר אביי ארבעה בטדי בתורא. ופרשו בו ארבע אצבעות.
בדקה מאי. אמר אביי בליטי הוו צומת הגידין [בליעי לא הוו צומת הגידין. פי',] לפי שיש גידין קטנים לבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו גיד שהוא גס מן השנים. זולתי השנים האחרים שהם מחוברין עמו. ואותן הגידין הקטנים שנכנסין בגיד זה הגס נבלעין בו כעין זכרות בנקבות. ומשום הכי אמרינן [בליטי הוו צומת הגידין. כלומ'] אותן שהן בולטין ואינן נבלעין הם צומת הגידין. בליעי שנבלעין בו לא הוו צומת הגידין. אשוני הוו צומת הגידין. פי' חזקים והינו במקום שמצומתין שהם [שם] חזקים. רכיכי לא הוו צומת הגידין. פי', משנבלעים בבשר ומתפשטים בו מתרככין ואין דין צומת הגידין עליהם. [ועוד יש במקום זה כעין ורידין של דם שאינן חזקין ולא לבנים יפה ואין דין צומת הגידין עליהם.] אלימי הוו צומת הגידין. כלומר גסים וזהו במקום שמצומתין. קטיני לא הוו צומת הגידין. פי', משנבלעים בבשר שהם מתדקדקין, ודין בשר עליהם. חיורי הוו צומת הגידין, לא חיורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי. פי', שהם זכים. אע"ג דלא חיורי. פי', דין צומת הגידין עליהם. ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, וחיורי. וסימניך הפך לבן. פירוש, לית הלכתא כמר בר רב אשי בהני תרתי שמעתתא. חדא הא דאמרן כיון דזיגי אע"ג דלא חיורי. וחדא בשבועות [מ"א ע"א]. דאמר בנשבעין [שבתורה] שהן נשבעין ולא משלמין כגון מודה מקצת וחביריו, שאם בא זה שמחויב שבועה ומהפכה על חברו ואמר לו שישבע ויטול [שומעין לו. ולית הלכתא כותיה אלא] אין שומעין לו. וסימן לדבר של שתי שמועות אלו הפך לבן.
<h2>דף עו:</h2>
אמימר משמיה דרב זביד אמר תלתא חוטי הוו. כלומ' שלשה גידין הן. חד אלימא ותרי קטיני, פי', האחד גס והשנים דקין ממנו, אפסיק אלימא הא אזדא רוב בנין. פי' אם נפסק הגס כבר הלך מכאן רוב בנינן, שאם היו שלשתן גיד אחד הרי גיד זה הגס הוא שיעור רובן. אפסיקו קטיני שנחתכו הקטנים שאינן גסין כמוהו הא אזדא רוב מנין. כלומר אע"פ שעדין בשיעור עבין הרוב קיים כיון שהגס קיים, מכל מקום אלו השנים הם רוב במנין שזה אחד ואלו שנים וכיון שנפסקו השנים כבר הלך רוב המנין. נמצא עכשו שאם נפסק הגיד הגס טרפה, ואם נפסקו השנים הקטנים טרפה. ואי אתה מוצא כשרה אלא בשנפסק אחד מן הגידין הדקין. מר בר רב אשי מתני לקולא אפסיק אלימא. כלומר שנפסק הגס, הא איכא רוב מנין. כלומר עדין השנים הקטנים קיימין שהם רוב במנין וכשרה. איפסיקו קטיני. כלומר שנפסקו השנים הקטנים הא איכא רוב בנין כלומ' הגס קיים שהוא רוב בעובי וכשרה. והילכתא כותיה.
בעופא שיתסר הוו. פי', ששה עשר גידין הם צומת הגידין. ואי איפסיק חד מיניהו טרפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואיתו לקמיה עופא בדיק ואשכח חמיסר. פי', ולא מצא אלא חמשה עשר נמצא שחסר עדיין אחד. הוה חד דשני מחבריה. פי', ראה אחד [מהם] שהיה משונה מחביריו. [כלומר] שהיה גס מהם. נפציה ואשכחיה תרתי. פי', הכה עליו מעט לראות אם היו שנים ויתפרדו, ומצא כן ששנים היו. למדנו מזה שאע"פ שמחוברים כיון שמתפרדים פירוד הניכר שהם שנים מונין להם שנים.
אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובן. מאי רובן, רוב כל אחד ואחד [מהם]. פי', לומ' שאם נחתכו ברובן אע"פ שמיעוט שלשתן, כלומר של כל אחד ואחד קיים, טרפה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד. פי', ובהכי סגיא. מסייעא ליה לרבינא דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל כשרה. מדברי רבינו ז"ל נראה שהוא סובר שהלכה כן. ואיכא דאמרי דכיון דרבינא משמיה דשמואל אמר לה הויא לה פלוגתא דרב ושמואל והלכתא כרב באיסורי, וראוי להחמיר. וכל מה שפרשתי בצומת הגידין מיסודו של הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
מתני'. נשבר העצם אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו. אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה. פי', דיני דנשבר העצם מסדר ואזיל. וקאמר נשבר העצם למעלה מן הארכובה. פי', הנכרת בגמל והוא על השוק וזהו שנשבר עצם הקולית. אם רוב בשר זה קיים זה וזה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, כלומר האבר והבהמה, דטרפה היא כיון שנשבר עצם הקולית ואין רוב בשר קיים [דהוה ליה כמי שנחתך לגמרי]. למטה מן הארכובה. פי', מן הארכובה הזאת. והוא שנשבר הרגל או השוק וצומת הגידין קיימין. אם רוב בשר קיים זה וזה מותר. ואם לאו אבר אסור. פי', שהוא כמי שנחתך ואינו ניתר בשחיטת הבהמה. ובהמה מותרת. [וכן בכל מקום כל אבר שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כמי שנחתך לגמרי מחיים.] ושמואל אמר בין למעלה. פי', מן הארכובה שאמרנו, בין למטה. אם רוב בשר קיים זה וזה מותר. ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. פי', דסבר שמואל דאפילו בקולית גופיה אינה מיטרפת, ואם רוב בשר אינו קיים אינו נאסר אלא האבר. והילכתא כותיה דרב. ושמואל נמי הדר ביה לגבי דרב.
תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין [את] רובו מותר. פי', שהעור ישלים לרוב והבשר הוא העיקר, והכי מוכח בגמרא. ואם לאו אסור. וכמה כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן רוב עביו. פי', של עצם. ואמרי לה רוב הקיפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב הקיפו.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטתא מיניה. פי', שניטל קורט מן העצם. ומספקא להו אי סגיא ליה בעור ובשר חופין [את] רובו כיון דניטל מן העצם, או לא. אתא לקמיה דרבא אמר מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. [פירוש, דכולהו חד דינא אית להו].
מתני'. השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכל [אותה]. פי', מי שאינו אסתניס מותר לאכלה שאף היא ניתרת בשחיטת הבהמה. ואינה מיטמאה טומאת אוכלין. פי', אם נגעה בה טומאה אינה מקבלת טומאה כשאר אוכל. דמסתמא לא חשיב אוכל. ולא טומאת נבלות. פי', אם מתה הבהמה זו אין שליא זו מטמאה משום נבלה כשאר בשר שבה, דלא חשיב בשר. חישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות. פי', אם חשב עליה לאכילה מחשבתו משויא ליה אוכל לקבל טומאה כשאר אוכלין. אבל מכל מקום אפילו חישב עליה [לאכילה] אי אפשר שתהא עליה תורת בשר לטמא משום נבלה בשהיתה מבהמה שמתה.
שליא שיצתא מקצתה אסורה באכילה. [פי', אסורה כלה, ולא מיתכשרא בשחיטת הבהמה,] ואע"ג דלא נפקא קודם שחיטה אלא פורתא, דחישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והוה ליה כילוד. כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. כלומר לא מיבעיא היכא דאית בה ולד [באותה שליא שיצאת מקצתה], אלא אפילו לא נמצא כלום [בשליא] אלא שנימוח הכל חישינן שמא ולד היה בה ונימוח ובאותו זמן היה ראשו קיים ויצא לחוץ אלא שנימוח הכל אחר כן, דאמרינן אין שליא בלא ולד. כי היכי דאמרינן באשה [נדה כ"ד ע"ב] לענין טומאת לידה שסימן לולד היא שליא וטמאה משום לידה.
מבכרת שהפילה [שיליא]. פי', וזו היא פטר רחם תחלה שלה. ישליכנה לכלבים. שאין בה קדושה, דאע"ג דאין שיליא בלא ולד הכא לאו מקדש הוא דדלמא נקבה הוה [ולא קדיש, כדכתיב בהדיא [דברים ט"ו] הזכר תקדיש]. או נדמה הוה. והוא עז שדומה לרחל דלא קדיש בבכורה דכתיב [במדבר י"ח] אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז. [ולמה לי כל הני פרטי לימא בכור בקר וצאן, אלא] כלומ' שידמה למינו ולא למין אחר. וזכרים הוו מיעוטא, דהא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ומן המחצה זכרים יש במינן נדמה, והוו להו זכרים מיעוטא ואין חוששין למיעוטא.
והא דאמרינן הכא במבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. קשיא לן דהתם בבכורות [כ"א ע"ב] אמרינן, בהמה גסה ששפעה חררת דם תיקבר ונפטרה מן הבכורה והכא בשליא לא בעיא קבורה. ויש לומר דודאי הכא והכא לא קדשא דספק ספיקא הוא כדפרישנא לעיל. אלא התם הא פרישו טעמא דלפרסומה למילתא הוא דבעיא קבורה למימרא דחררת דם חשיבא לאיפטורי מבכורה. אבל בשליא לא בעיא פרסום [דמילתא דפשיטא הוא לכולי עלמא פטר רחם חשיבא ופטרה מבכורה] תנו רבנן בבהמה תאכלו לרבות השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה. תלמוד לומר אותה ולא שיצתה מקצתה. פי', משום דחשבי' ליה כילוד כדפרישנא לעיל.
ובמוקדשין תיקבר. [פי',] כגון בהמת קדשים שהפילה שליא תקבר, דכיון דאין שליא [בלא ולד], וחלה קדושת מוקדשין בין בזכר בין בנקבה ליכא למיחש אלא לנדמה, והוי מיעוטא דמיעוטא ומשום הכי אסור להשליכה לכלבים. כל שכן למאן דאמר במסכת תמורה [י"ז ע"א] ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים ואפי' נדמה קדוש.
ואין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים. פי', מקום שהדרכים מתפשטין לשנים, ודרך המנחשים והקוסמים המהבילים לתלותה או לקברה שם. כדי שלא תפיל עוד. וזה אסור משום דרכי האמורי שהיו רגילין בדברים של בטלה. ולפיכך הזהיר עליהם הכתוב [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו.
<h2>דף עז:</h2>
ואין קוברין אותה בפרשת דרכים. אביי ורבא דאמרי תרויהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. כלומר כל דבר שהוא מועיל מצד הטבע, ובדבר של טעם. ולהוציא דברים בטלים שאין בהם טעם.
תניא, אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. פי', סוקרו בסיקרא צובעו בצבע אדום. וטוענו באבנים כי היכי דלכחוש חיליה. פי', כדי להכחיש כחו, שעל ידי תוספת יניקתו הוא משיר וכשיכחיש כחו יטעון. ודבר [של] טעם הוא. [ע"ח ע"א] וסוקרו בסיקרא כי היכי דנתהוי עליה אינשי. פי', כדי שיתמהו עליו אנשים, שכל העובר עליו ישאל על הצבע ויודיעוהו שמשיר ויבקש עליו רחמים כדי שיהנו הבריות ממנו. כדתניא, וטמא טמא יקרא. פי', דכתיב במצורע [ויקרא י"ג]. מה טעם, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.
<h2>דף עח.</h2>
אמר רבינא כמאן תלינן קיבורא בדיקולא. כמאן, כי האי תנא. פי', דרכן היה בדקל המשיר פירותיו שלוקחים אשכל של תמרים שאינן מבושלים ותולין עליו והוא כיוצא בענין ששנינו בבריתא סוקרו בסיקרא. וגם זה מותר מאותו הטעם. יש בגמרא דינין שאינן מצויין ולכך השמיטם הרב רבינו אלפאסי ז"ל.
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. פי', אותו ואת בנו שאסרה התורה לשחוט ביום אחד כדכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. נוהג בארץ ובחוצה לארץ דמצוה זו חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ וכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. והאי מילתא פשיטא היא אלא אידי דתנא בחולין ובמוקדשין תנא בארץ ובחוצה לארץ, וכל היכא דתני בארץ ובחוצה לארץ תני בפני הבית ושלא בפני הבית. פי', בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאינו קיים.
ואותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ועוף. דתנו רבנן [ספרא פ' אמור] שור ולא חיה. [פי', דהא דכתיב (ויקרא כ"ב) שור מיעוטא הוא דהוה ליה למיכתב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד למה לי למיכתב שור או שה ודרשינן ליה... חד למיעוט... ודרשי' הכי שור ולא חיה,] והלא דין הוא כלומר שיהא נוהג אותו ואת בנו בחיה, ומה אם בהמה שאינה במצות כיסוי הדם. פי', שאין דמה טעון כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו. פירוש שלא ישחוט ביום אחד. [חיה שהיא במצות כסוי, כלומר שדמה טעון כסוי אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו. פי', שלא ישחט ביום אחד.] ת"ל ושור או שה אותו ואת בנו, שור ולא חיה, שה ולא עופות, והלא דין הוא שיהא נוהג אותו ואת בנו בעופות ומה בהמה שאינה באם על הבנים כלומר שאין איסור לקחת האם בעוד שהיא רובצת על הבנים קטנים דקן צפור כתיב [דברים כ"ב] אעפ"כ מצות אותו ואת בנו נוהג בה עוף שהוא באם על הבנים. פי', שאסור ליקח האם כשהיא על הבנים קטנים אינו דין שיהא באותו ואת בנו, ת"ל שה ולא עופות.
<h2>דף עח:</h2>
תנו רבנן יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות. פי', שיהא אסור לשחוט האב והבן ביום אחד, וכן האם והבן. ודין הוא כלומר שלא יהא נוהג אלא באחד מהם והוא באם, חייב כאן, כלומר באותו ואת בנו, וחייב באם על הבנים [דברים כ"ב], פי' במוצא קן צפור והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לשלח האם. מה בשחייב אם על הבנים לא חייב אלא בנקבות. פי', דבהדיא כתיב אם, אף כשחייב אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות. לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן. פי', אם הקלה תורה באם על הבנים שאינו נוהג אלא [באם מצינו גם כן קולא אחרת שהקלה באותו ענין שאינו נוהג אלא] בשאינו מזומן כדכתיב [שם] כי יקרא, כלומר דרך מקרה. תאמר באותו ואת בנו שעשה [בו] הכתוב מזומן כשאינו מזומן הואיל ועשה בו הכתוב מזומן כשאינו מזומן. כלו'. שהחמירה עליו [תורה בכך] שחייבה כן [שיהא נוהג] בכולן יהא נוהג בזכרים ובנקבות, תלמוד לומר אותו [ויקרא כ"ב] אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב כלו' שאינו נוהג אלא באחד מהם או בזכרים או בנקבות אלא שאיני יודע באי זה מהם יש לדין לזכות, כלומר שלא יהא נוהג אלא בנקבות שמעתה יש ללמוד זה משלוח הקן שאף כאן וכאן שאינו נוהג אלא באחד מהם וכיון שכן יש לומר חייב כאן וחייב באם על הבנים [וכאן וכאן לא חייב אלא באחד מהם] מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקבות אף כשחייב באותו ואת בנו לא חייב אלא בנקבות. ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכר, כלומ' אם רצונך להקשות דכתי' אותו דמשמ' זכר, הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
<h2>דף עט.</h2>
תניא אחריתי אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר נוהג בזכרים ובנקבות. פירש בגמרא דחנניה דריש אותו דמשמע זכר, וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דהינו נקבה, הילכך נוהג בכולן בין בזכרים בין בנקבות. וסבר חנניה חוששין לזרע האב כלומר דהולכין אחר זרע האב כמו זרע האם. כתב רבינו ז"ל איכא מאן דאמר ליתה להא דחנניה דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כד מעיילת [לי] כודנייתא בריספק, כלומר כשתכניס פרדות לקשרן בעגלה למשוך אותה, עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. כלומ' הסתכל שיהו דומות זו לזו בזנב ובאזנים, לפי שאותן שאמן סוסיא זנב שלהן ארוך ואזניהם קצרות כשל סוס, ואותן שאמן חמורה זנב שלהן קצר ואזניהם ארוכות כשל חמור, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. [וסימנין דאוריתא. כלומר אין חוששין לזרע האב] אלא הולכין אחר האם לגמרי והנולדות מן הסוסיא דין סוס עליהן ומותרות עם הסוס, והנולדות מן החמורה דין חמור עליהם ומותרות עם החמור, לפיכך היה מזהיר לשמשו להסתכל אם היו דומות בסימנין הנזכרים שאלמלא כן וזו בת סוסיא וזו בת חמורה הוה ליה כמושך בסוס וחמור ואסור משום כלאים כדכתיב [דברים כ"ב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ולא סוף דבר שור וחמור, ולא סוף דבר חרישה אלא כל מלאכה אסורה בשני מינין יחדו [כדאמ' בבבא קמא נ"ה ע"א]. אבל לדברי האומר חוששין לזרע האב אין שום הפרש בין שנולדים מן הסוסיא לנולדים מן החמורה אלא כאן וכאן זרע סוס וחמורה [מעורבין זה עם זה] ומין אחד הוא ומותרין זה עם זה [ואע"ג דלא דמיאן אהדדי], אבל כל אחד אסור עם סוס או עם חמור שהרי אינו מינו. ומאי דאמרינן וסימנין דאוריתא, כלומר סימנין אלו של זנב ושל אזנים, [סימנין] מובהקין [הם] לסמוך עליהם בשל תורה. [ור' אבא סבר לה כר' יהודה] דתניא ר' יהודה אומר פרדה שתבעה [זכר] אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה כלומר מינה ממש דאי איהי בת סוסיא או בת חמורה מרביעין עליה בן סוסיא או בן חמורה אבל לא בן חמורה לבת סוסיא [ולא בן סוסיא לבת חמורה], והינו משום דסבר אין חוששין לזרע האב, דאי חוששין לזרע האב בן חמורה מותר בבת סוסיא [ובן סוסיא מותר בבת חמורה] דאידי ואידי חד מינא הוא כדפרישנא, אלא לאו דאין חוששין לזרע האב. ואמרינן, פי' בכתובות [קי"א ע"ב] יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כר' יהודה בפרדות. והילכתא כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר אם נתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמ' שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתה לחנניה עד כאן דברי רבינו ז"ל. ואיני מבין אותם דהא רבינו ז"ל מודה דהלכה כר' יהודה וכן האמת ור' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא כדאיתא בגמ' בהדיא דדרשא דקרא גופיה מספקא ליה, והכי מוכח בהדיא הא דקאמר אין מרביעין עליה [לא] סוס ולא חמור אלא מינה, ואי אין חוששין כלל לזרע האב קאמ' אם הוא כדפרישנא בת סוסיא הרי היא מותרת בסוס ואם היא בת חמורה הרי היא מותרת בחמור. אלא [ודאי] דלאו [אין חוששין] כלל קאמר אלא הכי קאמר אין חוששין בודאי לזרע האב אלא ספוקי מספקא לן. [וקימא לן הכי בודאי כותיה דר' יהודה דאמר ספיקא הוא ונקיטינן בה כספקא ואזלינן בה לחומרא.] הילכך כללא דמילתא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות כשאנו יודעים בודאי האב. ופרדות אסורות עם סוס ועם חמור וזו עם זו אלא אם כן בידוע שהם מין אחד ששתיהן בת סוסיא או בת חמורה וזה נכר בזנב ובאזנים שהם סימנין מובהקין כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף פא:</h2>
מתני'. השוחט ונמצאת טרפה חייב באותו ואת בנו. פי', דשחיטה היא. אבל השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. פי', דשחיטה אמר רחמנא.
<h2>דף פב.</h2>
שנים שלקחו פרה ובנה. פי', ואם ישחוט אחד מהם השני אסור לשחוט. זה שלקח ראשון ישחוט ראשון והשני אסור לו לשחוט. ואם קדם השני זכה. פי', אם קדם השני לשחוט אע"פ שאין שורת הדין כן שהרי מי שלקח ראשון דינו לשחוט תחלה והשני יאסר, אם עבר השני וקדם ושחט זכה ונאסר הלה.
אמר רב יוסף לענין דינא תנן. פי', כי קתני זה שלקח ראשון ישחוט ראשון לענין שורת הדין נאמר כן שאם באו לפנינו לדון דנין להם כן. תנא אם קדם השני זריז נשכר. פי', זריז דלא עביד איסורא דאותו ואת בנו, ונשכר דאכיל בשרא. תוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן, כלומר לשחיטה.
השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. פי', שהרי עובר על כל אחד בלאו דאותו ואת בנו. שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג ארבעים. פי', דליכא אלא מעשה אחד. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. פי', שהרי על כל אחת משתיהן על בתה ועל בת בתה עובר בלאו דאותו ואת בנו. שחטה ואת בת בתה. פי', דהשתא לא עבר איסורא כלל שלא אסר הכתוב אלא בנו. ואחר כך שחט בתה. פי', וכאן הוא עובר שתים [בשחיטתה של זו] משום אמה שנשחטה כבר ומשום בתה של זו שנשחטה כבר סופג ארבעים. פי', דחד מעשה הוא. סמכוס אומר משום ר' מאיר סופג שמונים. פי', משום שני שמות ואע"ג דמעשה אחד הוא, שהרי מפני אמה שנשחטה מתחייב משום אותו ואת בנו, ומפני בתה מתחייב משום בנו ואותו, ולא דמי לאיסורא דלעיל דשוחט לשני בניה ואחר כך שחטה דהתם חד מעשה וחד שם שהרי אין מתחייב על שניהם אלא משום אותו ואת בנו אבל הכא חד מעשה ושני שמות כדפרישית.
שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים. תניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו, כלומר ששחט האם ואחר שחט את הבת. בנו ואותו מנין, כלומר אם שחט הבת ואחר כך שחט האם. כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים, הא כיצד אחד ששחט את הפרה ואחד ששחט את אמה ואחד ששחט את בתה שנים האחרונים חייבין. פי', אחד משום אותו ואת בנו ואחד משום בנו ואותו.
<h2>דף פג.</h2>
והא דתנן בארבעה פרקים [בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, ופליגי בה תנאי אימתי צריך להודיעו] למימרא דאם לא הודיעו הוה ליה מקח טעות והדר. משום דסתם הלוקחין לשחוט וכלן רוצין לשחוט ביום טוב לכבוד היום [ושוחטין ביום אחד כדמפרשי' לעיל]. מה שאין כן בשאר ימות השנה דליכא מקח טעות [משום דרובא דאינשי לאו לשחיטה זבני, ואי נמי זבני לשחיטה איפשר להם שלא לשחוט ביום אחד, וכיון דכן אפילו זבני בהדיא לשחיטה תו לא הוי מקח טעות כיון דאיפשר להם שלא לשחוט ביום אחד. דאי לא תימא הכי אלא דאפילו ארבעה פרקים לא הוי מקח טעות אלא] מיהו צריך להודיעו כי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא [למה לי ארבעה פרקים אפילו כל שאר ימות השנה נמי במוכר הבת והאם צריך להודיעו מסתמא כי היכי דלא ליגע לוקח באיסורא דאוריתא, אלא דבשאר ימות השנה אם לא הודיעו לא הוי מקח טעות אבל בארבעה פרקים אלו הוי מקח טעות כדפרישנא]. אבל הלוקח אינו צריך לשאול לעולם דספק ספיקא הוא שמא אין לה [אם], ואם יש לה שמא לא מכרה [או לא מכרה] לשחוט, ואם מכרה שמא לא ישחטנה היום הלוקח. [אבל מוכר ודאי דלא נפישי ספקות גביה דאיהו ידע אם מכר הבת ואם צריך להודיעו אע"ג דזימנין דאכתי איכא גביה דהאי מוכר רובא דזבני לרדיא ובאיסורין אזלינן בתר רובא, ובר מיהא תרי ספיקי נינהו כגון דזבנה לקמא בסתם דילמא קמא לא זבנה לשחיטה, ואי נמי זבנה לשחיטה דילמא לא שחטי ביום אחד צריך להודיעו, דנהי אפילו הכי דמהאי טעמא לא מיחייב מדינא ואם לא הודיעו לא הוי מקח טעות ואפילו ליכא מהני אלא חדא דכל היכא דאיכא אפילו חדא תו ליכא מקח טעות, אבל לענין הודעא כיון דלא נפקא ליה מוכר מידי ודיבורא בעלמא הוא ואיהו ידע דמכר בת ואם איפשר דאתי לידי איסורא ראוי שיודיעו לאפרושי מאיסורא וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא].
מתני'. בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. פי', לפי שבזמנים אלו מן הסתם לשחיטה הם קונים לפי שדרכן לעשות סעודה. ואלו הן, ערב יום טוב האחרון של חג. פי', לפי שהוא חג בפני עצמו והוא האחרון מרבין בשמחה. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. פי', לפי שדרכן של גליל להרבות בסעודה באותו יום. [וכי אמרי' דצריך להודיעו למימרא דאם לא הודיעו הוי טעות.] ואמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו. [כלומר, דלא הוי מקח טעות. ו]פי', בזמן שאין לו ריוח, שאין ריוח ללוקחין לשחוט אלא ביום אחד דהשתא איכא למיחש שמא הראשון ישחוט האם ואחר כך ישחוט זה הבת. אבל יש לו ריוח לשחוט שלוקחין שאיפשר שלא ישחטו ביום אחד אין צריך להודיעו שמא לא ישחוט ביום אחד. ומפורש בתוספתא [ספ"ה] דר' יהודה אערב יום הכפורים קאי והתם הוא דאמ' בזמן שאין לו ריוח כגון שיום הכפורים בשני בשבת שהכל שוחטין באחד בשבת ולא מערב שבת [דאין שוחטין] שלשה ימים קודם לסעודה. [ויש לו ריוח הוא, כגון שיום הכפורים באחד משאר ימים שאיפשר לשחוט ערב יום הכפורים או יום שלפניו.] אבל בשאר ימים טובים [אין ריוח חשיבי לעולם ד]הכל שוחטין ביום טוב [עצמו] לכבוד היום. ומיהו בשאר ימים טובים [נמי זימנין דמשכחת בהו יש ריוח ו]מיתוקמא [בהו] דר' יהודה בדמקלע בשבת דהשתא יש לו ריוח ואין דבר ידוע שישחטו ביום אחד שהרי איפשר שזה ישחוט ביום חמישי בשבת וזה בערב שבת. ואפילו הכי דר' יהודה ודאי עיקר פלוגתיה אדר' יוסי מיתמרא. ולהכי אמרי' דלא פליג ר' יהודה אתנא קמא, דתנא קמא שפיר קתני צריך להודיעו אע"ג דזימנין דלא הוי הכי משום דרובא הוי הכי. ואיפשר דמודה תנא קמא לר' יהודה היכא דיש ריוח כגון דאיקלע יום טוב בשבת דאין צריך להודיעו ואפילו הכי תנא קמא תנא צריך להודיעו משום רובא דרובי ימים טובים לאו בשבת וליכא ריוח הילכך עיקר פלוגתיה דר' יהודה אדר' יוסי בלחוד היא דלא הוה ליה למיתני צריך להודיעו כדפרשינן.
ומודה ר' יהודה במוכר האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. פי', והאי דנקיט אם לחתן ובת לכלה, פרישנא בגמרא דאגב אורחיה קמ"ל דסעודת החתן מרובה משל כלה.
מתני'. בארבעה פרקים. [פי', השנויין למעלה.] משחיטין את הטבח [בעל כרחו] ואפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר. [פי', שיקנה מבשרו בדינר] הרי זה כופין אותו לשחטו ואם מת מת ללוקח. פי', שדינו כשותף. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. פי', שאין משחיטין אותו על כרחו של בעליו לפיכך אם מת מת למוכר.
תנא ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. פי', דאפילו בהני פרקים שאדם מוכר הרבה בהמות וכלן לשחוט מן הסתם אין לו לחוש ואפילו המוכר עם הארץ [דלית ליה לאמנועי מלשחוט ומיכל בישרא כיון דספק ספקא הוא כדפרישנא].
מת ללוקח והא לא משך. הוא הדין דקשיא משחיטין כיון דלא משך, אלא דכיון דחד דינא הוא דהא בהא תליא נקט הא [דמת ללוקח] דתמיהא ליה טפי דאיכא פסידא טפי. ואסיקנא כר' אלעא אמר ר' יוחנן דבארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה. דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה לפיכך בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה. פי', הכא במאי עסקינן בשהקדים לו דינר, ומן התורה מעות קונות שכן דין קנין מן הסתם במעות, ומה טעם אמרו משיכה קונה תקנה היתה לתועלת הלוקח, [ולוקח גופיה ניחא ליה שלא יגמור קנינו] שלא יפסיד שמא יניח הפירות עדיין ברשות המוכר ושמא תפול בהם דליקה באונס ואם תאמר שהם קנויין ללוקח אין המוכר חושש לטרוח לכבות ולהציל. וכאן בארבעה פרקים אלו [לפי שעומד לשחיטה וכל אדם רוצה שיגמר קנינו] העמידו דבריהם על דין תורה. ודברי ר' יוחנן פרשתי אותם בגמרא בבא מציעא [מ"ו ע"א] בסיעתא דשמיא.
יום אחד האמור [ויקרא כ"ב] באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. [פי', שאם שחט האם משחשיכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל יום המחרת. אבל שחט ביום שוחטה בלילה ואין הלילה הולך אחר היום.] את זו דרש ר' שמעון [בן זומא] נאמר באותו ואת בנו יום אחד, ונאמר [בראשית א'] במעשה בראשית יום אחד, מה יום [אחד] האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. פי', דכתיב ויהי ערב ויהי בקר [יום אחד ויהי ערב ברישא והדר בקר], אף יום [אחד] האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף. פי', שכן מפורש שכתוב [ויקרא י"ז] איש כי יצוד ציד חיה או עוף במחנה. במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו. פי', היכא דאיכא איסורא כלל בטלטול העפר ואפילו איסורא דרבנן כגון דלית ביה איסורא אחרינא שלא היה מחוסר חפירה אלא שלא היה מוכן אתמול מבעוד יום ואפילו הכי לא, משום דכוי ספיקא הוא אי חיה או בהמה. אבל השוחט ביום טוב חיה ודאי מכסה הוא אפילו במילתא דאית ביה איסורא דרבנן משום דהוה ליה עשה דאוריתא, אבל במידי דאית ביה איסורא דאוריתא [כגון שהיה מחוסר חפירה] לא דהוה ליה כיסוי עשה ויום טוב עשה ולא תעשה דכתיב [דברים ט"ז] לא תעשה מלאכה, וכתיב [ויקרא כ"ג] שבתון, שבות.
<h2>דף פד.</h2>
תנו רבנן אשר יצוד [ציד חיה]. אין לי אלא אשר יצוד, ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מנין, ת"ל ציד מכל מקום, אם כן מה ת"ל אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת.
<h2>דף פד:</h2>
דרש רב עינא אפיתחא דבי ריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. פי', דכותה [בשוחט] ביום טוב, והוא דליכא בטלטול העפר אלא איסורא דרבנן. אמר להו [רבא] לית דחייש למאי דקאמר, כלומר לא יחוש אדם לדבריו. לישמטוה לאמוריה. כתב רבינו ז"ל כלומר שתיקו אמורא שמתרגם כדי שלא יתרגם דברים שאינן כהלכה. והילכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה את הדם, אבל למוצאי שבת [אם] היה הדם קיים חייב לכסות. פי', וטעמא דמילתא דאסרו כיסוי בשבת כל היכא דאיכא איסורא כלל אפילו בדרבנן, משום דהיכירא בעו למעבד דיום אסור בשחיטה הוא ולא רצו להתיר אלא מה שלצורך החולה בלבד דהינו שחיטה.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לע"ז, השוחט חולין בפנים כלומ' בעזרה והם אסורים בהנאה דגמרינן איסוריהו [קדושין נ"ז ע"ב] מדכתיב [דברים י"ב] כי ירחק ממך המקום וזבחת, ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום. חיה ועוף הנסקלין. כגון שהמיתו [ונגמר דינן בב"ד] והם אסורין מדכתיב [שמות כ"א] סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. ר' מאיר מחייב. פי', מחייב [בכלן] בכיסוי הדם [בשנשחטו]. וחכמים פוטרין. פי', ואפילו בטריפה דכל שאינה ראויה לאכילה לענין כיסוי הדם פטור דאשר יאכל אמרה תורה. השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות [דלא מחייב אלא בשחיטה].
השוחט ונמצאת טריפה וכו'. ר' מאיר מחייב. [פי', בכיסוי הדם,] וחכמים פוטרין. אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דברי ר' [מאיר] שאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, באותו ואת בנו. כלומר וחייב עליה באותו ואת בנו, ושנאה בלשון חכמים. [פי', שחיטה שאינה ראויה כל היכא דלא מיתכשרא למיכל כגון טריפה ופליגי ר' מאיר ור' שמעון עלה אי שמה שחיטה בכל דוכתא כגון אותו ואת בנו וכיסוי הדם, דר' מאיר סבר שמה שחיטה ור' שמעון סבר לא שמה שחיטה. וראה רבי דברי ר' מאיר לענין אותו ואת בנו וחיב עליה משום אותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים.] פי', כדאיתא לעיל [פ"א ע"ב] דתנא בשוחט ונמצאת טריפה וחייב משום אותו ואת בנו. ודברי ר' שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, בכיסוי הדם. ושנאה בלשון חכמים. פי', כי הא דתנא השוחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות.
<h2>דף פה:</h2>
תניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או עוקרו. [פי', ובהאי גוונא אם צריך לדם אינו צריך כיסוי].
<h2>דף פו.</h2>
מתני'. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות. פי', אותן אחרים דהא שחיטה ראויה היא ששחיטתן כשרה כיון שאחרים רואין אותן. בינן לבין עצמן פטורין מלכסות. פי', דלאו שחיטה ראויה היא שהרי שחיטתן אסורה מכיון שלא ראו אותם אחרים. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם. פי', אם חרש שוטה וקטן שחטו האם ואחרים רואים אותן אסור לשחוט הבן אחריהם שהרי שחיטתן כשרה. בינן לבין עצמן. פי', אם שחטו האם בינן לבין עצמן, ר' מאיר מתיר לשחוט הבן אחריהם. פי', דגריעא משוחט ונמצאת טריפה [דר' מאיר מחייב באותו ואת בנו כדאמרי' לעיל משום] דהכא כנבלה חשבינן לה. וחכמים אוסרין. פי', לחומרא [דסברי דשחיטת חרש שוטה וקטן ספיקא הוא ו]דילמא כראוי שחטו. ומודים שאם שחטו. פי', אם שחטו חרש שוטה וקטן האם ואחרים שחטו הבן אין סופגין את הארבעים. פי', דספיקא הוא.
<h2>דף פו:</h2>
הורה רבי כר' מאיר. [פי', דלא חייש כלל לשחיטת חרש שוטה וקטן.] והורה [ר'] כדברי חכמים. [פי', דחיישי לחומרא לשחיטת חרש שוטה וקטן דילמא כראוי שחטו ושחיטתן כשרה לגמרי.] הי מיניהו בתריתא. תא שמע דשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר' מאיר אטו כרבנן [מי] לא אורי, כלומר מאי האי דשלח להו דהורה ר' כר' מאיר דכרבנן נמי אורי, אלא ש"מ הא בתריתא. כלומר דר' מאיר, ש"מ. פי', והינו דאתא למימר [ר' אלעזר] דהורה דר' מאיר עיקר וטעמא דר' מאיר דלא חייש לחומרא משום דאיכא תרתי, חדא דרוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מקולקלין, ותו דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת [עד שיודע לך במה נשחטה].
מתני'. שחט מאה חיה במקום אחד כיסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כיסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף. פי', דכיון דשני מינין חלוקין הן ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי קודם שיתחיל בשני. שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסותו, כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסתו הרוח חייב לכסותו, פרישנא לה לקמן [פ"ז ע"א]. וקימא לן כתנא קמא [דאמר כיסוי אחד לכלן]. ומודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא [ברכה] אחת. פי', דאין הכיסוי הפסק, ופרישנא טעמא בגמרא משום דאיפשר לעשותן בבת אחת השחיטה והכיסוי דאפשר דשחיט העוף בחדא ידא ומכסה [דם החיה] בחדא [ידא] בעוד ששוחט, וכיון שכן אע"פ שחובה עליו כלומר לכסות דם החיה עד שלא ישחוט העוף אינו הפסק לענין השחיטה כיון דאיפשר כאחת, [הא לאו הכי הוי הכיסוי הפסק משום דהוי מילתא דחובה דהא חובה עליו לכסות לאלתר קודם שישחוט,] ולאפוקי דברים של רשות דאע"ג דלא איפשר כאחת אינן הפסק, כגון נזדמנו לו דברים בתוך הסעודה [שלא מחמת הסעודה, כלומר שלא בא ללפת בו את הפת ולא מחמת רעבונו אלא דרך תענוג דקימא לן חייב לברך עליהן] וברך עליהם שאינן הפסקה לענין המוציא ולא לברכת היין אע"פ [שבעוד שמברך על הפירות אינו יכול לאכול ולא לשתות] דמשתיא ומיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר מכל מקום [אין הברכה במקום זה הפסק מפני ש]הרשות היתה בידו [שלא לאכול אותן פירות ולא לברך]. וכן ברכת הלחם של המוציא בשבתות ובימים טובים אינו הפסק לברכת היין של קידוש [וכשבא לשתות בתוך הסעודה אינו צריך לחזור ולברך ברכת היין ואע"ג דהכא ברכת הלחם של המוציא בשבתות וימים טובים חובה אפילו הכי במקום זה אינו הפסק מפני] שהרי איפשר לו לשתות כל צרכו קודם שיאכל ולא ישתה כלום בתוך הסעודה הלכך כדבר הרשות הוא ודכותה הכא כיון דאיפשר כאחת אע"פ שלא היו כאחת אלא שכסה ואחר כך שחט אינו הפסק. ודעת רבינו יעקב ז"ל שאינו צריך אלא ברכה אחת בשחיטה וכן בכיסוי. וכן עיקר, דכיון דאיפשר [לשניהם] כאחת אינו הפסק לזה, וכל שכן שיחה קלה שאינה הפסק [בשחיטה לענין ברכה], ולא דמי לסח בין תפלה של יד לתפלה של ראש שצריך לחזור ולברך, דהתם שתי מצות חלוקות, אבל הכא לקיבעיה הדר וכעין סעודה היא תדע דאפילו כיסוי לא הוי הפסק משום דהוי כרשות משום דאיפשר כאחת. אבל ודאי המלכה קובעת ברכה בשחיטות כגון שהתחיל לשחוט ופסק בדעתו שלא לשחוט ונמלך אחר כך ושחט הרי הוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה. וכן בכל דבר המלכה קובעת ברכה. אבל לענין כיסוי כיסוי אחד לכולן וכן ברכה אחת לכמה כיסויין שלא מצינו המלכה בעלמא קובעת ברכה אלא לפניה ולא לאחריה וכל שכן הכא. ודעת הגאונים ז"ל בענין זה דלכתחלה כל שצריך לחזור ולברך על שחיטתו [כגון נמלך] דנעשו כשתי מצות צריך לכסות שלפניו עד שלא ישחוט. וגמרי להא מילתא מדר' יהודה דאמר בחיה ובעוף בשני כיסויין שיכסה החיה עד שלא ישחוט העוף ואע"ג דסגי להו בברכה חדא וראוי לעשות כדבריהם ואע"פ שאינו דומה יפה. והוי יודע דבכל דוכתא כל היכא דאיפשר בברכה חדא אסור לגרום לרבות וכן מוכיח במסכת יומא בפרק בא לו [ע' ע"א] ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרין [מ"א ע"א] דאמרינן התם ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ספר תורה וניקרי ביה אמר ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה כיון דאיפשר לו לפטור בברכה אחת. והיכא דבא לשחוט בהמות הרבה וברך ודעתו על כולן ובעוד שהוא שוחט בא חברו לשחוט מהם, קרוב לומר שאינו טעון ברכה שכיון שברך ודעתו עליהם ועדין דעתו גם כן עליהן לשחטן דליכא משום נמלך והרי נפטרו באותה ברכה והאי גמר מצוה הוא דעביד.
<h2>דף פז.</h2>
שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסותו. תנו רבנן ושפך וכסה מי ששפך יכסה, מנין שאם שחט ולא כסה וראהו אחר שחייב לכסותו, שנאמר [ויקרא י"ז] ואומר לבני ישראל, מצוה זו על [כל] בני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו. ותניא אידך [ושפך וכסה] מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה. ותו ההוא [מינאה] דסעד קמיה דר' אמ' לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, אמר לו כוס של ברכה [אני שותה, יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה] שוה ארבעים זהובים. פירוש, ואפילו היכא דליכא אלא חדא ברכה לחודה כי הא. והוא הדין במצוה לחודה, כדאמרינן התם בפרק החובל [ב"ק צ"א ע"א] בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה שאם קדם אחד והרגו או קצצו משלם עשרה זהובים וכלן שכרן עשרה זהובים שאין שמין המצות להקל ולהחמיר. וכי איכא ברכה ומצוה כולהו כחדא חשבינן דברכה משום מצוה הוא. מיהו אין דנין לזה בבבל משום דלא הוי מידי דחסרון כיס כדמוכח התם בפרק החובל, מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה. כסתו הרוח חייב לכסות, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. והא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות, אוקמה ר' זירא בשרשומו ניכר, אבל אין רשומו ניכר הוה לי[ה] כמי שכסתו הרוח ואינו חייב לכסות.
מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות, נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים. פי', ואומדין אילו היה היין מים אם היה בו מראה דם אם לאו. נתערב בדם בהמה או בדם חיה, כלומר שאינה שחוטה. רואין אותו כאלו הוא מים, ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. פי', דר' יהודה סבר מין במינו לא בטיל. דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות, [אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות].
<h2>דף פח.</h2>
[תנו רבנן את דמו מלמד שכל דמו חייב לכסות] מכאן אמרו חכמים דם הניתז ושעל אגפים חייב לכסות, אמר רשב"ג בד"א בשלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קא מיפלגא, תנא קמא סבר כל דמו, ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו, ורשב"ג סבר דמו המיוחד. פי', דהיינו דם הנפש. והילכתא כתנא קמא דמתני' וכדפרשה ר' יהודה וליתה לדרשב"ג, דקאמר' [ערובין פ"ב ע"א] כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, ואפילו ר' יוחנן לא פליג עליה אלא בבמה אבל באימתי מודה, הילכך עבדינן כרבנן וכדפרשה ר' יהודה ודלא כרשב"ג. זה כתב רבינו אלפאסי ז"ל. ולפום האי שיטתא מפרשי' הכי [דכי אמרו במאי קא מיפלגי אדר' יהודה ורשב"ג קאמרי ותרויהו פליגי אליבה דתנא קמא, והכי קאמ'] ת"ק סבר כל דמו כדקאמ' בהדיא. ור' יהודה פירש לת"ק דכי אמרי' כל דמו לאו למימרא דכל דמו טעון כיסוי אלא שכל דמו בתורת כיסוי, לומר שאפילו נתפזר וניתז דם הנפש ונשאר דם שאינו של נפש דיו שיכסהו, וכשאין שם דם אלא הוא ודאי [חייב לכסותו] כדקתני בהדיא. ורשב"ג [סבר לת"ק דכי קאמר כל דמו הינו למימרא] דבעינן דמו המיוחד. והילכתא כת"ק ואליבא דר' יהודה וכדמתני'.
מתני'. במה מכסין ובמה אין מכסין, מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובחרסית. פי', שברי כלי חרס. ובלבנה ובמגופה. פי', כסוי חבית. שכתשה. אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול גס ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשה. ולא יכסה עליו את הכלי. כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו ודבר שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. היכי דמי חול דק אמר רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו. תנו רבנן וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי, ת"ל בעפר, אין לי אלא בעפר מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסים ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה ולבנה וסיד וחרסית ומגופה שכתשה, ת"ל וכסהו, יכול שאני מרבה זבל גס וחול גס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשה וסובין וקמח ומורסן, ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, לאחר שריבה הכתוב [ומיעט. פי', לאחר שריבה הכתוב] מדכתיב וכסה. מיעט. פי', מדכתיב בעפר, מרבה אני את אלו שהן מין עפר, [ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר.] ולא תקשי לך מתני' דהכא מגדל צמחים, דאיכא למימר דלאו דוקא אלא למעוטי דבר גס כחול גס וכפיית כלי הוא דאתא. גרסינן בפרק השוחט אחד בעוף [ל"א ע"א], אמר ר' זירא אמר רב(א) השוחט צריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה [שנאמר (ויקרא י"ז) וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה]. וביום טוב [נמי] בפ"ק [ז' ע"ב] איתיה. פי', ובהזמנה דמזמן לה לעפר דלמטה סגיא והכי מוכח לעיל [ל"א ע"א] בהדיא.
<h2>דף פח:</h2>
דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא [בדבר] שזורעין בו ומצמיח. פי', דסבר רב נחמן דכללא דמתני' דוקא דדוקא מגדל צמחים בעינן ולאפוקי בריתא דלעיל דמרבה נסורת חרשים ונעורת פשתן ושחיקת אבנים, דעפר בעינן ומסתמא לא הוי עפר אלא [דבר ש]זורעין בו ומצמיח אלא אם כן פרטו הכתוב בפירוש שקורהו עפר. ונפקא ליה הא לרב נחמן מדתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות. פי', חררים במדבר ארץ מלחה [ירמיהו י"ז]. שורף טליתו ומכסה [בה]. פי', והא מוכחא בהדיא דמתני' דמגדל צמחין דוקא הוא ודלא כמתניתא דלעיל דאלו לדידיה דמכשיר בשחיקת אבנים כל דכן בהא. ובאפר סגיא לן משום דאירבי בהדיא בלשון עפר כדבעינן למימר [קמן].
היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה. ואפר אשכחן דאיקרי עפר, דכתיב [במדבר י"ט] ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. וזהב נמי איקרי עפר, דכתיב [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. ודעת רבינו ז"ל בזה אינו מבואר. [אמר רבא] בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר [בראשית י"ח] זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. אמר ר' אלעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה שנא' [איוב כ"ו] תולה ארץ על בלימה. פי', בולם חוסם. אמר ר' אבהו אין העולם מתקיים אלא בזכות [מי] שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר [דברים ל"ג] ומתחת זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. פי', כלה מתני' פשיטא דחובת הגוף היא ולא חובת קרקע ולא איצטריך למיתני בארץ ובחוצה לארץ וכו', אלא משום מוקדשין נקטה דשיכי בארץ, ומוקדשין איצטריכא ליה כדמפרש בגמרא. וכל היכא דתני בארץ ובחוצה לארץ תני בפני הבית ושלא בפני הבית. ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. פרשו בגמרא [מפני] שאין לו כף עגול והוא אותו עובי בשר שסביבות עצם הקולית, [ורחמנא אמר (בראשית ל"ב) אשר על כף הירך]. ונוהג בשליל. פי', עובר הנמצא במעי אמו והוא בן תשעה חי. ומתני' ר' מאיר היא כדאיתא בגמרא דסבר דחשיב כבהמה בפני עצמו ואינו ניתר בשחיטת אמו וטעון שחיטה וסבר דחלבו נמי אסור, והילכך איסור גיד הנשה נוהג בו. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר [משום] דסבר ר' יהודה דניתר הוא בשחיטת אמו וכל שניתר בשחיטת אמו גידו מותר והוא הדין לחלבו, [אבל מאי דתני במתני' וחלבו מותר לאו מילתא דר' יהודה היא אלא דכולי עלמא ולאו אשליל קאי אלא אגיד כדאיתא בגמרא.] ואין הטבחים נאמנין עליו [דברי ר' מאיר]. פי', לומר נטלנו אותו, לפי שמקילין בו ואין נוטלין אותו כלו. וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב. פי', חלבו של גיד דהינו שמנו, דרבנן סברי דאין צריך לחטט אחריו של גיד ולהוציא שרשיו ושמנו המובלעין בבשר אלא מה שהוא נראה למעלה מן הבשר ובזו אין מקילין.
<h2>דף צא.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם. פי', לעצם הקולית אסור וחייבין עליו. פי', והוא גיד שפושט [בכל הירך] והוא על הכף כענין שכתוב עליו [בראשית ל"ב] אשר על כף הירך. חיצון הסמוך לבשר. פי', והוא גיד אחר שמובלע בתוך הכף אסור ואין חייבין עליו. פי', דלאו דאוריתא אלא מדרבנן.
<h2>דף צב:</h2>
אמר שמואל חלבו של גיד הנשה מותר לדברי הכל. פי', והינו וחלבו מותר דתנינן אגיד קאי ולא אשליל. ודברי הכל היא, והא מיפלג פליגי. פי', והא מיפלג פליגי עליה דשמנו של גיד דאיכא דאסר כולו ואיכא דאסר קצתו והיכי אמרת דכולו מותר לדברי הכל. דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו. פי', משרשיו. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר גוממו עם השופי. פי', חותך בו עם גובה הבשר, לומר שמה שנראה מן הגיד [ומשמנו] על הבשר חותך, ומה שמובלע בתוכו מניחו ומותר. ומודה שמואל דאסור מדרבנן. פי', לר' מאיר. ולר' יהודה מה שנראה על הבשר. דתניא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. [פי', שקדשו עצמן במותר להם כדי לעשות סייג לתורה נהגו בו איסור].
אמר רב ששת אמר רב אשי חוטי חלב אסורין. פי', חוטין שבתוך החלב אסורין משום חלב ואין חייבין עליהם דחלב אמר רחמנא ולא חוטין. [חוטין] שבכליות אסורין. פי', משום חלב ואין חייבין עליהם. פי', מדאוריתא כדפרישנא. לובן שבכוליא. פי', חלב שעל [גבי] הכליות מתפשט ונכנס תוכן, ועל מה שבתוכן אמרי' ר' ור' חייא חד אסר וחד שרי, רבה ממרטיט ליה ר' יוחנן ממרטיט ליה, כלומר שהיה נוטלו יפה. רב אסי גאים ביה. פי' רבינו ז"ל, [כלומר] לא היה מדקדק בנטילתו, והביא ראיה על לשון גאים כדאמרינן לקמן [צ"ו ע"א] לענין בר פיולי דהוה מנקר אטמא קמיה דשמואל חזיה דהוה גאים ביה, כלומ' שלא היה מדקדק בנטילתו, אמר ליה חות ביה טפי, כלומר לשרש אחריו. אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא, דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר. פי', שעל הכסלים יש חלב והוא מתפשט ונבלע בתוך הכסלים, ועל מה שנבלע בתוכו הוא אומר חלב שהבשר חופה אותו מותר. אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים, הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. פי', דעל הכליות דקאמ' [לאו] לישנא דסמוך הוא אלא לישנא דעל ממש הוא.
<h2>דף צג.</h2>
גופא אמר ר' אבא אמר רב יהודה [אמר שמואל] חלב שהבשר חופה אותו מותר. איני והאמר ר' אבא [אמר רב יהודה] אמר שמואל האי חיוארא דתותי מתני אסור. פי', הוא חלב שעל הכסלים והמתנים מכסין אותו והוא למטה להן. אמר אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. פי', מתפרקת היא ומתפרדת על יד תנועת הליכתה ואז נגלה אותו חלב שאינו מובלע בתוך הבשר עצמו אלא שהמתנים מוטלות עליו. ולא שנא בין גסה לדקה כלל דהא דרשי' לקמן כל חלב שור וכשב ועז, דבר השוה בשור וכשב ועז.
אמר ר' אבא אמר שמואל חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב, פי', שאמרה תורה. ואמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין משום דם. פי', הם חוטין שבזרוע. ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. פי', אפילו לאו דוקא, דלצלי לא בעי ולא מידי כל היכא דמשום דם. וכן מוכח בפרק הזרוע [קל"ג ע"א] ולקמן [צ"ג ע"ב] גבי אומצא דאסמיק, אלא לרוחא דמלתא נקטיה כלומר לכל מידי דחזי. אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרירה. פי', ראש המעי עד אמה צריך לגרר אותו בסכין מפני החלב שבו, וזהו חלב שעל גבי הדקין שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא. פי', לעיל באלו טרפות [מ"ט ע"ב].
ואמר ר' אבא אמר שמואל האי תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים. פי', אקליבוסתא עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין אנקא, ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונביל. ורבינו ז"ל כתב היכא דליפן אטמאתא, כלומר שהן מחוברות, זהו חלב שעל הכסלים. ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה מחברתה כסול, כדתנן [בכורות מ' א'] השחול והכסול. וקאמרי רבואתא שהחלב שתחת הירכים בראש הכסלים הוא חיוארא דתותי מתני, [וקרום מפסיק בין זה החיורא ובין השומן שהוא תחת זה החיורא והעליון אסור והתחתון מותר].
ואמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. פי', עוקץ אנקא והוא חוטי דכפלי. [חמשה] חוטי אית בכפלי. פי', פלנקש, ובו חמשה חוטין אסורין משום דם. תלתא מימינא כלומ' שלשה לצד ימין ותרתי משמאלא, תלתא מיפצלי לתרי, ותרי מיפצלי לתלתא תלתא. פי', שלשה של צד ימין מתפצלין לשנים שנים, כלומר ששנים חוטין יוצאין מכל אחד ואחד. ושנים של שמאל מתפצלים לשלשה שלשה, כלומ' שלשה חוטין יוצאין מכל אחד משנים אלו. למאי נפקא מינה כלומר מנין שלהם, דאי שליף להו חמימי משתלפי, כלומר שאם בא ליטלן כשהן חמין נמשכין יפה ונמשכין כלן לגמרי, ואי לא בעי לחטוטי בתריהו פי' עד שימצא כמנין הזה. ואליה גופה אע"ג דאיקריא חלב, כלומר דסלקא לגבוה שריא [קי"ז ע"א]. [פי', דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה תמימה אפילו הכי שריא,] דכתיב [שם ז'] כל חלב שור וכשב ועז, דבר השוה בשור וכשב ועז הוא דאסור ואליה הואיל ואינה שוה בשור וכשב ועז דבכשב הוא דקרבא ובשור ועז לא קרבא שריא.
ואמר אביי ואיתמא רב יהודה חמשה חוטי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא. דטחלא ודכולייתא ודכפלי משום תרבא, דידא ודלועא משום דמא. פי', ואי חתכינהו ומלחינהו סאגי להו ואפי' לקדרה. ולצלי לא בעי מידי, וכל היכא דמשום דמא הכי דינא.
ואמר אביי [ואיתמא רב יהודה] חמשא קרמי הוו, תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דטחלא ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דביעי ודמוקרי משום דמא. פי', קרום שיש על ביצי הזכר של בהמה ועל המוח אסור משום דם. וקרום שעל דד הטחול אסור, כלומר משום חלב וחייבין עליו. [פי', דאיסור זה דאוריתא.] ושעל הטחול כלו אסור ואין חייבין עליו, כלומר דאיסוריה מדרבנן. והכי מוכח בגמרא. ובכוליא [איכא] תרי קרמי עילאה אסור וחייבין עליו, תתאה אסור ואין חייבין עליו. ביעי חשילתא. כלומר ביצי זכר שנעקרו קצת ומעורין עדיין שלא נעקרו לגמרי. רב אסר כלומר מפני אבר מן החי, ורב אסי שארי. פי', שחיות יש בהם. אמר ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילאתא שריין ואת לא תיכול משום שנא' ואל תטוש תורת אמך [משלי א'], כלומר שמנהגם היה שלא לאכול.
<h2>דף צג:</h2>
אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה, כלומר דליכא דם. מכאן ואילך אי אזרען אסירן ואי לא אזרען שריאן, כלומר דלית בהו דם עד שמזריעין. מנא ידעי', דאי אית בהו שוריאקי סומקי אסירן כלומר אם יש בהן חוטין אדומין הרי זו ראיה שהזריעו ואסורין, ואי לא שריאן.
אומצא ביעי ומוזירקי. פי' [אומצא, אומצא] דאסמיק [בשר שהוא אדום ביותר] והוא שניכר בה שנצרר הדם לתוכה, וביצי זכר, ומוזירקי הינו חוטי הצואר, ושלשתן אלו אסורין משום דם. פליגי בה רב אחא ורבינא רבינא אסר ורב אחא שרי ומפרש לקמן פלוגתיהו. בכל התורה כלה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא כלומר כל היכא דפליגי הלכה כרבינא לקולא, בר מהני תלתא דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא והשתא מפרש פלוגתיהו.
האי אומצא דאסמיק, חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי. פי', הדם זב ומותר אפילו בלא חתיכה ומליחה. אותביה אגומרי, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מישב שיבא ליה, כלומר שואב הוא הדם ומותר. וחד אמר מצמת צמתא ליה, כלומר צומת אותו שלא יצא הדם ואסור. והילכתא מישב שיבא ליה ושרי. וכן ביעי וכן מוזירקי. ביעי בקרמיהו חתכינהו ומלחינהו אפי' לקדרה שריאן, תלנהו בשפודא ובית שפודא לתתאי מידב דאיב ושרו. פי', מאי דאמ' רבנו ז"ל ובית שפודא לתתאי חומרא בעלמא הוא ולאו מן דינא, אנחינהו אגומרי מישב שיבא ליה ושרו. פי', הא דאמרי' באומצא דאסמיק דבעי' חתיכה ומליחה ודאי בעלמא דם האברים כל היכא דלא פריש מישרא שרי לגמרי ובשרא מיכליה כשהוא חי מישרא שרי בלא חתיכה ומליחה כלל כדפרישנא [לעיל] בפרק קמא [י"ד ע"א]. ולקדרה נמי בלא מליחה כלל מותר כל היכא דיהבי בה בישרא במים רותחין דחלטי ליה ומיצמת צמתי ליה ולא נפיק דמא אלא כדקאי קאי ושריא. וכל מליחה באה להכשיר הבשר ליתן [אותה] לתוך הקדרה בעוד שהמים צוננין שאלמלא המליחה היתה פולטת דם משעה שמתחממים המים עד שרותחין אבל המלח מפליט בכדי מה שהיתה פולטת בשעור זה עד שרתחו המים. אבל בשר זה שניכר שניצרר הדם לתוכה הרי הוא כמי שהוא בעין ואינו יוצא מידי דמו אלא בחתיכה ומליחה מה שאין כן בשאר בשר דסגי ליה במליחה והכא בעינן חתיכה ומליחה ובהכי סגי לן לעולם לכל היכא דחיישי' משום דמא. ובצלי לא בעי מידי לעולם.
[פסחים ע"ד ע"ב] האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור. פי', אם נתנו [בשר] בתוך חומץ שדרכן היה בכך לתת בשר חי בתוך חומץ ואוכלין אותו. אם היה בשר שהאדים וניכר בכך שנצרר הדם לתוכו הוא וחלייה אסור. פי', לפי שהדם בעין ואינו כשאר בשר שדמו מובלע בתוכו כדפרישנא לעיל, והדם מתערב בחומץ. לא אסמיק הוא וחלייה שרי. פי', שהחומץ צומת אותו והוה ליה דם האיברים שלא פירש ומותר. רבינא אמר אע"ג דלא אסמיק נמי חלייה אסיר אי איפשר דלית ביה שוריאקי דדמא. פי', לחלוחית של דם. אמר ליה מר בר רב אשי אבא מיגמע ליה גמועי, כלומר מיגמע החומץ לומר שהוא מותר. איכא דאמרי רבינא גופיה מיגמע ליה גמועי. והילכתא לא אסמיק הוא וחלייה שרי. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימנא לא הוה חליט ביה זימנא אחריתי, כלומר כיון שחלט בו החומץ נעשה רפוי ואינו ראוי לחלוט בו שהוא חשוב כמים. ומאי שנא מחלא תימהא, כלומר מאי שנא זה מחומץ שאינו חזק [מעיקרו שהרי חולטין בו ואע"פ שאינו חזק]. אמר ליה [התם] איתיה לקיוהא דפירא בעיניה, כלומר ישנו לכח הפרי בעינו, הכא ליתיה לקיוהא דפירא בעיניה, כלומר שסר כחו ונחלש ונשתנה על ידי שחלטו בו.
[פסחים ע"ד ע"א] אמר רבא האי מוליאתא שריא. פי', מה שמחתכין דק דק בשר שלא נמלח כלל וממלאין ממנו התרנגולת או הגדי מותר. אמר ליה אביי והא [קא] בלעא דמא. פי', שזה הבשר פולט ובולע הגדי או התרנגולת. [אמר ליה] כבולעו כך פולטו. והלכתא מוליאתא שריא ואפילו פומא לעיל, ודוקא לצלי כעין הפסח שהוא צלי. פי', שהוא כעין זה שנותנין בני מעיו לתוכו וצולהו, אבל לקדרה לא.
רישא בכבשא תלייה אבית השחיטה מידב דייב. פי', כשרוצין להסיר ולהשיר שער הראש נותנין עליו מים ונותנין אותו על האש ויש לחוש למוח שבתוכו שיש בו דם ואי איפשר [לו] לצאת מפני עצם הקדרה שמפסיק. ואמרי' תלייה אבית השחיטה מידב דייב, כלומר אם כשנתנו על האש נתנו על בית שחיטתו הרי הדם זב משם ומותר מפני שעצם הקדרה נקוב שם. אצדדין, כלומר אם הראש כשהוא על האש מונח על צדדיו, מיקוא קוי, כלומר מתכנס הדם לתוכו ואינו יוצא משם ואסור. אנחירי, כלומר אם הניחו על נחיריו אם דץ ביה מידי ופתחיה כי היכי דליפוק דמיה, כלומר אם נעץ בו דרך הנחירים שום דבר כדי לפתוח יפה נקב הנחירים לצד הראש שרי ואי לא אסיר. ובגמרא איכא דאמרי אנחירי ואבית השחיטה דאיב, אצדדים אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסיר. מיהו מוקרא בלחוד הוא דאסור ואידך בישרא שרי דהא איכא קדרה דמפסקא, דלא מצית אמרת דלא מפסקא דאם כן מידב דייב ושרי אלא כדפרישנא. וכן מה שמהבבין הרגלים יש לחוש מפני הפרסות שהן מפסיקין ואין יכול האש לשאוב לפיכך צריך להזהר שלא להבהב אלא מעט, [או לחתוך קצת מן הפרסות.] אבל מה שמהבהבין התרנגולת בנוצתה אין לחוש בדבר דהוה ליה כצלי. והני מילי דאסרי' מוקרא בלחוד, הני מילי בצלי, אבל בקדרה אוסר קרום המוח בששים [דהא ודאי קרום המוח בששים ואוסר שאר מה שבקדרה בששים] דהשתא ודאי בקדרה [על ידי הרוטב] פליט מנחירי ומבית השחיטה.
[פסחים ע"ו ע"א] אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו. [פי',] בתנור אחד עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם להאיך והדר [אזיל] היאך ומפטם להאי. פי', שהבשר הכשר מפטם [בשר] הנבלה, כלומר שנותן בו טעם משמנו, וחוזר בשר הנבלה ומפטם הבשר הכשר, כלומר שנותן בו טעם. ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא היא. פי', שהרי ממשו של איסור אין בו וכיון שכן אין פטום זה אלא ריחא בעלמא ולא כלום הוא. עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. פירוש. שצלאו אותם בתנור אחד והתיר. כתב רבינו אלפאסי ז"ל הא מילתא פסקו בה רבואתא ז"ל כלוי, וסיעוה למילתא מהאיך דגרסינן בפ' השוכר את הפועל [ע"ז ס"ו ע"ב] לענין בת תיהא, גוי לישראל שפיר דמי, ישראל לגוי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. פי' הרב בעל הערוך ז"ל דבת תיהא הוא נקב שנוקבין במגופת החבית ומניחין פיהם על פיו ושואפין ריחו של יין ויודעין מה טיבו. גוי לישראל שפיר דמי דהא ליכא למיחש למידי, ודאי פשיטא ולא צריכא למימר אלא משום אידך דישראל לגוי ובהא פליגי אביי ורבא, דאביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. פי', הכא לאו משום הנאה דריחא פליגי אם ראויה שתאסר אם לאו דהא לא איפשר מתרי טעמי, חדא מדאמרי' עלה בגמרא דפלוגתיהו כתנאי, דתניא הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית [של יין] של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר, ואביי כר' מאיר ורבא כר' יהודה, והכא ליכא למימר משום הנאה דהנאה דתרומה שריא לעולם כל היכא דלא קליה לאפוקי שאינו רשאי להסיקה תחת תבשילו אבל כל היום רשאי להריח בה. ועוד ההנאה כל היכא דלא מיכוין מישרא שארי, דקימ"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, ואביי ורבא תרויהו כותיה סבירא להו כדמוכח בפסחים [כ"ו ע"א], והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך דלאו ברשיעי עסקינן, ולא תימא פסיק רישיה הוא [דלא סגיא דלא מיתהני וכיון דכן אע"ג דלא מיכוין אסור] וקימא לן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא לענין הנאה ליתה, דהא אמרי' במסכת שבת [כ"ט ע"ב] לר' שמעון [גבי כלאים] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אלמא לא חשיבא הנאה כל היכא דלא מיכוין לה איהו ואע"ג דודאי מטי ליה הנאה. אלא טעמיהו דאביי ורבא משום טעמ' דאכילה, דאביי דאסר סבר ריחא מילתא היא, כלומר דבר עיקר הוא, והילכך כשהוא מניח פיו עליה ושואף הריח וקולטו בגופו אסור מדין אכילה שהוא שבע מאותו ריח ואכילת ריח באיסורין אסור. ורבא סבר ריחא לאו מילתא הוא למימר דלא חשיבא ליה אכילה דאכילת ריח לאו כלום הוא. ולאביי דאסר מדין אכילה אע"ג דלא מכוין כלל אסור דהא קימא לן [סנהדרין ס"ב ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה. וקימא לן כל היכא דאיפליגו אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהילכתא כלוי דקאי כרבא, והדין סברא דקמאי. ואיכא מאן דפליג עלייהו בהא מילתא ואמ' דהילכתא כותיה דרב דהא מסתבר טעמיה מיהא דתניא [פסחים ע"ו ע"ב] הרודה פת חמה. פי', הרודה פת מן התנור ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר ר' יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות, אמר ר' שמעון בן לקיש פת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור, והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ועוד דהא תני [שם] רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח. פי', בחלב. וההיא ביניתא. פי', [דג.] דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, דאלמא כרב סבירא ליה. ותו דאמר רב אשי עלה אפילו באפי נפשה אסירא משום דקשה לדבר אחר. פי', צרעת. משמע דמודה לרבא מפרזקיא אלא דמוסיף עליה. ואנן לא איסתבר לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל. והני ראיות דדחו להו לפסקא דקמאי אית להו דחיאתא, דהא דריש לקיש לא הויא ראיה למידחי בה דלוי ורבא, דלוי רבה הוא לגבי ריש לקיש ולא הוי מימריה דריש לקיש קושיא עליה דלוי. ורבא נמי דהוא בתרא לא סבירא ליה הא דריש לקיש וקימא לן הלכתא כבתראי. והלכך כד מסלקת להאי מימרא דריש לקיש מהכא. פי', ונימא דליתה לדריש לקיש אלא אפי' בפת חמה וחבית פתוחה פליגי, השתא אשתכח דקאי רב כר' מאיר דאסר, ולוי כר' יהודה דשרי. ואפי' בפת חמה וחבית פתוחה וקימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה [ערובין מ"ו ע"ב]. ולא עוד [אלא] דר' יוסי נמי לענין ריחא כר' יהודה סבירא ליה, דלא פליג ר' יוסי עליה דר' יהודה אלא בשעורים שהשעורים שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חטים שאינן שואבות כר' יהודה סבירא ליה דריחא לאו מילתא היא. והכי מוכח בודאי דר' יוסי כר' יהודה, מדר' מאיר דאסר לא מפרש טעמא כלל ור' יוסי איצטריך לפרושי טעמא אלמא דסבירא ליה ודאי ריחא לאו מילתא היא אלא שעורים שאני מפני שהן שואבות. ועוד דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא. פי', דקתני עלה מפני התערובת ודיקא בהדיא מתניתא דתערובת גופין קאמר שמא יתחלפו לפי שאין הפסח נאכל אלא למי שנמנה עליו [מתחלה] מחיים, טעמא מפני תערובת גופין אבל לתערובת טעמים לא חיישינן אע"פ שפסח זה נאסר לאותן שנמנו על הפסח האחר, ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה [ושינויא דחיק' היא]. ועוד דכי דייקת למימריה דרב [משכחת לה ד]שאיך בההוא מימרא דיליה דאמ' בהדין פרקא [ק' ע"א] אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתכה חתכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת החתכות. פי', חתכת נבלה שנפלה לקדרה על חתכה שעומדת על שאר החתכות ונתנה טעם באותה חתכה לבדה והוא מכיר אותה חתכת נבלה ומסלקה כיון שנתנה טעם באחת מן החתכות שבקדרה אותה חתכה שקבלה הטעם נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. והא דאמרי' כיון שנתן טעם בחתכה, נתן בה טעם לאו דוקא דכיון דמין במינו לא בטיל לא בעינן נותן טעם, אלא כלומ' שבלעה חתכה המותרת מן האוסרת כלל. והא דאמרי' לעיל חתכה עצמה נעשית נבלה טעמא משום דחתכה עצמה נעשית נבלה הא לאו הכי אינה אוסרת שאר החתכות משום דהוי פליטתה אסור והיתר מעורבין זה בזה וכי האי גונא לא אמרי' במין במינו לא בטיל, ואפי' לר' יהודה, דאי לא למה לי חתכה עצמה נעשית נבלה אלא כדפרישנא. ואמרי' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דא' מין במינו לא בטיל דאמר ר' יהודה [פ"ז ע"ב] גבי דם חיה שנתערבה בדם בהמה אין דם מבטל דם. פי', וכיון דסבר רב דמין במינו לא בטיל כר' יהודה דינא הוא דלימא ריחא מילתא היא ויאסור דריחא משהו מיהא הוי ולא בטיל לעולם במין במינו. הלכך ליתה לדרב יהודה דליתה לדר' יהודה אלא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה וקימא לן דכל איסורין שבתורה בששים ואפי' נתערב' גופו של איסור בדבר של היתר. פי', בשאינו מכירו וכל שכן מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה. וההיא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור למיכליה בכותח. וההיא בניתא דאיטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזקי למיכליה בכותחא לאו כרב שיכן בלחוד אלא אפלו ללוי אסור למיכלינהו בכותחא מאי טעמ' כיון דשריה למכלינהו בלא כותח אי שרית למכלינהו בכותח אשתכח כמאן דשרי לאטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבלה לכתחלה ולוי לא שרי לכתחלה הכין דהא לוי שצלאו קאמר ולא אמ' נצלין לכתחלה, ועוד דהא פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחודא בלא כותח הויא כדבר שיש לו מתירין אפלו באלף לא בטיל וכל דבר שהוא אחד מאלף כריחא בעלמא הוא ואפלו הכי לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי דבר שיש לו מתירין הוא. פי', ולהכי אסרוה לאכלה בכותח ולאו משום דסבירא לן כרב, אלו דברי רבנו ז"ל. ובעיקר ודאי קימא לן כותיה דמסתברא ודאי דפלוגתא דרב ולוי הינו פלוגתא דאביי ורבא, ולוי נמי דעבד עובדא כשמעתיה. אבל קצת דברי רבנו ז"ל אינן מחוורין, דמאי דכתב דרב לטעמיה דסבירא ליה דמין במינו לא בטיל ואפלו במשהו ולהכי אסר בריחא, ליתה, דהא אמרי' עלה בגמ' דפלוגתיהו כפלוגתא דפליגי תנאי בהרודה פת חמה והניחה על חבית יין של תרומה דהוא מין בשאינו מינו דהוי בששים לכולי עלמא ואמרי' דר' מאיר אוסר דסבר ריחא מילתא היא. ותו דהא אביי דסבר ליה נמי כרב וסבירא ליה דכל איסורין שבתורה בששים, אלמא דליתיה להאי טעמא דאמרי' דרב דאסר משום דמין במינו לא בטיל וריחא משהו הוי דהא אביי דאסר סבירא ליה דכל איסורין שבתורה בששים. אלא הכא ודאי למאן דאסר נותן טעם חשבי' ליה. ומאי דקאמר נמי דלוי לא שרי לכתחלה אלא בדיעבד. ליתה, דהא בת תיהא לכתחלה הוא דשרינן לה בישראל לגוי להריח לכתחלה דאי דיעבד מאן דאסר מאי קאמ' ומאן דשרי מאי קאמר מאי נפקא ליה מינה מאי דהוה הוה. והא דקאמר נמי דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח משום דריחא משהו מיהא הוי וחשיב כאלו מן הבשר מעורב בפת וכיון שכן ואיפשר לאותה פת לאכלה בלא כותח והוה ליה כדבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפלו באלף לא בטיל. ליתה, דהא אשכח בשר בחלב דמותר כל היכא דליכא נותן טעם, דהא אמרי' [קי"א ע"ב] בדגים שנתבשלו בקדרה שנתבשל בה בשר שמותר לאכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם בר נותן טעם, ולא אסרי' ליה משום דדבר שיש לו מתירין מפני שאיפשר לאכול הדגים בלא כותח. אלא ודאי לא חשיב דבר שיש לו מתירין הואיל ונאסר עם כותח לעולם, ודבר שיש לו מתירין הינו כשיש [היתר] אחר איסורו כגון ביצה שנולדה ביום טוב. ומאי דקשיא ליה לרבנו מההיא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא לאכלה בהדי כותחא. שתי תשובות בדבר, חדא דאפלו איתא הכי דמתניתא דרב כהנא כרב לא איכפת לן דלוי נמי תנא הוא ותני מתניתא, ואי עובדא דרבא מפרזקיא נמי לא איכפת לן למימרא דרבא סתמא דהוא רבה בריה דרב יוסף בר חמא דחריפא סכיניה עדיפא לן. והא דאמ' רב אשי עלה אפלו באפי נפשה נמי אסור משום דקשה לדבר אחר, לאו דמודה לדינא דרבא מפרזקיא אלא למימרא דהכא ליכא למימר עלה משום איסורא דמשום הזיקא אסיר. ועוד נראה לומ' דמתניתא דתני רב כהנא כולי עלמא היא וכלהו מודו בה ואפלו לוי, תדע דאי כרב ודלא כלוי ותתסר מדינא פת זה בכותח, מאי אריא לאכלה בכותח אפלו באפי נפשה נמי אסירא מפני הרגל עבירה, כלומ' שלא יבא לטעות לאכלה בכותח כי ההיא דקימא לן [פסחים ל' ע"ב] אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. אלא ודאי מתניתא דרב כהנא כלוי שיכא ואפלו ללוי אסור לאכלה דאע"ג דריחא לאו מילתא היא ושריא מכל מקום כיון שהוא טועם בפת טעם בשר אם היה אוכלה בחלב הרי שטועם טעם בשר בחלב וכיון דליכא פסידא כלל דהא איפשר למיכליה בלא כותחא אמרו שלא לאכלה בכותח. והינו טעמא נמי בההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא דאסרי' ליה למיכליה בכותחא. הא לאו הכי בעלמא ודאי קיימא לן דריחא לאו מילתא היא כדברי רבינו ז"ל.
איתמר טבח שנמצא אחריו חלב, רב יהודה אמר בכשעורה, ר' יוחנן אמר בכזית. פי', דרכן היה שהטבחים [היו] מנקרין הבשר ולהכי אמר אם נמצא אחריו חלב בכמה קונסין אותו, רב יהודה אמר בכשעורה, ור' יוחנן אמר בכזית. אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעבירו. פי', דרב יהודה אירי להעבירו דבכשעורה מעבירין אותו שלא ליקח ממנו בשר עוד, ור' יוחנן אירי להלקותו דאם נמצא אחריו כזית חלב מלקין אותו, והוא הדין דמעבירין אותו, ואם לאו אין מלקין אותו. אמ' מר זוטרא כשעורה במקום אחד. פי', אין מעבירין אותו בשיעור מועט כזה אלא אם כן היה במקום אחד. וכזית [אפי'] בשנים ושלשה מקומות. פי', דכיון דמשכח ביה כזית אפי' בשנים ושלשה מקומות מלקין אותו. והלכתא להלקותו בכזית, להעבירו בכשעורה. פי', כתירוצא דרב פפא. מיהו אע"ג דמעברינן ליה אין דינו כחשוד, שהחשודין חזרתן קשה כדאיתא בסנהדרין [כ"ה ע"א] מפני שהן מזידין, אבל הכא לא חשבי' ליה מזיד אלא פושע וחזרתו קלה. ובקבלת חברות שיקבל [עליו] שיתנהג כחבר לענין זה בפני שלשה סגיא ליה כדמוכח בבכורות [ל' ע"ב] גבי חבר ונעשה גבאי. וכל הדברים הללו נדונין כפי מה שהם לפי כונת האנשים ולפי אונסם ופשיעתם. ויסוד דברים אלו וביאורם על ספר איסור משהו לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי ר' מאיר. פי', לפי שמקילין בנטילתו ואין מחטטין אחריו. ר' יהודה אומר נאמנין עליו ועל החלב. פי', משום דסבר דלא בעי חטיטה, כדפרישנא במתני'. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חזרו לומר אין נאמנין, אמר ר' יצחק ובזמן הזה נאמנין. אכשור דרי. [כלומר,] הוכשרו הדורות שהיו עתה הגונין [יותר]. לא, אלא מעיקרא סברוה כר' יהודה דאמר יקיים בו מצות נטילה. פי', והלכך היו מקילין בנטילתו, הדור סברוה כר' מאיר. פי', דבעי חטיטה. כמה דהוו דכירי דר' יהודה לא מהמני. פירוש, כמה שהיו זכורים אותו פסק שהיו פוסקים כר' יהודה היו מחזיקים בשמועתם להקל והיו מקילים בנטילתו ולהכי לא מהמני, השתא דאנשיוה לדר' יהודה מהמני. פירוש, עכשו ששכחו אותו פסק שהיו פוסקין כר' יהודה ואינן זכורין אלא דברי ר' מאיר נאמנין, שמדקדקין כראוי בנטילתו.
מתני'. שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר. פי', ואין לחוש שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל אחר ויאכל אותה עם גידה, שהרי ניכר הוא גיד הנשה, וניכר הוא שלא ניטל ממנה עדאין. ודוקא ירך כשהיא שלמה שעכשו ניכר יפה שלא ניטל ממנה גידה, אבל לא חתוכה שעכשו אינו ניכר, ויש לחוש שמא הנכרי יחזור וימכרנה לישראל אחר ואותו ישראל כסבור שניטל ממנה גידה כשרואה אותה חתוכה במקום הגיד ונמצא אוכל איסור. ואע"פ שמן הדין לא היה לו לסמוך בכך, כלו' בשביל שרואה אותה חתוכה לסמוך בכך שניטל ממנה גידה. חששו שמא טועה בכך. והא מפרשי' עלה היאך היה יכול ליקח אותה מן הגוי בחזקת כשירה.
שלמה אין חתוכה לא. פי', ארישא דמתני' מהדרי', ועלה דיקי' מדקתני טעמא מפני שמקומו ניכר מכלל דדוקא בשלמה שמקומו ניכר, אבל בחתוכה שאין מקומו ניכר לא, גזרה שמא יטול ממנו ישראל אחר וכסבור שניטל ממנה גידה. והשתא מפרש היאך יסמוך ישראל זה לאכול מה שברשותו של גוי בחזקת כשר. ופריש גזירה שמא יתננה לו, כלומר ישראל לנכרי זה בפני ישראל וידע בה ישראל זה שהיא כשרה. הילכך אם שלימה היא הרי מקומו ניכר וידוע שלא ניטל ממנה גיד הנשה. ואם חתוכה היא כיון שבפני ישראל נתנה. פי', ויודע בה ישראל [זה] בודאי שהיא כשרה, חיישינן שמא יתן ממנה הגוי לאותו ישראל. פי', וטועה בה כשרואה אותה חתוכה כסבור שניטל ממנה גיד הנשה ונמצא ישראל אוכל גיד הנשה. ואיבעית אימא חתוכה [לא], משום דגניב דעתיה דגוי, דסבירא ליה דלכבודו נתנה לו. פי', היינו גניבת הדעת דגוי שסבור שמה שתקן הישראל לעצמו שולח [לו], ומשביח הגוי בדעתו דבר זה לומר, דבר חשוב הוא שהרי לעצמו תקן וחזר ונמלך לכבודי ליתנה לי, והוא לא נתנה [לו] אלא מפני שאינה ראויה לו, כלומר בגידה נותנה לו עם הכל, ונמצא גונב דעתו של גוי. דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של גוי.
<h2>דף צד.</h2>
תניא היה ר' מאיר אומר לא יסרב אדם בחברו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד. ואל ירבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל. ואל יפתח לו חביות מכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו. פי', דרכן היה לתת יין בחביות ואין פותחין מהן אלא אותן ששותין שלא תעמוד האחרת פתוחה וחסרה ותקלקל היין, ולפעמים כשאדם נכבד בא אצלו פותחין לו לכבודו כדי לבדוק היין וליתן לו מן המשובח ואין חוששין להפסד. ואם מכר החביות לחנוני אין בפתיחתן הפסד של כלום כיון שהן עומדות למכור, ואם נכנס שום אדם אצלו והוא יש לו חביות מכורות לחנוני ומראה לזה שהוא פותחן לכבודו ונמצא מטעהו שזה סבור שפותחן לכבודו ומפסיד אותן בשבילו ואין בכך הפסד כלום [כיון] שכבר הן מכורות לחנוני. ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן. פי', דרכן היה בסיכה, ואל יביא [לו] הפך ויסרב בו לסוך והפך ריקן, וזה אינו מתכוין אלא לגנוב דעתו שיחזיק לו טובת חנם ולא יקבל ממנו. ואם בשביל כבודו מותר. פי', אם מתכוין בדברים אלו לכבדו בפני האחרים להחזיקו באדם חשוב מותר. עוד אמרו בגמרא שלא נאסר דבר זה אלא כשזה מראה [לו] שהוא עושה כן לכבודו אבל אם הוא אינו מתכוין כלל להטעותו כגון שפתח חביותיו והלה סבור שבשבילו פתחן והוא לא פתחן בשבילו כלל שאפי' לא נכנס זה אצלו [היה פותחן] אין לו להודיעו כך לא אמרו אלא שלא יהא מטעהו אבל אם הוא טועה מעצמו אינו נזקק לו.
תנו רבנן לא ימכור אדם לחברו סנדל של מתה בכלל [חיה]. פי', סנדל עור בהמה שמתה מאיליה ויאמר לו שהעור היה מבהמה שהיתה חיה ונשחטה. מפני שני דברים, אחד מפני שמתעהו. פי', שאין עור המתה [מאיליה] חזק כשל חיה ונשחטה. ואחד מפני הסכנה. פי', שמא על ידי ארס נחש שנשכה מתה ועדין יזיק למי שנועל סנדל ממנה.
ואל ישלח אדם לחברו חבית [של] יין ושמן צף על פיה, שלא יטעהו וסבור שהכל שמן. ומעשה באחד ששלח לחברו חבית [של] יין ושמן צף על פיה והלך וזמן עליה אורחים. פי', שהיתה בדעתו לעשות לו סעודות שצריכות הרבה שמן, ונכנס ומצאה של יין והלך וחנק את עצמו. ואין האורחים רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזמן אורחים בשני בצרות ולא היה לו ליתן לפניהם אלא כשלש ביצים בלבד, בא בנו [של בעל הבית ועמד לפניהם, נטל אחד חלקו] ונתן לו וכן שני וכן שלישי, בא אביו ומצאו שתופס אחד בפיו ושנים בשתי ידיו נטלו וחבטו על גבי קרקע [עד שמת], כיון שראתה אמו כך עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. אמר ר' אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל.
<h2>דף צה.</h2>
אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. פי', דחיישי' לעורב או שרץ שנטלה לזו שהיא כשרה והחזיר אחרת אסורה. [פי', ולוי פליג עלה בגמ' ושארי.] מיתיבי מקולין. פי', בית המטבחים. וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי מותר. פי', [ואע"ג דנתעלם מן העין מותר,] דאזלינן בתר רובה ורובה היתירא דהא מקולין וטבחי ישראל נינהו, [וקשיא לרב. ומתרצי'] נמצא שאני. פי', כשנמצא ביד גוי ליתה להאי חששא למימר דמעלמא אתאי אלא דמהכא שקל ורובא היתירא. אבל לעורב ושרץ אפי' במקולין וטבחי ישראל חוששין דהא מכולי עלמא שקלי. תא שמע תשע חנויות כולן מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זו מהן לקח אסור. פי', דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ובנמצא הלך אחר הרוב. פי', דהשתא בנמצא אין ספק זה שנולד לנו בחנויות אלא בלוקחין מאי זה מהן נפל בשר זה, ולענין הלוקחין לאחר שלקחו הרי חנויות אלו כאלו ננעלו, ובודאי מרוב הלוקחין נפל בשר זה ורוב הלוקחין בשר כשר לקחו דהא רובא דהיתירא נינהו. [והא קשיא ליה לרב דהא הכא דשרינן בנמצא ואע"ג דנתעלם מן העין.] ומתרצי' הכא נמי בנמצא ביד גוי. פי', לא נמצא בקרקע דהתם אסיר מפני שנתעלם מן העין משום חששא דעורבים, אלא בנמצא ביד גוי, וגוי שקיל מהכא, והכא רובא היתירא. ומיהו הא דשרינן ביד גוי דוקא שלא לקח הגוי בפנינו אלא שנמצא עכשו בשר זה בידו ועל שעה זו שנולד לנו הספק הדבר נדון ועכשו הולכין אחר הרוב שבשעה זו שנולד הספק כבר פירש בשר זה ממקום קביעותו וכל דפריש מרובא פריש. אבל אם לקח הגוי בפנינו [ואין אנו יודעין עכשו מאי זה מן החנויות לקח] הרי ספק זה על שעת המקח נדון ואסור כיון שלקח מן הקבוע. וכן הא דאמרי' בפסחים [ט' ע"ב] תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעי' מה[י מיניהו] שקל הינו תשע חנויות שספיקו אסור [דהוה ליה קבוע. דכל היכא דאיכא היתיר ואיסור וכל אחד בפני עצמו ניכר אפי' אחד מרובה על חברו נקרא חברו קבוע ונדון כמחצה על מחצה. אבל היכא דנתערבו ואין האיסור ניכר התם אזל ליה קביעותא ובטיל [כדינו] לפי מה שהוא]. ואסיקנא אלא רב היכי אכיל בשרא, איבעית אימא בשעתיה דלא איעלם, כלומר לאלתר שלא נתעלם מן העין כלל. ואיבעית אימא בצרור וחתום. פי', דליכא למיחש לעורב או לשרץ. ואיבעית אימא דאית ליה סימנא בגויה בי פיסקיה. פי', שיש לו סימן בענין חתך שלה, כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנאתא. פי', מחתך הבשר באלכסון שיהא לו שלש קרנות כדי שיכיר אותו שלא יוכל להתחלף. וקימא לן כותיה דרב.
<h2>דף צה:</h2>
רב חייא בר אבין איתביד ליה כרכשא ביני דני. פי', בין החביות ואחר כך מצאה. [אתא לקמיה דרב הונא] אמר ליה אית לך סימנא בגויה אמר ליה לא, אית לך טביעות עינא [בגויה] אמר ליה אין, אי הכי זיל שקול. [רב חיננא איתבד ליה גבא דבישרא. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סימנא בגויה אמר ליה לא, אית לך טביעות עינא אמר ליה אין, אי הכי זיל שקול.] אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרי' אבדתא בסימנין ולא בטביעות עינא. פי', שאם מצא אדם אבידה ובא ישראל אחר ונתן סימניה מחזירין אותה לו, ואם אין לו בה סימנין והיה לו טביעות העין אין מחזירין אותה לו. כיון דשמעתינהו להני שמעתתא. פי', דלעיל דסמכינן בהכי באיסורין דלית ליה סימנא ומהדרי' לדידיה משום טביעות עינא, אמינא טביעות עינא עדיף מסימנין. דאי לא תימא הכי סומא היאך מותר באשתו, והיאך בני אדם מותרי' בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא [ואלו כי האי בסימנין אסורין].
<h2>דף צו.</h2>
אמר רב יצחק בר משרשיא תדע דאפלו ניתו בתרי [ואמרי] פלוני דהאי סימניה והאי סימניה קטל גברא לא קטלינן ליה. פי', אע"פ שנמצא אדם שיהו בו אותן סימנין אין סומכין בכך להורגו, ואלו אמרי ידעינן ליה בודאי והאי ניהו קטלינן ליה. אמר רב אשי תדע דאלו אמר לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה. [פי',] פעמים שאינו מכירו אע"פ שנותן סימניו, ואלו אית ליה טביעות עינא בגויה כדחזי ליה ידע ליה. [פי', ואפי' הכי אבדתא לא מהדרי בטביעות עינא משום דחיישי' לרמאי, ואלו לצורבא מרבנן דאיתחזק בהימנותא מהדרי' כדאיתא בגמ'.] עד כאן דברי רבינו ז"ל. וגמר הדין לפסוק כרב, ותמיהא לן חדא עובדא דאמרי' בגמ' רב חנן מנהרדעא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבא שדו כבדא וכוליאתא, אמר ליה [זיל] שקול [ואכול] האידנא דהיתירא שכיחי טפי. הרי כאן שאפי' מפי העורבים התירן, ואלו לרב אפי' במקולין וטבחי ישראל אסור כדפרישנא לעיל [משום חששא דעורבים ושרצים דשקלי' ואתו מכולי עלמא]. לפיכך נראה לי דהאי עובדא דרב חנן ורב חייא בר אבין ור' חנניא [דאסרי בשר שנתעלם מן העין אי ליכא סימנין או טביעות עינא], כולהו כלוי דפליג עליה דרב [ושרי] בנתעלם מן העין, אלא במאי דמחמי' ביה רב טפי מנמצא ביד גוי דאסר ליה אפי' במקולין וטבחי ישראל דרובא התירא ובהא פליגי עליה דלוי סבר נתעלם מן העין כנמצא ביד גוי ונמצא בפי עורב כנמצא ביד גוי ולא חיישי' לעורב למשקל מכולי עלמא אלא מדוכתיה וכל היכא דבדוכתיה רובא היתירא הבשר כשר, וכל היכא דרובא איסורא או מחצה על מחצה נמצא בפי עורבים או נתעלם מן העין אסור דחישינן לעורבים או לשרצים דשקלי הא ומיתי אחריתי. והלכתא כלוי [דשארי בנתעלם מן העין. ומיהו דוקא היא דרובא היתירא], והיינו דרב חנן דשרי ההוא יומא משום דהיתירא שכיחי טפי, ואידך עובדי הוו בדוכתא דרובא איסורא או מחצה על מחצה ולהכי בעינן סימנא או טביעות עינא [ואי לא אסור]. הילכך בשר שנתעלם מן העין היכא דמקולין וטבחי ישראל דרובא דהיתירא מותר, [וכן נמצא ביד גוי או בפי עורב הכל מותר], והיכא דרובא איסורא או מחצה על מחצה [בנתעלם מן העין כלל] אסור, [ואין צריך לומר נמצא בפי עורב או ביד גוי.] וזה נכון וכדאי לסמוך עליו. ואיפשר שרבי' אלפסי ז"ל כיון דאיכא בשום דוכתא בשר שנתעלם מן העין [אסור], לא רצה לפרסם התירו בשום מקום. [והא דאסרי' בשר הנמצא ביד גוי היכא דרובא איסורא, הני מילי בנמצא ביד גוי ואין עליו שומר, אבל בשר שהוא בידו ויש שם שומר ישראל והגוי יודע באותו שומר הרי אותו בשר מותר ואפי' ביוצא ונכנס מותר כדתנן [ע"ז ס"א ע"א] אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אפי' יוצא ונכנס מותר]. והא דאמרי' לעיל גבי תשע חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב. איכא דמקשו מיהא [דתנן] בזבחים בפ' התערובות [ע"ג ע"ב] שור הנסקל. [פי', שנגמר דינו ליסקל ואסור בהנאה.] שנתערב בריבוא שורים כולן ימותו, [ופריך] וניבדרינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע. והכא נמי נגזור בנמצא ביד גוי או בקרקע משום שמא יקח מן הקבוע. איכא למימר דהתם נמי היכא דמיבדרי מנפשיהו ופריש חד, כל דפריש מרובא פריש [ושרי]. אלא התם לא גזרינן אלא דלא למיבדרינהו בידים, ובהא גזרינן אטו נסיב מניהו כדלא מיבדרי. וכן תירץ רב אחא משבחא ז"ל בסדר ויקרא. וכן הדין בספק דרוסה שנתערבה באחרות [שדינה כשור הנסקל שנתערב באחרים]. והא דאסרי' התם גבי שורים למינסב מיניהו כדלא מיבדרי משום דהוה ליה קבוע. קבוע דהתם לאו כקבוע דהכא דתשע חנויות דהתם גבי שורים הרי היתר ואיסור מעורבין זה בזה וכל שמעורבין ואין ניכר זה עם זה אין לומר בו קבוע אלא הרי הם בטלים בתערובתן לפי מה שהם, חולין חד בתרי, ותרומה באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים, ובשאינו מינו בששים כדאיתא לקמן. אלא עיקר האיסור משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי כדמפרש התם בגמ'. אי נמי משום דדבר שבמנין הוא וחשיב ליה ולא בטיל. והשתא דנחית להכי דלא בטיל אמרי' כל דפריש מקבוע פריש ולא מרובה אלא מקבוע דהוי כמחצה על מחצה.
הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו. פי', לחטט אחריו. ר' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה. פי', אין צריך חטיטה אלא די לו כמה שנראה על הבשר.
מתני'. הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו. פי', לחטט אחריו. ר' יהודה אומר יקיים בו מצות נטילה. פי', ולא בעי חטיטה. והילכתא כתנא קמא וליתא לדר' יהודה.
האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב. פי', דבריא הוא וחשיב [כדבעי למימר קמן, וכיון דכן] אע"ג דלית ביה כזית חייב, כדאמרי' באוכל נמלה כל שהוא חייב משום בריה שלימה שהתורה אסרה דבר זה והאוכלו [כלו] חייב אע"פ שאין בו כזית. ואע"ג דכתיבא [ביה בגיד הנשה] אכילה וסתם אכילה משמע דאית בה כזית, אפילו הכי חייב באוכל כלו אע"ג דלית ביה כזית דלא בא הכתוב אלא להחמיר כדפרישנא דכיון שאסרה תורה דבר זה ואכלו כלו חייב אלא לא באת אכילה דכתיבא אלא אע"פ שיש בגיד הנשה כמה זתים חייב בכזית [והוא הדין דאפי' אין בו כזית ואכלו שחייב עליו משום בריה]. אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר אשר על כף הירך והשאר אסור מדרבנן.
<h2>דף צו:</h2>
מתני'. ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה. כיצד משערין אותה כבשר בלפת. פי', כאלו הגיד בשר ואידך לפתות, [שזהו השיעור הבינוני, והראוי שראו חכמים לשער בו בסתם איסורין.] ושיעור זה [הוא] בששים, והכי מוכח בגמ'.
אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מריש אוניה. פי', אע"ג דבעלמא בצלי דנגע ביה איסורא בקליפה סגי ליה, הכא אסיר כוליה מאי טעמא כיון דחלב מפעפע. פי', מתחלחל ויורד לתוך הבשר. מובלע בכוליה גופיה. פי', נבלע הוא בתוכו ולא סגי ליה בקליפה, ולא משערינן ליה בששים, דלא אמרינן ששים לעולם אלא בקדרה, והתם נמי בניער את הקדרה כדאמרי' לקמן [ק"ח ע"א], כלו' שחתכת ההיתר שנגעה בו האיסור הוא בתוך הרוטב שעכשיו הטעם מתפשט [בהם בשוה] יפה בכל מקום אבל לא בצלי ולא במליחה. אבל אי כחוש הוא קימא לן כר' יוחנן דאמר בגמ' קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ודעת רבותינו ז"ל דשומן גיד לא שנא כחוש ולא שנא שמן קולף ואוכל עד שמגיע לשומן, דלא אמרו מפעפע אלא בחלב דוקא, והתם נמי דוקא בשמן. ודעת רבותי ז"ל גם כן והני מילי בצלי אבל במליחה לעולם די לו בקליפה כלו' בנוטל את מקומו ואפלו בחלב בגדי שמן שלא אמרו מפעפע אינו אלא בצלי דהוא על ידי האור אבל לא במליחה.
וירך שניצלה בגיד הנשה שלו. פי' בשמנונית. קימא לן כשמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. פי', [עד שמגיע לשמנו של גיד,] דבצלי בקליפה שקולף מן ההיתר סמוך לו די לו. וקולף דאמרי', כלמ' נוטל את מקומו, דבכל רותח בעינן נוטל את מקומו כדאיתא בפסח שני [פסחים ע"ו ע"א].
<h2>דף צז.</h2>
תניא, קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם. פי', הא דקתני לא יבשל בה חלב ודאי בבת יומא היא, דיקא נמי דקתני סופא ואם בשל בנותן טעם, דאי לאו בת יומא אע"ג דאיכא נותן טעם מישרא שריא דהוה ליה נותן טעם לפגם, אלא ודאי בבת יומא איירינן [מדקתני ואם בשל בנותן טעם], ודוקא בבת יומא אסור לבשל בה חלב הא לאו הכי אלא דלאו בת יומא לכתחלה נמי מישרא שרי לבשל בה חלב, דכל שנפגם בעודו היתר שוב אינו נאסר ואפי' לכתחלה מותר, [מה שאין כן בשאר קדרות של איסור דאע"ג דלאו בת יומא אסור לבשל בהן לכתחלה.] ואם תאמר והרי חמץ בפסח שנפגם קודם זמנו שנפגם בעודו היתר ואפי' הכי אסור, כדאמרי' התם בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ו], מלוגמא שנסרחה חייב לבער כל זמן שלא נפסלה מלאכול לכלב, [אלמא אע"ג דנפגמה בעודו היתר נאסרה.] איכא למימר שאני חמץ דאית ביה תרי איסורי, איסור אכילה ואיסור הנאה, ואע"פ שנפגם לענין אכילה לענין הנאה ראוי הוא שראוי לחמע בו ולהכי חייב לבער, אבל לענין אכילה לא מיבעיא נפגם בעודו היתר אלא אפי' נפגמה לאחר שנאסרה ודאי בדין הוא דלא מתסרא בעינה ולא בתערובתה בשאינו מינה דכיון שנפגמה משרא שריא באכילה, אלא משום דחמץ אסור בהנאה וזה אע"ג שנפגם באכילה ראוי הוא להנאה שראוי לחמע בו עסות אחרות כל היכא דאיכא עליו תורת אוכל כלל דראוי לכלב חייב לבער, וכל היכא דלא רמי עליה חיובא דלבער כגון מלוגמא שהיא של גוי ונסרחה שנפגמה לגוי אע"פ שהיא ראויה לכלב מותר לו לאכלה בעינה או בתערובת בשאינו מינה, אבל לא במינה מפני שהוא מחמץ. ומלוגמא שנסרחה קודם זמנה עד שנפסלה מלאכול לכלב שוב אינו חייב לבער כלל דנפקא לה מתורת אוכל לגמרי והוי כעפרא [בעלמא], אלא שאסור לו לערב במינה מפני שהוא מחמץ. ואם תאמר והיכי אמרת במלוגמא של גוי שנסרחה וראויה לכלב שמותר לו לישראל לאכלה משום דלית בה תורת ביעור [לישראל שהרי הוא של גוי], והרי קדרות דלית בהו תורת ביעור ואפי' הכי קימא לן דאסור לבשל בהם בפסח. [פיר' מורי ז"ל,] איכא למימר שאני קדרות דאיסור שבהן בלוע ואין פגמו נראה, וכיון דכן אע"ג דלית בהו תורת ביעור מתוך שאין פגמו נראה חמור יותר [מן הפגום בעין], ואסור לבשל בהן ואפלו בשאינו מינו לכתחלה. וכי תימא [והיכי אמרי' גבי קדרות בפסח משום דאיסור שבהן בלוע ואין פגמו נראה אסור], והא בקדרה שבשל בה בשר דאיסור בלוע ואין פגמו נראה ושרינן לבשל בו חלב לכתחלה [לפי שנפגם בעודו היתר]. איכא למימר שאני הכא בקדרות דאיסור חמץ דאית ביה [איסור] הנאה וראוי להנאה לפי שראוי לחמע בחרסין, וכיון דכן והוה ליה איסור בלוע ואין פגמו נראה אסרו לבשל בו לכתחלה [בתוך הפסח] ואפי' בשאינו מינו ובדיעבד מותר בשאינו מינו ולא במינו מפני שהוא מחמץ. אבל בההיא דלעיל בקדרה שבשל בה בשר כל היכא דלאו בת יומא [הרי] נפגם בעודו היתר ואין שום איסור עליו עדאין כשאתה בא לבשל בו חלב [ושוב אי איפשר ליאסר שכבר נפגם] ולהכי מותר לבשל בה חלב לכתחלה. נמצא לענין חמץ בלוע חמור יותר מבעין לענין אכילה, דאלו במלוגמא בשל גוי מותרת באכילה בעינה, ובלוע כעין קדרות אסור לבשל בהן לכתחלה [שהחמירו בו לפי שאין פגמו נראה כדפרישנא]. וכן אתה אומר לענין נבלה שאינה ראויה לגר בעין מותרת באכילה, בבלוע אסורה באכילה לכתחלה, והוא שנבלע כשהוא ראוי ונפגם אחר כך, אבל פגום בעין שנתבשל בקדרה ודאי מותר לבשל באותה קדרה אע"ג דאיסור זה בלוע ואין פגמו נראה עכשו, לפי שזה כבר נראה פגמו קודם שנבלע והותר ושוב אינו נאסר אע"פ שהוא בלוע. והוי יודע דלעולם כשמשערין נותן טעם לפגם באיסורין, משערין אם ראוי לגר, דדרשי' לה [ע"ז ס"ז ע"ב] מדכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ראויה לגר שמה נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה. נמצאת אתה אומר שלשה דינין בנותן טעם לפגם. כל שהוא פגום בעין ואפי' באיסורין, מותר לכתחלה בין לאכלו בעין בין לאכלו על ידי תערובת. כל שנפגם לאחר שנבלע באיסורין אסור לכתחילה מתוך שאין פגמו נראה ומותר בדיעבד. כל שנפגם בעודו היתר ואע"פ שנפגם לאחר שנבלע כגון קדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומא, מותר לבשל [בה] חלב ואפי' לכתחלה. ונותן טעם לפגם הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא, כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע"פ שחזר והשביח. ואע"ג דהתם [במנחות נ"ד ע"א] אמרינן דכל היכא דמעיקרא הוה ביה כזית ולבתר הכי נצטמק ולא הוה ביה [כזית] ולבתר הכי תפח והוה ביה דאסור דאין דיחוי אצל איסורין. שניא הכא שיצא מתורת אוכל לגמרי ושוב אינו נאסר. וכל איסור שאינו פוגם שנתערב בהיתר ותערובתו פוגם מותר הכל ואע"פ שעדין ראוי לגר דלא בעינן דכל תערובתו פגום לגר אלא [שיהא] האיסור פגום לגר בתערובת זה אלו היה במעט תערובת ועכשיו שראוי לגר מתוך ריבוי תערובת ההיתר הוא וכענין זה חמץ אסור לתוך גריסין [של היתר] דשרינן כדאיתא התם [בגמ'] בע"ז [ס"ה ע"ב]. אבל ההוא לישנא דאמרי' התם בע"ז גבי איסור שנתערב בהיתר ופוגם בתערובתו כגון חומץ אסור לתוך גריסין של היתר, ואמרי' עלה ואינה נאכלת מפני זה, כלומר שאין זה מסייעת באכילתה, כלומר שפגמה מועט [ובהכי סאגי ושרי] ולא בעינן פגום לגר. ההוא לישנא מוכח התם דפליג [בהאי שיעורא דאמרי' דבעינן פגום לגר ופליג ביה לגבי הא... טעמא] דכיון דטעמו ולא ממשו דרבנן. [והכא נמי לגבי חומץ ליכא ממשו אלא טעמו דכל שנתערב בו ואינו ניכר חשיב טעמו ולא ממשו ולא מתסר אלא דרבנן,] מקילינן ושרי בפגם מועט כי האי. [אבל בכולהו איסורין דאוריתא שנתערבו בהיתר [שעורן] פוגם לגר.] וכן הלכה. וקערות שלנו וקדרות שלנו שעמדו ברשות הגוי בלא סימן וספק לנו אם נשתמש בהן. הרי זה משהה אותן מעת לעת כי היכי דלא תיהוי בת יומא, ושוב משתמש בהם לכתחלה בלא הכשר, דהשתא אפילו נשתמש בהן כיון ששהה אותן מעת לעת הוה ליה נותן טעם לפגם ומדאוריתא מישרא שרי ולא מיתסר אלא לכתחלה דרבנן משום דהוה ליה בלוע ואין פגמו נראה, והדבר עצמו ספק אם נשתמש בהן אם לאו, הילכך הוה ליה ספיקא דרבנן ומותר. ואי קשיא לך הא דאמרי' התם בשילהי ע"ז [ע"ד ע"ב] רבא כי משדר גולפי להרפניא דחתים להו וסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ואמאי חתים להו ולא משהי להו מעת לעת ותיסגי ליה בהכי. [דהא אפי' ביין פרשו רבותא ז"ל דלא בן יומו נותן טעם לפגם הוא ואפי' במינו.] הא לא קשיא דאנן לא אמרינן אלא בשעמדו ברשות הגוי אבל אין ראוי לכתחלה להעמידן ברשותו על סמך זה. וזה ברור. ותו דההיא דרבא בקנקנים המזופתין ואע"ג דאיכא מרבואתא מאן דאמ' דכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ואפי' ביין מותר אפילו הכי בקנקנים מזופתין אסור דלשבחא הוא אפי' משתהי כמה ופליטתן שפולטין טעמו וממשו הוא לגמרי דטעמו ולא ממשו הוא כשנימוח האיסור בשאינו מינו בכדי שאינו ניכר שם כלל אבל כאן היין פולט לתוך יין [דהוא מין במינו] וטעמו וממשו הוא לגמרי כדמוכח במאי דכתיבנא בגמ' בס"ד. [והוי יודע דכי אמרי' טעמו ולא ממשו לאו דאוריתא אלא דרבנן, הני מילי באיסור לח, או בפליטת חתכת איסור ונתערבו בהיתר עד שאינן ניכרין, אבל פליטת כלי איסור כל זמן שלא נפגם טעמו ולא ממשו דאוריתא, דילפינן מגיעולי גוים דאסרה תורה שהרי הצריכה תורה הכשר לכלי מדין כדאיתא בפסחים (מ"ד ע"ב).] והילכתא כריש לקיש ור' יוחנן דאמרי התם בע"ז [ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתורה בשישים בין במינן בין שלא במינן חוץ מטבל ויין נסך, [ובכלל סתם יינן,] טבל, משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ויין נסך משום חומרא דיין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. [ומיהו התם בפסחים מוכח דחמץ בזמנו דהינו בפסח בין במינו בין שלא במינו] במשהו משום חומרא דחמץ כדפרישנא התם. [ועוד יש איסורין אחרים שאינן בששים, כגון תרומה שהיא במינה אחד ומאה, שלא במינה בנותן טעם. וכן הערלה והכלאים במינן באחד ומאתים, שלא במינן בנותן טעם, חוץ מתבלין האסורין שלא נתנו בהן חכמים שיעור מפני שנותנין טעם בכל שהן וכיון דלטעמא עבידי טעמא לא בטיל כדאיתא בגמ' [ו' ע"א]. ויש דברים אחרים שאוסרין בכל מה שהן ואפי' באלף כגון חתכה הראויה להתכבד בפני האורחין, ובעלי חיים, ובריה, וכיוצא בהן דקימא לן כר' מאיר דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל אין משהו שבהן אוסר אלא טבל ויין נסך וחמץ שאלו משהו שבהן אוסר אפי' באלף. ואי קשיא לך והיכי פסקי' הכא כל איסורין שבתורה בששים לבד מהני דאמרן, והא אשכחן] דפליגי אביי ורבא התם בע"ז [ס"ו ע"א] בחמירא דחיטי וחמירא דשערי אי חשיבי מין בשאינו מינו [וליהוי] בששים, או מין במינו ובמשהו. [איכא למימר] התם בשל טבל מיירי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם [כדפירשתי לעיל, ו]כדאיתא בהדיא בתוספתא [תרומות ספ"ח]. ומיהו מים ומלח לענין עיסה חשיב מין במינו כדמוכח התם ביום טוב [ל"ח ע"א]. [והוי יודע דהא דקימא לן נותן טעם לפגם מותר, דין שוה הוא בכל האיסורין שבעולם ואפי' באותן החמורין שהן במשהו, כגון טבל ויין נסך ובריה וכיוצא בהן, שאין איסור משהו חמור מאיסור נבלה כשהוא נותן טעם וכיון דאפי' באיסור נבלה התירו נותן טעם לפגם הוא הדין באיסור משהו, וזהו מבואר].
<h2>דף צז:</h2>
הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיהו. פי', בשמנן, דאי משום גיד הא קימא לן אין בגידין בנותן טעם אלא בשמנן. רבינא אסר. פי', דסבר מליח כמבושל, וקאמר אסר סתמא משום דלצלי ולמליחה לא משערינן בששים [כדפרישנא לעיל]. ורב אחא שרי. פי', בקליפה. דשרי לגמרי ליכא למימר דהא קימא לן מליח כרותח קסבר כרותח דצלי וכי היכי דסגי ליה לצלי בקליפה הכי נמי להא, וקליפה דאמרינן כלו' נוטל את מקומו כרותח דצלי דבעי' נמי נוטל את מקומו והכי מוכח בהדיא בפסח שני דבצלי בעינן נוטל את מקומו. אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שארי, [כלומר בקליפה דהינו נוטל את מקומו,] וכן הילכתא.
אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות. פי' קיפה, דק דק של בשר. ואמר כשמשערין בששים משערין בכל אלו. ובגמ' יש עוד בדברי ר' חנינא ובקדרה, אמרי לה בקדרה עצמה, ואמרי לה במאי דבלעא קדרה. והני תרי לישני פירושא נינהו (וממאי) [למאי] דקאמ' ובקדרה. והכי פירו' אמרי לה בקדרה עצמה. פי', אמרי לה דמאי דאמ' ובקדרה למימרא דכשמשערין ברוטב אומד זה עושין במה שנמצא עכשו לפנינו בגופה של קדרה בתוכה. ואמרי לה במאי דבלעה קדרה. פי', אמרי לה דמאי דאמ' ובקדרה הינו במה שבולע בדפני הקדירה שגם זה משערין בששים, ולאו למימרא במה שבלוע שכבר נתיבש או נשרף אלא במה שבלוע בדפני הקדרה ועדין קיים שעומד לפלוט שכן דרך הקדרה בולעת ופולטת ובולעת ומה שבלוע ועומד לפלוט רואין אותו כאלו הוא פלוט. וישנו בקדרה לפנינו, וכן הלכה. ומכל מקום רבי' ז"ל מסתם לה סתומי לפי שאינו שיעור מסויים. והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית, [כדאיתא בנזיר [ל"ח ע"א] ובשאר דוכתי].
אמר רב נחמן גיד הנשה בששים. פי' שמנו, [דאלו גיד גופיה הא אמרי' לעיל דאין בגידין בנותן טעם ועץ בעלמא הוא, אלא שמנו קאמר דהוו בששים.] ואין גיד מן המנין. פי', דבעי' ששים חוץ ממנו. כחל בששים וכחל מן המנין. פי', שהוא מצטרף בחשבון ששים. ביצה בששים. פי', אם ביצה אסורה נתבשלה עם אחרות בששים. ואין ביצה מן המנין דבעי' ששים חוץ ממנה. כחל כל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא בששים וכחל מן המנין. לישנא דמר רב יהודאי גאון ז"ל הוא. [פי',] וטעמא דכחל מן המנין משום דהוא גופיה היתירא הוא.
אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור. [נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר.] פי' [כחל עצמו אסור] דלא תימא דהוה ליה כחתכה שנפל בה טיפת חלב וניער את הקדרה מתחלה ועד סוף דחתכה עצמה מותרת [דאמרי' דפלטה כולי איסורה ובטיל בששים], אלא הכא [לא סגיא] דלא מיתסר כחל גופיה דכחל גופיה לא סגיא דלית ביה חלב [דלא איפשר דפליט ליה כוליה משום דלא אתא ביה מעלמא אלא שכך הוא מתחלתו, וכיון דלא סגיא דלית ביה חלב וחוזר] ומקבל טעם הבשר ונאסר והוה ליה [כחל] גופיה בשר בחלב. נפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, [לאו למימרא דרב יצחק להכי בלחוד אתיא.] פי', דרב יצחק ודאי לגופיה צריכא כדפרישנא [לעיל דאיצטריך למימר כחל עצמו אסור] דלא תימא דאיהו גופיה שרי. אלא נפקא מינה להא נמי קאמרי' דכיון דכחל עצמו אסור אע"פ שמצטרף לששים אי נפל [ליה] לקדרה אחרת אוסר כדבר שגופו איסור וצריך ששים כנגד כלו, שאע"פ שאי איפשר שנשאר בו מן החלב כדי לאסור קדרה אחרת [עד ששים כנגד כלו, כשהוא אוסר בקדרה אינו אוסר] מפני חלב שבו אלא מפני שהוא גופו נעשה בשר בחלב והוא עצמו אסור כבשר חזיר. [ואפי' הכי משום דהוא גופיה התירא הוא בפני עצמו ואפי' מדרבנן ואע"ג דהוא גופיה בשר בחלב, ומדינא דאוריתא נמי מישרא שרי ואפי' עם בשר אחר, אלא דרבנן אחמירו ביה בהדי בשר אחר משום דמיחזי כבשר בחלב, משום הכי אמרי רבנן דהוא גופיה מסייע לבטל ומצטרף לחשבון ששים].
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן. פי', כשמשערין האיסור משערין אותו בכלו, ובעי' ששים כנגד כלו. או משערין במה שיוצא ממנו. כלומ' במה שפולט, שאי איפשר [שיהא] כנגד [כלו]. ובכחל [גופיה] הוא דאיבעי' להו משום דהוא גופיה היתירא הוא ואיסור [שבו] חלב שבתוכו וקס"ד לשעוריה לקולא במאי דנפיק מיניה לרוחא דמילתא, אבל בדבר שגופו איסור כגון חזיר ונבלה מעולם לא עלה על דעת לשער אלא כנגד כלו דכיון דכלו איסור מאי דנפק מיניה ליכא למיקם עליה. ואפי' בכחל גופיה מהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן. אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור. פי', קושיין אכחל דרבנן דאיהו גופיה התירא ואיכא לאקולי עליה במה דיכלינן, והינו דפריך כיון דמשערין [בכלו] הרי זה כאלו רואין בכל חלב שבתוכו שכולו יצא וכיון שכן לתוך קדרה אחרת לא יאסור. ומתרצי' כיון דאמר רב יצחק כחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתכת נבלה. פי', [הא פרישנא לעיל] דהא אסרו לגופיה [דכחל משום דלא איפשר שלא נשתייר בו חלב ועכשיו נבלע מן הבשר והוה ליה] כבשר בחלב דעלמא והוה ליה כחתכת נבלה ותו ליתא לקושיין. ומהאי לישנא דאמרי' אפי' בכחל דגופו היתר פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן, נקיטינן מינה דאפי' בדבר של היתר שנבלע בו איסור [אם חזר ונפל לתוך היתר] אמרי' ליה להאי דינא דבדידיה משערינן. ומעתה אם בשל אדם בקדרה של איסור, או ניער את הקדרה בכף אסורה, אי איפשר לבטל אלא בשיש שם ששים כשעור הקדרה כלה או הכף, או מין בשאינו מינו בשיש קפילא ואמר דלית ביה טעמא דבהא סמכינן עליה כדפרישנא לעיל [וכל היכא דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה סמכינן אקפילא]. ומיהו היכא דאיכא למיקם אשיעורא דאיסורא דנבלע מתחלה בכלי זה וכלי זה נאסר על ידו ודאי בששים כנגד כלו של איסור סגיא לן דהא ידעי' שיעורא דכוליה איסורא. ויש אומרים דוקא בכף חדשה אבל לא בישנה מכיון שבלעה עכשו מן האיסור כלל נעשה כל מה שבלוע בתוכה מן ההיתר חתכת נבלה ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה דנפיק [מיניה] ולא משערינן [בדליכא קפילא] אלא בכולה. ולא נהיר דנימא דהתירא דבלע כבר בתוכה שיעשה באיסור זה חתכה עצמה נעשית נבלה שאין הבלוע מקבל טעם זה מזה, ועוד שאין ראוי לומר כן אלא בבשר [או ברוטב שקבל טעם מן האיסור לפי] שאי איפשר לו לחזור להתירו וגופו נאסר [ולהכין שיך בהו למימר חתכה עצמה נעשית נבלה], אבל בכלים שאיפשר להם בהכשר וחוזרין להיתירן ואין גופן נעשה איסור עולם [לא]. ואין הפרש בעיקר דין [זה] בין כלים שיש להם תקנה ל[כלים] שאין להם תקנה כגון כלי חרס אלא בעיקר דין זה שוים הם שהרי בין אלו [ובין אלו] אין גופן איסור אלא איסור שבכלי חרס לפי שאינו יוצא מידי דופנו לעולם אבל אין גופו איסור, ואפי' הן איפשר להם בהכשר שהרי אפי' הם יש להם תקנה באור להחזירם לכבשונות, וכל שאין גופו נעשה איסור אין אומרי' [בו] חתכה עצמה [נעשת] נבלה. וזה נכון וברור.
<h2>דף צח.</h2>
ההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע. פי' דיקולא סל, וכן הלשון הזה פשוט בכל התלמוד. וסל היה שהיו מולחין בו בשר ונפל שם כזית חלב כשנמלח הבשר ונמלח עמו [לא שנתערב עמו כלל בשעת מליחה אלא שעמד בפני עצמו בכדי שלא לקבל בשר טעם ממנו כלל בשעת מליחה], וכשבשלו הבשר גם כן נתבשל עמו, ובשר זה עמד במליחה זמן מרובה ונצטמק, וכשבאו לפני רב אשי אמרו לו שכזית חלב זה נפל שם בשעת מליחה ואלו לפי אותה שעה שהיה הבשר בלחותו אם נתבשל הבשר והיה שם רוטב כמה שיש עכשו ודאי היה בכאן ששים זיתים אלא עכשו לפי שנצטמק הבשר אין כאן ששים זיתים אף עם רוטב זה. והיה רב אשי משער החלב כשעת נפילה שהיה בו כזית והבשר כשעה של עכשו שנצטמק ולא היה בו ששים זיתים. והינו דאמרי [ליה] רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע איסורא לא בלע. כלומר, זה אינו אומד יפה שכשנצטמק הבשר נצטמק גם כן החלב [אלא] או זה וזה כשעת נפילה או זה וזה כשעה של עכשיו. והילכתא כותיהו.
ההוא כי פלגו זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא. פי', ונתבשל עמו. סבר מר בר רב אשי לשעורי' בתלתין פלגו זיתא. [פי',] לפי שנתמעט שיעור האיסור ויצא מכלל איסור של תורה לפי דעתו [דקסבר דלא מיתסר דאוריתא באיסורין אלא בכזית], כסבור גם כן שיתבטל גם כן בפחות מששים. אמר ליה אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן. כלומר, שהשיעור שוה בכל מקום [ואפי' באיסורין דרבנן בעינן ששים כשל תורה]. ועוד הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. פי', [דאפי' פחות מכזית מדאוריתא מיסר אסיר] ולא אמרו כזית אלא ללקות עליו.
ומסקנא דביצה בששים והיא אסורה, בששים ואחת והיא מותרת. [פי', לפי שאין הביצים שוין החמירו אחת יותר משאר איסורין.] והני מילי דאית בה אפרוח. פי', או שיש בה דם, דהשתא אוסרת בין בקלופה בין בשאינה קלופה דבין הכי ובין הכי פולטת ובולעת דאסורא משום בשר או משום דם [כדקימא לן דאפרוח עד שלא יצא מן הביצה אסור משום שרץ כדאיתא לעיל [ס"ד ע"א] באלו טרפות]. אבל ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם ביצה טהורה אינה אוסרת ואינה צריכה שיעור [דכל היכא דליכא בפליטתה משום איסור דם ולא משום איסור בשר כגון שיש בה אפרוח ההיא פליטה לית בה טעמא ולית בה מששא] דקימא לן דמיא דביעי לא כלום הוא. פי', בין קלופה בין שאינה קלופה והכי מוכח בהדיא בגמ' אלא אם כן נימוח ממשו של איסור.
<h2>דף צח:</h2>
ולענין ששים אמרי' בהדיא בגמ' דכי משערי' בשר ועצם [בהדי בשר ועצם] משערי', ויש בדבר להקל ולהחמיר, דבעינן ששים כנגד בשר [ועצם] דאיסורא, ובשר ועצם דהתירא נמי מצטרפין לבטל [האיסור], ומסתברא דוקא עצם שיש בו מוח, ולמדנו שאין אומרי' לשער במוח לבדו אלא משערין בכל העצם, אבל בשאין בו מוח לא דלא עדיף מגיד דקימא לן אין בגידין בנותן טעם.
<h2>דף צט:</h2>
[מתניתי' דלא כי האי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם]. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא. פי', אתא לשיולי מיניה ירך שנתבשל בה גיד הנשה. ושריה ר' חנינא. הוה יתיב רב יהודה בר זבינא אבבא, כי נפק אמר ליה. פי', לההוא גברא. מאי אמר לך ר' חנינא, אמר ליה שרייה ניהלי, אמר ליה תני עול לקמיה. פי', שנה לבא לפניו שמא לא הבין שאלתך יפה לפיכך התיר. אמר ליה זיל אימא ליה לההוא דיתיב אבבא [לא תצערן] אין בגידין בנותן טעם. והילכתא אין בגידין בנותן טעם, ולית' למתני' דתנן משערין אותה כבשר בלפת. והני מילי גיד עצמו אבל שמנונית משערין ליה בששים כדרבא דאמ' ליה להאי דינא דשמנינות בששים, דאמר רבא [צ"ז ע"א] השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. פי', עכשו שהזכירו חכמים שלשה דינין באיסורין, שאמרו בו בנותן [טעם], כלומר שאנו טועמין בו [אם יש בו] טעם האיסור. ואמרו רבנן בקפילא, כלומר נחתום מומחה בקי בתבשילין והוא גוי ומטעימין לו ואם אומר שאין בו טעם האיסור סומכין עליו דהא מילתא עבידא לאיגלויי [הוא] כשנאכל ממנו, וכיון דכן לא מרע נפשיה שלא יאמרו עליו אינו בקי ומתוך כך לא הכיר. ואמור רבנן בששים. ושלשתן מפורשין בגמ'. וקפילא מפורש נמי [בהא] דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, והיאך אנו יכולים [לעמוד] על זה אם יש בו טעם דהא איסורא הוא ודאי על ידי קפילא ארמאה. והיאך אנו מחלקין דינין אלו, מין בשאינו מינו והתירא [בטעמא]. פי', מין בשאינו מינו והיתירא דיכולין אנו למיטעמיה אזלינן בטעמא. כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין. פי', דמטעימין אותה לכהן ואם אין בה טעם [תרומה] מותרת [לישראל]. מין בשאינו מינו ואיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא דטעים ליה אזלי' בקפילא. מין במינו דלא יכלינן למיקם אטעמיה כגון שמנונית דגיד הנשה שנתבשל עם גידין בשר. אי נמי מין בשאינו מינו [ואיסורא] היכא דליכא קפילא דטעים ליה אזלינן בששים. פרש"י ז"ל דתרוייהו בעינן קפילא וששים למימרא דאפילו היכא דאיכא ששים כי איכא טעמא דאיסורא אסור, וכן נמי היכא דאמר לן קפילא דליכא טעמא אפילו הכי בעינן ששים, והכי מוכח בהדיא בגמ' [צ"ט ע"א] [בההיא] דאמרי' למה אמרו המתבל והמחמץ והמדמע וכו', והתם מוכח בהדיא דתרויהו בעינן דאיכא שיעורא וליכא טעמא. ותמה דאם כן מאי האי דאמרי' בגמ' דסמכינן אקפילא הא לא סמכינן עליה מידי ולא בא אלא להחמיר דלעולם ששים בעינן ואי איכא ששים ודאי משערינן בששים [דהכי מוכח בכולי תלמודא] ואי אמר קפילא (דיהיב) [דלא יהיב] טעמא אכתי בעינן טפי. ורבי' נ"ר [כתב] דהאי דאמרינן קפילא היכא דליכא למיקם אשיעורא אמאי דנפיק מיניה ובהא סמכינן אקפילא דאי אמ' דליכא טעמא אמרי' מסתמא דאיכא ששים אמאי דנפיק מיניה. [א"ה מכאן ועד תיבות והשתא דאמרת, לא נמצא בכת"י פ' והוא מכת"י אחר] כללא דהא מילתא כל זמן שנתברר לנו דאיכא טעמא דאיסורא אשיעורא כי הא דקימא לן דבדידיה משערינן משום דליכא למיקם אמאי דנפיק מיניה ובהא סמכינן אקפילא דאי אמר דליכא טעמא אמרי' מסתמא דאיכא ששים ממאי דנפיק מיניה, והינו הא דאמרי' לעיל מין בשאינו מינו ואיסורא היכא דליכא קפילא בששים דאלו איכא קפילא אמר דלא יהיב טעמא אע"ג דליכא ששים כנגד כל החתכה מותר משום דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה דליכא למיקם שפיר אשיעורא ובהא סמכינן אקפילא כדאמרי', אבל כי ליכא קפילא בעינן ששים כנגד כל החתכה. וכל היכא דאיכא ששים מסתמא שארי ולא בעינן מידי אחרינא מסתמא אלא אם נתברר לנו דאיכא טעמא דהתם ודאי אע"ג דאיכא ששים אסור כדפרש"י ז"ל וכדמוכח בהדיא בגמ' בההיא דאמרי' למה אמרו המתבל והמחמץ וכו', והיכא נמי דאיכא למיקם אשיעורא כגון חתיכת חלב שנימוחה וליכא ששים בהא ודאי אע"ג דליכא טעמא כגון דטעמי' קפילא ואמר דלא יהיב טעמא ודאי אסור דכל היכא (דליכא) [דאיכא] למיקם אשיעורא אע"ג דלא יהיב טעמא בעי' ששים כדפרש"י ז"ל, וכדמוכח ההיא דלמה אמרו המתבל וכו' אבל (איכא) [ליכא] ששים אסור, וכן כל זמן שאנו יודעים בודאי דליכא ששים אסור אפי' כי ידעי' בודאי דליכא טעמא, [ובשני] אלו נתקיימו דברי רבינו שלמה ז"ל דבעינן קפילא וששים, אבל כי מספקא לן אי איכא טעמא דאיסור בהא סגי לן בששים ומסתמא סגי לן בהכי, ואפי' איכא קפילא לא שיילינן ליה. אי נמי היכא דליכא למיקם אשיעורא כגון חתיכה דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה ולא ידעי' אי איכא ששים או לא בהי סגי לן בדידעינן דליכא טעמא כגון דמטעמינן ליה לכהן אי נמי לקפילא. והשתא דאמרת אין בגידין בנותן טעם מותר לנתנו לגוי הוא ושמנו [כדי לאכלו] ואע"ג דכתיב ביה [בראשית ל"ב] לא יאכלו והאי לישנא מסתמא משמע איסור הנאה היכא דלא פריש קרא כדאיתא בפסחים [כ"ב ע"א], אפי' הכי [שרי] דהא אין בגידין בנותן טעם ועץ בעלמא הוא ואי משום קנוקנות ושמנו מישרא שארו ואפי' מדרבנן אלא ישראל קדושים נהגו בו איסור ודיים לאוסרו באכילה.
<h2>דף ק.</h2>
מתני'. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם. פי', בזמן שמכירו מסלקו והשאר (מותר) בנותן טעם, דסבר לה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם. ואם אינו מכירו כלן אסורין והרוטב בנותן טעם. וכן חתכת נבלה. [פי', שנתערב בקדרה עם חתכת בשר.] וחתיכת דג טמא. [פי', שנתערבה באלפס עם חתיכות דגים טהורים,] בזמן שמכירה בנותן טעם, [ואם] אינו מכירה כלן אסורות, והרוטב בנותן טעם. וליבטל ברובא. פי', ארישא מהדר, [ולקמן נמי מקשינן הכי נמי אסופא בחתכת נבלה וחתכת דג טמא, אבל השתא ארישא מקשינן אגיד הנשה שנתבשל עם הגידין] דקתני אם אינו מכירו כלן אסורין, [ואהא מקשינן וליבטיל ברובא,] ומכדי מתני' מדקתני בגידין כלן אסורין סתמא אפי' בדליכא טעמא קאמר, גבי רוטב קתני בנותן טעם מכלל דגבי גידין לא אזלינן בנותן טעם אלא לעולם אסורין ואע"ג דלא יהיב בהוא טעמא ההוא גיד אסור, והא קשיא לן אמאי כיון דליכא טעמא מדינא ואפי' לדרבנן חד בתרי בטיל והינו דנקט האי לישנא וליבטיל ברובא כיון דליכא טעמא. [ומתרצינן] בריה שאני. כלומר, דבריה לא בטלה, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהו כדאיתא התם במסכת [מכות י"ג ע"א], חשיבא לענין איסורין דלא בטלה. ופי' בריה הוא כל דבר שמתחילת בריתו הוא אסור, והוא שלם כולו כבריתו, והוא משל בעלי חיים, וכלן בגיד הנשה ולאפוקי חלב שאינו דבר חלוק לעצמו כגיד הנשה אלא שהוא בהרבה מקומות. ופרי אסור אין דינו כבריא מפני שאינו דבר של בעלי חיים, ובמכות [י"ז ע"א] אמרי' בהדיא לרבנן דבריית נשמה בעינן. כלומר, שהוא של בעלי חיים, ובעינן נמי שיהא שלם והתם הוא דלית ליה בטול אלא הרי הוא אוסר בכל שהו, ולענין אכילתו גם כן לוקין עליו בכל שהו, אבל חסר דבר שהנשמה תלויה בו ואפי' אחר שנפל לקדרה דינה כשאר איסורין. וכן אמרי' במס' מכות [ט"ז ע"ב] ריסק תשעה נמלים ואחד חי מצטרפין לכזית. [כלומר, בכדי שלא נשאר אחד מהם שלם מצטרפין לכזית] ואם אכלן כשהן שלמים לוקה על כל אחד ואחד שעל ידי שהן בריות חלוקות הרי הן גם כן לענין מלקות חלוקות כדמוכח התם. ועכשיו אין לוקין על כל אחד ואחד מפני שהם מרוסקין. ופי' אחד חי, שלם. [והדין כשאר איסורין שהם בכזית. וכן הדין באיסורין חשובין שאינן בטלין מפני חשיבותן דכל היכא דאזל ליה חשיבותן בטלים.] וכן אמרי' בגיטין בפרק הניזקין [נ"ד ע"ב], ברמוני באדן ואגוזי פרך שאינן בטלין [מפני חשיבותן] שאם נתפרדו הרמונים או נתפצעו האגוזים בטלין. וכן מוכח בתוספתא [פ"ח הי"ד], פירוש, לענין חתכה שהיא ראויה להתכבד בה בפני האורחין שאינה בטלה, שאם נימוחה לאחר שנפלה בקדרה שהיא בטלה. ו[בענין בעלי חיים] אם אבד ממנה אבר אחד שאין הנשמה תלויה בו במס' נזיר [נ"א ע"ב] בעיא ולא אפשיטא לענין מלקות והוא הדין לאיסור, דאיכא למימר דמספקא לן אי בטיל או לא [בטיל] ומספיקא לחומרא, ואיכא למימר דכיון דבריה לא בטלה דרבנן היא, [דאלו מדאוריתא בכולהו איסורין חד בתרי, אלא דרבנן אחמור בשיעורין ואמור נמי דבריה לא בטלה, וכיון דרבנן הוא] וספיקא דרבנן לקולא ואפילו חסר ממנה אבר שאין הנשמה תלויה בו ואפי' לאחר שנפלה בקדרה בטלה. וההיא דאמרי' התם האיברים אין להם שיעור [אהלות פ"א]. ההיא לאו לענין ביטול איתמר כשהם אסורין ונתערבו בשל היתר [שלא יהא להם שיעור ואסרו בכל שהן, דהא ליתא]. אלא לענין טומאה איתמר שאם יש כאן אבר של נבלה שמטמא בכל שהיא ואע"ג דלית ביה כזית בשר. או לענין מלקות איתמר שלוקין באכילתו בכל שהו כאבר מן החי. רבנו נסים כתב דאע"ג דבריה לא בטלה חד באלף בטלה, והביאו ראיה לדבריהם מיהא [דאמרי'] בירושלמי במס' תרומות בפ' בצל [פ"י ה"ה], הורי ר' אבין בהדין עכברא חד לאלף. [וליתא להא דרבינו ז"ל] דבכל דוכתא קימא לן בתלמודא דידן בריה לא בטלה. אלא דהתם איפשר דלענין טעמא איתמר דיהיב טעמא כולי האי ואפי' חד לאלף, וסמך לדבר שהרי שם בסמוך לו אמרו דין הציר של דגים ששיעורו בקרוב למאתים משום דחריף טעמיה, וכן נראין הדברים שאי איפשר דליבטיל העכבר אמרו שהרי דבר הניכר הוא, אלא ודאי נימוח שם או שסלקוהו משם ולא היו צריכין לבטל אלא הטעם. וליתא לההיא דירושלמי לענין טעמא נמי דהא התם בע"ז [ס"ח ע"ב] אסיקנא אפי' בעכברא בששים. ודעת [רבינו] הרב ר' משה ורבותינו בעלי התוספות ז"ל דההיא דהתם נמי דוקא בעכברא דשיכרא דהתם הוא דאמרינן דמשבח אבל בשאר דברים נותן טעם לפגם הוא ואפי' ששים נמי לא בעי. וכתב גאון ז"ל לענין שמן נרות של בית הכנסת דכל היכא דמיתסר באכילה מיתסר [נמי] בהדלקה משום שנאמר [מלאכי א'] הקרבהו נא לפחתך.
[מתני'.] וכן חתכת נבלה [וחתכת דג טמא בזמן שמכירה בנותן טעם, אם אינו מכירה כולן אסורות. והרוטב בנותן טעם. גמ'] ותבטיל ברובא [הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר. ומתרצינן בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים דחשיבא ולא בטלה.] פי', [קושיין דמקשינן הכא ותיבטיל ברובא כי קושיין דמקשינן לעיל גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וליבטיל ברובא] אמתני' דקתני [אם אינו מכירה] כלן אסורות, [דודאי מתני'] אע"ג דליכא טעמא קאמר מדקתני כלן אסורות סתמא וגבי רוטב קתני בנותן טעם כדפרישנא נמי בההיא דלעיל, וכיון דכן קשיא אמאי כלן אסורות סתמא וגם רוטב טעמא אפילו ברובא דינא דליבטיל כיון דליכא טעמא. הניחא למאן דאמר. פי', התם ביום טוב [ג' ע"ב], כל שדרכו לימנות שנינו. [פי', דכל שדרכו לימנות אינו בטל וחתכה נמי בכלל כל שדרכו לימנות הוא ולהכי אינה בטלה, ואתיא לה מתני' כר' מאיר, דר' מאיר הוא דאמר לה התם ורבנן פליגי עליה ולית להו אלא ששה דברים כדאיתא התם. אלא התם למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו.] פי', דברים המיוחדים לימנות מתוך רוב חשיבותן מה שאין כן בחתכה מאי איכא למימר, [השתא ודאי תיקשי מאי דקתני מתני' כלן אסורות אמאי לא בטלה דהשתא] מתני' לא ר' מאיר ולא רבנן, ופלוגתא היא התם דאמוראי אליבה דר' מאיר היכי תנן, אי תנן כל שדרכו לימנות או את שדרכו לימנות, ורבנן דהתם לית להו אלא ששה דברים בלחוד ותו לא [ואין שוים בשר בכללן], וכדמוכח התם במס' זבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ב ע"ב] דדחיק רב אשי לרבות בעלי חיים בלחוד למהוי כששה דברים. ומוקמינן לה למתני' בחתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים דהשתא חשיבא ולא בטלה אפי' למאן דאמר דתאני את שדרכו לימנות, ולעולם מתני' ר' מאיר היא ולא רבנן. [דאלו לרבנן לית להו אלא ששה דברים.] וכיון דכן הילכתא כותיה כיון דסתם מתני' כותיה. והתם בע"ז [ע"ד ע"א] נמי אתיא סתם מתני' דהתם כר' מאיר, וריש לקיש ור' יוחנן נמי דפליגי אליבא דר' מאיר אי תנן כל שדרכו או את שדרכו מכל הני שמעינן דהילכתא כר' מאיר. והילכתא נמי כר' יוחנן דאמר את שדרכו. ואיכא דקשיא ליה דהכא אמרינן דאפי' בחתכת נבלה דאיסורי אכילה אמרי' דלא בטלה כל היכא דחשיבא [כולי האי דראויה להתכבד בה בפני האורחין] אע"ג דליכא נותן טעם. ובפר' בתרא דע"ז [ע"ד ע"א] אמרינן אמתני' דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן, כלומר, בכל מה שהן ואפי' באלף. וחשיב איסורי הנאה בלחוד, ואמרי' עלה בגמ' האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דמשמ' דלא אסר דבר שבמנין תערבתו היכא דליכא נותן טעם אלא באיסורי הנאה. ויש לומר דהתם [הא דאמרי' תרתי אית ליה] לאו לענין דינא קאמרי [למימרא דניבעי להו לתרויהו] דדבר שבמנין לא יאסור תערובתו בכל מה שהוא באכילה אלא אם כן הוא איסור הנאה, אלא [כי אמרי תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה לומר] דההוא תנא [תרתי בעי בהנהו דתאני במתני' דהתם דבר שבמנין ואיסור הנאה. ו]נקט לה באיסורי הנאה לאשמועינן דכי היכי דדבר שבמנין באיסורי אכילה אוסר תערובתו בכל מה שהוא איסור אכילה [ואפי' באלף כדאיתא במתני' דהכא], הכי נמי דבר שבמנין באיסורי הנאה אוסר תערובתו בכל מה שהוא איסור הנאה [ואפי' באלף]. תדע דהא הכא אירינן באיסור אכילה ומיתינן פלוגתא דכל שדרכו לימנות שנינו ואע"ג דאיתמרא גבי איסורי הנאה ערלה וכלאי הכרם אלמא דדבר שבמנין אוסר תערובתו כמהו אי לאיסור אכילה איסור אכילה אי לאיסור הנאה איסור הנאה. והוי יודע דלא חשיב דבר שבמנין אלא חתכה שנתבשלה דהשתא ראויה להתכבד בה הא לאו הכי אלא שהיא חיה לא. ואפי' כל הבהמה נמי לא לאחר שחיטה דלאו בעלי חיים, והכי נמי אמרי' בהדיא בפרק כל הזבחים שנתערבו אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. וכתבו בתוספות ז"ל דלא אמרי' בחתכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים שאינה בטלה אלא באיסורא מחמת עצמה. אבל אם נפל איסור בחתכה ונתן בה טעם אף על פי שחתכה עצמה נעשית נבלה הרי היא בטלה בששים, או ברוב [היכא דליכא טעמא כגון יבש ביבש], משום שאין האיסור שבה ראוי להתכבד בפני האורחים. ואע"ג דאמרי' בע"ז בחתכת בשר בחלב דאינה בטלה משום שראויה להתכבד בה בפני האורחים. שאני התם דכיון שנתבשלו בשר גופיה גופא דאיסורא הוא, דהא מעיקרא היתר והיתר הוא ותערובתן הוא שאוסרן הלכך לאחר תערובת כל חד וחד גופא דאיסורא הוא. והוי יודע דחתכות שנאסרו מחמת תערובת חתכה אסורה משום שראויה להתכבד בה בפני האורחים, שאם נחתכו החתכות בכדי שאין בהן אחת ראויה להתכבד בה בפני האורחין מותרות [כלן כל היכא דאיכא בשל היתר ששים]. והוא שנעשה זה בשוגג אבל במזיד אסור כדין מבשל בשבת ומעשה בשבת דאסור לדידיה לעולם ולאחרים מותר. ולא עוד אלא אפי' נחתכה אחת מן החתכות [בלבד] בכדי שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחין תולין שחתכת הנבלה נחתכה ואותה חתכה אסורה כיון שמתחלה היו כלן אסורות ועכשו הותרו השאר על יד זו שנחתכה וזו ניכרת על יד שהיא בלבד נחתכה והשאר עומדות שלמות מה שאין כן בההיא דלעיל שכולן נחתכו. וכן אם נפלה אחת מהן תולין שחתכת הנבלה היא. [דאיסורא דרבנן היא והוה ליה ספקא דרבנן הוא ולקולא.] וכן מוכח בזבחים בפרק התערובות [ע"ד ע"ב], דאמ' ריש לקיש חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמרי' הך דנפל דאיסורא הוא. ובירושלמי [תרומות פ"ד ה"ז], תאנה של תרומה שנפלה לתוך עשרים ונפלה אחת מהן לים הגדול ריש לקיש אמר הותרו כלן. וכן אתה דן באיסור שנפל לקדרה ונשפך מן הרוטב [לאחר שהיא צוננת] וספק לנו אם יש בו ששים עם רוטב זה שנפל הרי זה תולין להקל. אבל אם מה שבקדרה [לפנינו] ונשפך מן הרוטב וספק לנו במה שבה אי איכא ששים [או] לא כיון דאיפשר לן למיקם עלה דמילתא ולשעורי לה משערינן ואין תולין בכגון זה להקל כל היכא דיכלינן לעולם למיקם עלה דמילתא.
דרש רבה בר רב הונא חתכת נבלה וחתכת דג טמא עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתכות. פי', דבגמ' מוכח מפלוגתא דפליג עלה רב דהכי קאמר, חתיכת נבלה שנפלה בקדרה של בשר, וחתכת דג טמא שנפלה בקדרה של דגים, אע"פ שנתנה טעם באחת מן החתכות כגון שהיתה חתכה אחת בקדרה על גבי חתכה אחרת ואין רוטב נוגע כלל בעליונה ונפלה חתכת האיסור על גבי העליונה ונתנה בה טעם ואין בעליונה כדי לבטלה, [והשתא דאין רוטב נוגע כלל בעליונה הדין נותן לשער באותה חתכה לבדה, שאלו היה הרוטב נוגע בה היינו משערי' בכל הקדרה אבל עכשו אין משערין אלא אותה חתכה שאין שאר מה שבקדרה מסייע בביטולה, ואם יש בה ששים בכדי האיסור הרי כלה מותרת, ואם אין בה ששים הרי הוא אסורה.] ואחר כך ניער הקדרה וחתכה זו שקבלה טעם האיסור עמדה ברוטב ופלטה האיסור ונתפשט בכל חלקי הרוטב ושאר הבשר וכן מה שפולטת חתכת האיסור עצמה, אם יש עכשו בכל קדרה זו אפי' בצירוף חתכה זו שקבלה [טעם] האיסור אם יש בין כלן והרוטב ששים לבטל חתכת האסור הרי הכל מותר, דרבה בר רב הונא אית ליה תרתי, חדא דלא אמרי' חתכה עצמה. כלומר שקבלה [טעם] האיסור נעשית נבלה, אלא היא בעצמה חוזרת להכשר ומצטרפת לבטל [כל זמן שנוער את הקדרה דהינו שנוגעת ברוטב]. ועוד דסבר דמין במינו בששים ודלא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. ובהא ודאי הילכתא כותיה דרבה בר רב הונא דמין במינו בששים. אבל באידך ודאי לית הילכתא כותיה אלא אמרי' חתכה עצמה נעשית נבלה כיון שקבלה טעם האיסור [ואין בה כדי לבטל האיסור והיא היתה עומדת עליונה ואין הרוטב נוגע בה כלל שכיון שכן אין שאר מה שבקדרה מסייע בביטולה, ואי איפשר לשער בעצמה, ואפי'] אם חזר וניער אותה בקדרה צריך בקדרה שיעור כדי לבטל שתיהן. וכן מוכח במה שעתיד אני לכתוב [לפנינו] בפרק כל הבשר [בס"ד]. ובדין זה איני מבין דברי רבנו ז"ל.
ובדין שיעור ששים הרי הדבר שגור בפי הכל וכל אחד מורה בה לעצמו והם טועים בדבר שצריך הוראת חכם ולהזהר הרבה, שיסלק האיסור אם הוא מכירו, ושיסלק אותו בעוד שההיתר כלו בקדרה, שאם היה מערה מן ההיתר שבקדרה בכדי שמה שנשאר אין בו ששים לבטל האיסור ועדיין האיסור בתוכו הרי הכל אסור. וכן צריך להזהר הרבה כשמוציא האיסור אם יוציאו בכף עץ שלא להחזיר הכף בקדרה, ואם עשה כן צריך בקדרה ששים בכדי כל מה שהיה בכף כשהוציא האיסור, שהרי עושה כל מה שהיה בכף חתכת נבלה כיון שאין בו כדי לבטל האיסור והכף עצמה נאסרה מחמתו וצריך לשער בכדי כל האיסור. ומיהו היכא דאיכא קפילא [דטעים ליה ואמר דליכא טעמא] סמכינן עליה כדכתיבנא לעיל דכל היכא דליכא למיקם אשיעורא דאיסורא כי הא דלא ידעי' מאי דנפיק מיניה דכף סמכינן אקפילא. וכן אם האיסור בעין ואין מכיר אותו ויש כאן ששים צריך להזהר הרבה שלא יערה מן הקדרה עד שתהא צוננת, שאם יש בקדרה שלש חתיכות של היתר ואחת של איסור ומערה אותן בשתי קערות בעוד שהתבשיל רותח שתי חתיכות בכל אחת מן הקערות ואין באחת מהן עם הרוטב ששים בכדי האיסור [הרי עכשו] האיסור ודאי הוא באחת מן הקערות ונמצא האיסור [נותן] טעם בהיתר בודאי פחות מששים כיון שאין באחת מהן עם הרוטב ששים וכאן הכל אסור אלא אם כן עירה בקערה ראשונה חתכה אחת בלבד ועכשיו שאין בקערה אלא האיסור בלבד וכאן הכל מותר, מה שבקדרה מותר דתולין להקל דקערה זו ראשונה של איסור והקערה מותרת שכיון שאין מכיר גוף האיסור והוא ספק הרי נתבטל כבר בקדרה ד[מדאוריתא] חד בתרי בטיל. ועכשו [בדין זה] מותר ואפלו מדרבנן כגון זה שהאיסור אינו נותן טעם באחר דבפני עצמו הוא. והינו כללא דמילתא דלעולם אזלינן בתר נתינת טעם ואין לחוש שמא עירה ההיתר ראשון ונשאר האיסור עם קצת ההיתר בכדי שאין בו כדי לבטל דלהא לא חישינן משום דאלו חתכה גופה בטלה היא בקדרה דמדאוריתא חד בתרי בטיל, ואי משום נתינת טעם דנותנת באחרים נתינת טעם אינו אסור אלא מדרבנן, וכיון דהוה ליה ספק שמא עירה האיסור ראשון וליכא אפילו נתינת טעם הוה ליה ספיקא דרבנן וספקו מותר כל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא. אבל עירה בקערה ראשונה חתיכה אחת וחזר ועירה בה חתיכה אחרת הכל אסור דהשתא נותן טעם האיסור בהיתר או בקדרה או בקערה ואחת מהן נאסרת או הקדרה או הקערה וספק לנו אי זו וכי האי ספק [דחד מיניהו בודאי אסור כל כי האי גונא] אסור אפי' בדרבנן כדמוכח ביבמות [כ"ה ע"א]. ואל תתמה היאך איפשר דכשעירה חתכה אחת מותר וכשחזר ועירה חתכה אחרת אסור הכל, דהא לקמן נמי אמרינן בחתכה אחת אסורה שנתערבה בשתים של היתר יבש ביבש שהכל מותר ואם בשלן כלן כאחת אחר כן אסור דבתר נתינת טעם אזלינן. והוי יודע [דכי אמרינן] דביצה בששים הני מילי בביצת אפרוח [או ביצה שיש בה דם] שנתבשלה עם ביצים אחרות ובביצה טמאה שנטרפה עם הבצים הטהורות אבל נתערבה חד בתרי בטיל שכן דרך רוב איסורין שבתורה היכא דליכא טעמא כגון יבש ביבש חד בתרי בטיל ואפי' דרבנן דלא אתמר ששים אלא לבטולי טעמא. וכן כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. וכן חתכת איסור שנתערבה בשתי חתכות היתר הרי הכל מותר אבל אסור לבשלן כלן כאחת דהשתא יהיב איסורא [בטעמא] בפחות מששים אלא כל אחת בפני עצמה, ונראה לי שאם בא לרבות על האיסור היתר בכדי ששים מותר לבשלו לכתחלה כאחת דאע"ג דקימא לן דאין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי היכא דאיסורא בעיניה אסור אבל הכא איסורא גופיה בפני עצמו מותר אלא דחישינן לטעמא וכיון דליכא טעמא כגון דאיכא ששים מותר ואפי' לכתחלה וזה נכון וברור. וכעין דוגמא לדבר הא דאמרי' התם ביום טוב [ד' ע"ב] עצים שנשרו מן הדקל [לתוך התנור] ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנין ומסיקן ואמר התם דכיון דקלי איסורא מבטלין איסורין לכתחלה. אלמא אין מבטלין איסורין לכתחלה לאו מילתא פסיקא [היא] בכל דוכתא, הכא נמי איכא למימר דכיון דהאי איסורא בעיניה שרי, ומותר לבטל לכתחלה.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותו עם הגבנה על השולחן חוץ מבשר דגים וחגבים. פי', מתני' איסור בישול אתא לאשמועינן דבישול גופיה אסור, ולהכי לא שיך למיתנא כדקתני באידך פרקי גיד הנשה נוהג, כסוי הדם נוהג, אותו ואת בנו נוהג, דבכולהו איסוריהו ידיע והדר תני במאי נהגי, אבל הכא אתא לפרושי גופא דאיסורא. וקאמר כל הבשר אסור לבשל בחלב, שעל הבשול בלבד [בלא אכילתו] הוא חייב, שלא תאמר בישול שאסר הכתוב בשאכלם דוקא אתא למימר דאפי' בשלא אכלן [חייב] על בישולו. והכא לא איצטריך למתני נוהג, דבכלל כל הבשר דקתני משמע בין חולין בין מוקדשין בין בארץ בין בחוצה לארץ. והדר מפרש איסור אכילה ותני ואסור להעלותו עם הגבנה על השולחן. פי', שלא יטעה ויבא לאכלן כאחת. חוץ מבשר דגים וחגבים. והוא הדין לדגים וחגבים דבאכילה נמי שרו, אלא דתנא להו בהעלאה [לאשמועינן] דהעלאה ואכילה שוין הן, דלא שרי בהעלאה אלא במאי דשרי באכילה. דלאשמעי' דאפי' בשר עוף [דלא מיתסר באכילה אלא] דרבנן אסור בהעלאה. דמתני' כבית הלל דאסר בשר עוף בהעלאה כדמפרש באידך בבא. הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. פרישנא לה לקמן.
<h2>דף קד.</h2>
מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים, שמעי' דעוף אסור על הנודר מן הבשר. והוא הדין לקרבים ובני מעים. וסתמא כר' עקיבא דאמר כל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא. [פי', וסתם מתני' דשרי בדגים וחגבים דמשמע מינה דהא בשר עוף אסור כר' עקיבא דאמר כל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא.] פי' כל דבר שהשליח נמלך עליו כשאדם מצוה אותו ליקח דבר אחד והוא חוזר לבעלים לימלך [בו] אם יקח אותו דבר אחר שמצא הרי זה קרוי מינו של ראשון, והנודר מן הראשון סתם הרי השני בכלל. כיצד, הרי שאמר בעל הבית לשלוחו ליקח לו בשר והוא אינו מוצא אלא עופות אינו חוזר לבעל [הבית ואומר לו] סתם לא מצאתי בשר אלא לא מצאתי אלא עופות, אבל לא מצא אלא ירק אומר [לו] סתם לא מצאתי בשר. דתנן בנדרים [נ"ד ע"א] הנודר מן הירק מותר בדלועים, ר' עקיבא אוסר, אמרו לו לר' עקיבא והלא אומר אדם לחברו צא וקח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועים. כלומר, ואינו לוקח לו מן הסתם עד שחוזר ונמלך בו, נראה שאינו בכלל שליחותו. אמר להם וכן הדבר כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית. כלומר, אם לא מצא לא ירק ולא דלועים אלא קטנית אינו [חוזר ו]אומר [לו] לא מצאתי אלא קטנית אלא שחוזר ואומר לו סתם לא מצאתי כלל, וכשמוצא דלועים הוא אומ' לא מצאתי אלא דלועים, הרי שחוזר ונמלך בו על הדלועים מה שאין כן בקטנית, אלא שהדלועים בכלל ירק. ואמרי' עלה [שם נ"ד ע"ב] מאן תנא דפליג עליה דר' עקיבא [במתני' דמייתינן לעיל דתנן בנדרים דתני הנודר מן הירק מותר בדלועים ור' עקיבא אוסר], רשב"ג הוא, דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואין צריך לומר בבשר דגים וחגבים. וכן היה רשב"ג אומר קרבים [ובני מעים] לאו בישרא ואוכליהן לאו אינש. [פי', דלית ליה לרשב"ג טעמא דר' עקיבא דכל מידי דממליך עליה שליחא מינה הוא.] ומדסתם לן תנא הכא כר' עקיבא. שמעי' מינה דהילכתא כותיה. אע"ג דקימא לן אין סדר למשנה בתרי מסכאתא, ואיכא למימר דילמא סתם ואחר כך מחלוקת היא. [פי', דדילמא סתם מתניתין דהכא דאתיא כר' עקיבא מתניא מקמי מתני' דהתם דתנן בנדרים דאיפליג בה ר' עקיבא בהדיא] ואין הלכה כסתם, אפי' הכי הוה ליה ספיקא דאוריתא וספקא דאוריתא לחומרא. הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים. [פי', דלא מימלך כלל עליה שליחא מבשר לחגבים.] אבל (בחגבים אסור) בבשר דגים אסור משום דממליך עליה שליחא, והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפרק הנודר מן הירק כשהקיז דם וכיבן ליה עיניה דלא אכיל דגים, דדגים קשין לתחלת אוכלא. פי', חולי העין נקרא אוכלא, ודגים קשים לתחלת החולי. הילכך לפי אותה שעה שנדר אין כונתו על הדגים שכבר אסור בהם מפני חולי עיניו, ואין שלוחו [שלו] נמלך עליהם [באותה שעה. פי', וכיון שכן כשנדר מן הבשר לא היה דעתו [עליהם] מעולם אלא על הבשר בלבד]. הא לאו הכי אסור אפי' בבשר דגים דממליך עליהו שליחא. והוי יודע דלא אמר ר' עקיבא כל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא אלא מידי דשיך בלישנא קצת כגון [נודר מן הבשר דאסור ב]דגים [דשיכי קצת בלישנא דבשר משום] דבשר דגים [וחגבים] מיקרי, כדאמרינן לעיל במתני' בשר דגים וחגבים. [וכיון דכן כי ממליך עליה שליחא כגון מבשר לדגים אסור בהם.] לאפוקי מידי דלא שיך כלל כגון ביצים וגבנה, כדאמרינן התם בנדרים הנודר מן הבשר מותר בביצים וגבנה ואע"ג דממליך עליהו שליחא, [דתרתי בעינן, דשיך בלישנא, וממליך עליה שליחא.] וכן הנודר מן הדלועים אינו אסור בירק משום דלא שיך בלישנא כלל, [אע"פ שהנודר מן הירק אסור בדלועים, דשיכי קצת בלישנא וממליך עליה שליחא.] והנודר מן הדגים אינו אסור בחגבים ואין צריך לומר בבשר. גרסי' ביום טוב בפרקא קמא [ו' ע"ב] השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב. פי', דלאו דיניהו כבשר. ופרישנא התם אלו הן גמורות כל שאינן מעורות בגידין.
<h2>דף קד:</h2>
העוף עולה עם הגבנה על השולחן ואינו נאכל דברי ב"ש. פי', דקסברי דבשר עוף דרבנן, שלא אמר הכתוב אלא בשר בהמה בלבד ולהוציא עוף וחיה, אבל כל בהמה במשמע ואע"ג דכתיב גדי, הדר רבייה רחמנא כדאיתא בגמרא. וכיון דכן דהוי מדרבנן לא גזרי' אלא באכילה אבל לא בהעלאה. ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. פי', דקסברי בית הלל דרבנן אחמור בעוף לעשותו כבהמה לאסרו אף בהעלאה כיון שגזרו עליו באכילה ולא חשבינן לה גזירה לגזירה אלא כלה חדא גזרה היא דאי לאו גזרה דהעלאה לא קימא גזרה דאכילה. אמר ר' יוסי דבר זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. פי', מדברים שבית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים. באי זה שולחן אמרו פי' באי זה שלחן אמרו שאסרו להעלות הגבנה על השלחן בשולחן שאוכל עליו, ואיכא למיחש שלא יבא לאוכלן כאחת. אבל בשולחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. פי', ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, וכיון דלאו שעת אכילה לא גזרינן.
תאני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקוליס. זה גרס' רבי' ז"ל. פי', מטלית. [כלומר, בזה אחר זה. כדהדר מפרש אגרא גופיה, ולהכי נאכלין במפה אחת, כלומר נקיה. והוא שאין נוגעין זה בזה.] וגרסת הספרים באפיקורן. פי', דרך הפקר כדמוכח במאי דאמרי' הוא תני לה והוא אמר לה, פי' לפרושה, בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים. פי', שכל אחד נאכל אחר חברו ואינו צריך כלום. רב יצחק בר רב משרשיא איקלע לבי רב אשי איתו לקמיה גבנה ואכל, בשרא ואכל כי לא משא ידיה, אמרו ליה והא תנא אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבנה נאכלין באפיקורן, עוף וגבנה אין בשר וגבנה לא, אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינא. פי', ומדשני להו הכי ולא שני להו אנא גבנה אכילנא ברישא, שמעינן מינה דלענין נטילת ידים לא שני לן בין שיאכל בשר תחלה בין שיאכל גבנה תחלה, שכן ידיו מזוהמות ...... כבשר. ומדאמ' להו הני מילי בליליא, נקיטינן השתא דאפי' בבשר בהמה לא בעי נטילת ידים אלא בליליא. וכיון דכן מאי דאמרינן לעיל בעוף דקיל מבהמה דלא בעי' נטילת ידים ודאי אפי' בליליא קאמ', ומשום קולא דעוף דלא אסיר אלא דרבנן. והשתא דכן דפרישנא דבגבינה איכא זוהמא בידים כבשר ואפי' הכי שרינן בעוף בלא נטילת ידים משום דקיל דלא מיתסר אלא דרבנן, ודאי לא שני לן בין עוף ואחר כך גבינה בין גבינה ואחר כך עוף דבין כך ובין כך בעוף וגבנה לא בעי נטילת ידים כלל, וכיון [דכן] דלא בעינן נטילת ידים, הוא הדין לקנוח הפה דלא בעינן אפי' בין עוף לגבנה דמאי שנא מנטילת ידים, אלא ודאי עוף וגבנה נאכלין דרך הפקר בזה אחר זה כמו שירצה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, אלא אם [כן] רואה ידיו שצריך הדחה, או מרגיש בפיו שצריך קינוח הפה, אבל מן הסתם אינו צריך. ואל תתמה שהרי אפי' בבשר בהמה בשאכלן כאחת אינו מן התורה אלא בבשול וזה מבואר. ולהוציא קצת מדברי רבי' ז"ל שפרשו דההיא דאגרא דאמר עוף וגבנה נאכלין באפיקורן דוקא גבנה תחלה ואחר כך עוף קאמר אבל עוף תחלה לא.
תנו רבנן בית שמאי אומרים מקנח. כלומר, מקנח הפה וזהו קינוח שיאכל שום דבר בין הבשר לגבנה. ובית הלל אומרים מדיח. כלומר, מדיח ידיו. ואסיקנא דבית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח, ובית הלל אומרים מדיח והוא הדין למקנח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. פירוש, דמר נקט הכשר דפה, ומר נקט הכשר דידים, [הילכך בעי קינוח והדחה.] והילכתא בכל מידי הוי קינוח הפה בין בפת בין במידי אחרינא, בר מתמרי וקמחא וירקא. פי', תמרי וקמחא משום דמשטר קא שטר. פי', נדבק בחך ואינו מקנח אותו. וירקא משום דרכיך טפי ומיפרך. פי', מתפרך בפה ואינו מקנח הפה והחך.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה, גבנה מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר של בין השינים מהו. כלומר, אי חשיב כמאן דאכיל השתא [בשר] ובעי שהיה או קינוח. קרי עליה הבשר עודנו בין שניהם [במדבר י"א]. כלומר, [דבשר] של בין השינים בשר הוא.
אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא. כלומר, חומץ בן יין. שאבא היה מתנהג בחסידות יותר ממני, דאלו אבא כד הוה אכיל בישרא לא הוה אכיל גבנה עד למחר כי השתא. ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. שמעינן מיהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה, דלא שרי למיכל גבנה בתר בשרא אלא אם כן דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחן מאן דשרי למיכל גבנה בתר בשרא פחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא אע"ג דשהי ליה כי האי שעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. אלו דברי רבי' ז"ל. ואיפשר לדון בדבריו שלא אמר רבי' ז"ל אלא בלא קינוח הפה ובהא ודאי קושטא דבההיא סעודתא אסיר בסעודתא אחריתי שרי. אבל בקינוח הפה ובנטילת ידים היכא דצריכא, [כגון בלליא, או שרואה ידיו מזוהמות] כדכתיבנא לעיל, ודאי אפי' בההיא סעודתא שרי. תדע, דאלו שהיה לא תניא, ובית שמאי ובית הלל דמר אמר מקנח ומר אמר מדיח (ו)לא מדכרי שהיה כלל, וכיון דנחתי למתני [הכשר] בבשר אי איתא לשהיה מיתנא הוו תאנו לה. אלא ודאי ב"ש וב"ה הכשר גמור קאמרי למימרא דבהכי דהינו קינוח והדחה סגי לגמרי ואפי' לבשר תחלה ואחר כך גבנה ותו לא בעי מידי, אבל שהיה לא נאמרה אלא בלא הכשר אחר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. ולפום האי סברא דאמרי' דבשר וגבנה מותרי' לאלתר בהכשר בקינוח הפה ובנטילת ידים, הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה. פי', בלא הכשר. והאי דקאמר סתם אסור, למימרא דאי באעי למיכל שניהם [בזה אחר זה] לאלתר לא סגיא ליה בלא הכשר דאפי' ביממא ורואה ידיו נקיות אפי' הכי אחר בשר אסור לאכל גבנה בלא הכשר דאכתי בעי קנוח הפה. אבל אם אכל גבנה מותר לאכול בשר. פי', ביממא ורואה ידיו נקיות, וכיון שכן אחר גבנה מותר בלא שום הכשר בלא קינוח הפה, וטעמא דמילתא לפי שהבשר נדבק בחך, מה שאין כן הגבינה שאינה נדבקת בחך. והשתא ודאי אתי שפיר הא דרב חסדא דנקט [אכל בשר] אסור לאכול גבנה סתם ולא מדכר תקנתא, דאמתניתא סמיך, כלומר בלא הכשר דאיתני בהדיא במתניתא. אבל למאן דמפרש דרב חסדא בלא שהיה קאמר קשיא היכי נקט סתמא אסור דהא שהיה אכתי לא אתמרא כלל ואפי' בשמעתא, וכיון דכן אמאי סמיך דנקט אסור סתמא ולא מפרש. אלא ודאי אמתניתא סמיך כלומר בלא הכשר ולהכי נקט סתמא כדפרישית. ומאי דבעינן בשר של בין השנים מהו. פי', בששהה מסעודה לסעודה ובא לאכול גבנה בלא קנוח הפה, מי אמרי' דכיון דאכתי איתיה לבשרא בפומיה כמאן דאכליה השתא דמי ובעי קינוח, או דילמא לא חשיב ונוטלו לאותו בשר ודיו. ואהדר ליה מהבשר עודנו בין שניהם, ולישנא דעודנו דייק אלמא כל היכא דאיכא בשר חשיב [ואפי' בין השינים] וכיון דכן כמאן דאכליה השתא דמי ובעי קינוח.
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה. פי', מים ראשונים מצוה דרבנן. מים אחרונים חובה. כדמפרש לקמן. מתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות. [ומתרצינן מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. כלומר, אידי דתני אמצעיים רשות תנא מים ראשונים חובה דלגבי מים אמצעיים דרשות מים ראשונים דמצוה חובה חשיב להו].
מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. פי', [נוטלין ידיהם] בין שותתין בכלי בין שופכין על גבי קרקע. מים אחרונים אין נוטלים אלא בכלי, ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע, מפני שרוח רעה שורה עליהן. איכא ביניהו קינסא. שהם עצים דקין או קש. פי', דלמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע בקינסא שיהא על גבי קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה. ולמאן דאמר בכלי בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים [ניטלין] בין בחמין בין בצונן, מים אחרונים אין ניטלין אלא בצונן, מפני שהחמין מפעפעין את הידים. פי', מבליעין ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.
<h2>דף קה:</h2>
אמצעיים רשות, אמר רב נחמן לא שאנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבנה חובה. כתב רבינו ז"ל איכא מאן דאמר דגמרינן מיהא דרב נחמן דשרי למיכל גבנה בתר בשרא, דהא בין תבשיל לגבנה קאמר, ואי אסור למיכל גבנה בתר בשרא הוה ליה למימר בין גבנה לתבשיל ולא לימא בין תבשיל לגבנה. ולאו מילתא היא דלא אתא רב נחמן לאשמועינן אלא דמים אמצעיים חובה אבל אקדומי בשר לגבנה או גבינה לבשר מדרב חסדא שמעינן לה דקימא לן דהא דרב חסדא הלכתא הוא, דהא מקשינן מינה לר' יוחנן. פי' בגמ' וסתרי' לר' יוחנן מקמה, [ואי לאו הילכתא היא היכי דחינן לר' יוחנן מקמה] ומתרצינן לה אליבא דרב חסדא, אלא שמעינן דהילכתא היא. והא דרב נחמן לא גמרי' מינה אלא דמים אמצעיים שבין גבנה לבשר חובה ותו לא מידי ע"כ. ויש לדון בדברי רבנו ז"ל שלא אמר אלא בלא קינוח הפה אבל בקינוח הפה כבר כתבנו שהוא מותר.
אמר רב יהודה אמר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל מלח אחר סעודתו ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים [פי', אם נגע בה ואחר כך נגע בעיניו]. אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא. פי', קורט אחד בכור. כדכתבינן במסכת ברכות [מ' ע"ב]. [ואי כל מלחא מיכל. פי', ואם מדד מלח מדוד מלשון וכל בשליש (ישעי' מ'), בעי נט"י].
<h2>דף קז:</h2>
מתני'. צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה. [פי', שמא יתן האחד לחברו ויפשע ויאכל.] וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא, אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי.
רשב"ג אומר אף שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבנה ואין חוששין. אמר רב חנן לא שאנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור. פי', שמא יתן האחד לחברו ויפשע ויאכל בעוד שאוכל שלו ומילתא דשכיחא היא. גרסי' בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"א] תניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה פי' שמא יאכלו בבשר. כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה. פי', שמא יבוא לאכלו בגבינה או בחלב. עד שיוסק את התנור. פי' והוא הדין דסגי בקינוח יפה. דאי משום מאי דמבלע ביה ליכא למיחש דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם [בהיתירא] ושרי בכי האי גונא דמעיקרא היתירא כדאיתא לעיל, אלא דתנור דרכו בהסקה נקט הכי. ומסקנא [שם ל"ו ע"א] [דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי. פי',] דאי שנינהו מידע ידיע [ו]לא אתי למיטעי.
<h2>דף קח.</h2>
מתני'. טפת חלב שנפלה בחתכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתכה [אסורה]. ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה הרי זו אסורה. פי', רישא [ודאי] בשלא ניער [מדקתני סופא בניער את הקדרה, אלמא דרישא ודאי בשלא ניער]. והכי קאמר, טיפת חלב שנפלה לחתכה משערי' בכל החתכה אם יש [בה] ששים של אותה טיפה בטלה, דאע"פ שאין חתכה זו ברוטב [כדמוכח במאי דנפרש לקמן, אפי' הכי] אין דינה כצלי להכשירה, שזו אע"פ שאינה ברוטב לפי שהיא בקדרה יש בה לחלוח מרובה בכדי שאותה טפה נבלעת ומתפשטת בכל החתכה והטעם שלה מתפשט בכולה ולפיכך דנין בה בששים. ואם יש בה ששים כשרה, ואם לאו אסורה, שאין שאר מה שבקדרה מצטרף לבטל האיסור כיון דלא ניער. מה שאין כן בצלי שאין בו לחלוח כל כך ואין הטעם מתפשט בו בכדי שיתפשט בששים. וסופא אמרינן דאם ניער את הקדרה אין דנין לשער באותה חתכה בלבד אלא בכל הקדרה [דכיון דניער הרי הוא מתפשט בכל הקדרה] ומשערינן בכולה, ואם יש בה ששים כשרה ואם לאו אסורה. והשתא לא מכרעה [ממתני' מה סבירא... סבר חתכה עצמה נעשית נבלה [או לא], משום דלא מכרעא] האי סופא האי ניער אהיכא קאי, אי לבתר דנתן טעם בחתיכה ואפי' הכי משערין ששים בכדי אותה טפה בכל הקדרה ומשום דקסבר דלא אמרינן חתכה עצמה נעשית נבלה. אי מקמי דנתן טעם בחתיכה הא בתר הכי לא משום דקסבר חתיכה [עצמה] נעשית נבלה. אי נמי בתר דנותן טעם דכלה חתכה קאמרי' דצריך שיהא בקדרה כדי לבטל כל החתכה אי ממינו ודלא כר' יהודה או משאינו מינו ואפילו כר' יהודה. ופי' ניער, מלשון וניער פרעה וחילו בים סוף [תהלים קל"ו], ששקעה ברוטב. דבלא ניער. פי', שאינו ברוטב כלל אלא שהיא על גבי חתכה אחרת. ונראין דברים שאפלו מקצתה, שכיון שהרוטב מגיע אצלה לחלוח הרוטב מתפשט בכלה ופולטת ובולעת ופולטת ומתפשט בכל הקדרה. והשתא ודאי כיון דלא תנן במתני' אלא ניער שמע מינה דבניער לחוד סגיא דלא בעי' ניער וכסה. וש"מ דכי אמרי' בגמ' ניער וכסה, ניער או כסה אמרי', דהוא הדין לכסה את הקדרה. וכן פרש"י ז"ל דכיון דכסה אע"פ שלא ניער הרי ההבלה שהיא מים היא בכל הקדרה ועל ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה. ומכאן אתה דן לניער שפירושו אפי' מקצתה ברוטב דלא גרע מכסה. ובגמ' מוכח דהלכתא כמאן דאמר חתכה עצמה נעשית נבלה. ומיהו דוקא על ידי בישול דאיכא בליעה כגון בשר שבלע מאיסור. אבל יבש ביבש, ואפי' לח בלח כגון רוטב ברוטב כל היכא דליכא בליעה לא. ובע"ז [ע"ג ע"א] פלוגתא אי אמרינן לה ביין, ומסתברא התם דהילכתא כמאן דאמר דלא. וקשיא לן כיון דקימא לן חתכה [עצמה] נעשית נבלה, כזית בשר אסור שנפל בקדרה ויש בה ששים של היתר היאך בטל ואין חוששין שהרבה מן הרוטב שבקדרה נעשה איסור על ידי שהוא בולע ופולט בולע ופולט נמצא שבלע הרבה מן הרוטב וכל מה שבלע נעשה חתכה נבלה. וצריך ששים בכדי הכל, ואע"ג דלא יהיב טעמא כולי האי, הא פרישנא לעיל [צ"ו ע"ב] דששים בעינן אפילו היכא דליכא טעמא [וכל היכא דאיפשר למיקם אשיעורא]. ואיכא למימר דהכא כיון דאיכא ששים בכדי דידיה ראשון ראשון פולט ובטל דהא איכא בכדי כל חדא פליטת ששים, וכיון דכן קמא קמא בטיל ליה. דאע"ג דלית לן ראשון ראשון בטל היכא דיהיב טעמא כדכתיבנא בע"ז, הכא קים להו לרבנן דלא יהיב טעמא ביותר מששים כיוצא בו. ופירש רבינו יצחק הזקן ז"ל שאין אומרים חתכה עצמה נעשית נבלה לאסור מה שתתן בה טעם אלא בשיש בפליטתה מן האיסור שנאסרה אע"פ שאין בפליטת האיסור כדי לאסור, כיון שפליטתה פתוך בין היתר ואיסור ויש בין שניהם כדי ליתן טעם היא נעשית נבלה להצטרף לאסור, אבל אין בפליטתה מן האיסור כלל אינה אוסרת. ומזה הטעם התירו למעלה צלי בקליפה ר' יוחנן גופיה דאית ליה הכא איפשר לסוחטו אסור וכל שכן בשאר איסורין, משום דקים להו [לרבנן] דבצלי אין האיסור עובר הקליפה, ומשום הכי מותר, הא לאו הכי היה ראוי לאסור שהקליפה אוסרת חברתה וחברתה לחברתה וכן עד עולם אלא כדפרישנא. וכן פירש שאין אומרים חתכה עצמה נעשית נבלה אלא לומ' שדינה כדין האיסור שנאסרה בשבילו ורואין אותה כאלו כלה אותו איסור. הגע עצמך מלח שנאסרה בשביל שומן חזיר ונפלה בקדרה הרי היא בטלה בששים של המלח כלו ואע"ג דמלח תבלין הוא ויהיב טעמא אפי' באלף אלא שאין מחמירין עליה אלא כאלו כלה אותו איסור שנאסרה והרי מחמת שומן נאסרה ורואין אותה כאלו כלה שומן ובטל בששים. וכן דבר שנאסר משאינו מינו ועכשו נתערב עם מינו בטל בששים ואפילו לר' יהודה משום דלעולם הולכין אחר האוסר וכיון שהוא היה שאינו מינו [ועכשו נתערב] רואין דבר זה שנאסר גם כן כאלו כלו איסור והוא שאינו מינו ובטל בששים.
<h2>דף קח:</h2>
ובגמרא אמרי' דבשר שנפל לתוך יורה של חלב רותחת שנסתלקה מעל האור וסלקה לאלתר שהיא בולעת ואינה פולטת. ודעת רבותי דדוקא בשר בחלב דבשר קשה וחלב רך ונוח לבלוע קודם שיפלוט והוא גם כן קדם וסלקו בהא אמרי' שבולע ואינו פולט ממה שבלע עד שינוח מלבלוע, הא לאו הכי ודאי בולע ופולט הוא ואפי' מה שבלע. ובשר בחלב גופיה לאלתר פולט הוא מן הבשר לא אמרו אלא שאינו פולט ממה שבלע ואפי' האי נמי דוקא בנפל ליורה שהעבירה מעל גבי האור בולע ופולט הוא. וקשיא לרבואתא ז"ל ענין הגעלה היא' אפשר שהרי בולע ופולט ויש לחוש שיבלע מן האיסור שפלט, ואי איפשר לומר שמתבטל במים דהא בדידיה משערינן, וקימא לן ביורה גדולה דמגעילין בעצמה וכי אמרה תורה הגעלה ודאי בבת יומא דלאו בת יומא מישרא שרי מדאורייתא. ורבי' נ"ר פי', שכן דרך כלים עם המים שהן ממרקין ומפליטין ואינן מבליעין, מה שאין כן ברוטב ובשאר משקין. ודין זה כל זמן שאנו רואין המים כצורתן שנראה שלא נתבטל [כחן] לפיכך צריך להזהר במגעיל כלים הרבה שיזהר בפליטתן שלא תרבה כל כך עד שתעובר צורת המים ותבטל כחם. [יורה גדולה כשמגעילין אותה במים קים לן... על ידי הגעלת המים בכדי שתעובר צורת המים...] וראיה לזה מה שאמרו בו בזבחים בפרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] במים ולא ביין [ולא בחלב] ולא במזג ולא בשאר משקין. ואע"ג דהתם נמי בספרי דריש לענין מריקה ושטיפה הכי במים ולא ביין ולא בחלב ולא במזג ולא בשאר משקין, ואפילו הכי פליג עלה אביי התם בזבחים דאפילו [ביין] ואפי' במזג. התם אביי לענין מריקה ושטיפה בלחוד הוא דפליגי ומשום דסבר לה כמאן דאמ' מריקה ושטיפה בצונן ולענין צונן איפשר דיין ומזג מעלו כמים. אבל בחמים ליכא מאן דאמר ואפילו אהא דאביי אפליג רבא התם בהדיא, והלכתא כרבא ותו לא מידי.
<h2>דף קט.</h2>
מתני'. הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לא קרעו אינו עובר עליו. הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו.
הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. גרסי' בכריתות [כ"ב ע"א], תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו. אמר ר' זירא אמר רב לא שאנו אלא לב עוף שאין בו כזית. פי', כזית דם, אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת. מיתיבי דם האיברים. [פי', לאחר שפירש מהם.] ודם הכליות, ודם הטחול, ודם הלב, הרי זה בלא תעשה. [פי', ולא איפשר [למימר] דלית ביה כזית דבהא ודאי ליכא לאו, אלא ודאי דאית ליה כזית וקתני בלא תעשה והיכי אמרת דהיכא דאית ביה כזית ענוש כרת. ומתרצי',] ההוא דאתא ליה מעלמא. פירוש, והוה ליה דם האיברים שהיה בלוע בהם ופירש לתוך הלב [לאחר שחיטה]. ודם האיברים שפירש הרי זה בלא תעשה כדאיתא בכריתות [ד' ע"ב]. כי קאמר רב דם דגופיה. פי', [דם] המכונס ועומד לעולם בחללו של לב והוה ליה כדם בעין בעלמא [דלאו דם האיברים], וכל היכא דאית ביה כזית חייב [כרת]. אי דאתא ליה מעלמא הינו דם האיברים. פי', והא תנא ליה דם האיברים [דאסור אחר שפירש]. ולטעמיך מי לא תנא דם הכליות אע"ג דתנא דם האיברים, אלא תני והדר מפרש, הכא נמי תני והדר מפרש. ומעלמא מהיכא קאתי. פי', היאך מתכנס דם האיברים ללב [אחר שחיטה], אמר ר' זירא בשעת יציאת נשמה מצריף. פי', מצטרף הדם לתוך הלב. [כריתות כ"א ע"ב] אמר רב [דם] דגים שכנסו אסור. פי', מדרבנן. דכיון דכינסו אסור משום מראית העין. הא כל היכא דלא כנסו דלא מתחזי כולי האי לא חיישינן. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה, ההיא שלא כנסו. כי הא דאמר ליה רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכותה דם מהלכי שתים. פי', דקימא לן דשרי, אמאי אסור בלא כנסו, דתניא דם שעל [גבי] הככר גוררו ואוכלו. פי', גורר הדם ואוכל הככר של בין השינים מוצצו ואינו חושש. פי', דליכא מראית העין. והא הכא דדם שעל גבי הככר בעי גרידה ולא שרי למיכליה ואע"ג דלא כנסו. אלא הא דאית ביה קשקשים, [הא דלית ביה קשקשים. פי', דאית ביה קשקשים] שרי שהדבר ניכר שהוא של דגים. לית ביה קשקשים אסור משום מראית העין.
<h2>דף קט:</h2>
הכחל קורעו ומוציא את חלבו וכו'. אמר ר' זירא אמר רב לא קרעו אינו עובר עליו ומותר. פי', היכא דבשלו בדיעבד בלא קריעה מותר באכילה לכתחלה. ופרכינן עליה בגמ' ממתני' דתנא דאינו עובר עליו. כלומר, אם לא קרעו ואכלו דמשמע מעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא באכילתו. ומתרצינן דבדין הוא דהוה ליה למתני במתני' מותר לאכלו כיון דבשלו בדיעבד, אבל משום סופא דקתני הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא תנא רישא אינו עובר עליו, והכי איתא בגמ'. ולר' זירא מתני' בקדרה בלא בשר, דאי עם בשר לא איפשר למימר מותר. ותניא נמי הכי כחל שבשלו בחלבו מותר, קיבה שבשלה בחלבה אסורה, ומה הפרש בין זה לזה, זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו. פירוש, חלב שבקיבה אתיא ליה מעלמא וכי מבשל [ליה] בהדיה הוה ליה כמאן דיהיב ליה השתא בגויה. וזה אינו כנוס במעיו, דחלב שבכחל לא אתי ליה מעלמא והוה ליה חלב שחוטה דלא אסיר אלא מדרבנן. והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו. פי', התם הוא דשרי. אבל בשל עם הבשר אסור, דקימא לן [צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור.
הא דקתני קיבה שבשלה בחלבה אסורה. [פי', דמשמע דחלב שבה תורת אוכל עליו,] קודם חזרה הוא, אבל האידנא הא איפסיקא הלכתא בהדיא דמעמידין בקיבת נבלה דפרשא בעלמא הוא כדבעי' למימר קמן. עד כאן דברי רבנו ז"ל. ונראה שהוא מפרש פרשא בעלמא הוא דנפק ליה מתורת אוכל וכפרש בעלמא הוא חשוב. ולא כן פי' רבנו שלמה ז"ל, אלא שקיבת נבלה מותרת דפרשא בעלמא הוא, [שדין חלב שבגופה כפרוש מגופה ובשר בחלב דעלמא, אבל ודאי לעולם לענין אכילה ולענין איסורין תורת אוכל [עליו], ונהי דלענין טומאה לקבל טומאה איפשר דאין תורת אוכל [עליו] כדמוכח במסכת טהרות. אבל לענין אכילה ולענין איסורין תורת אוכל עליו,] וכן עיקר. וכיון דכן אם בשלה בחלבה אסורה [כבשר בחלב דעלמא].
כיצד קורעו, אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. אמר ליה ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול, מאי קמ"ל [מתני' היא], הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, אי נמי לקדרה. פי', דכיון דקרעוה אפילו לקדירה שרי ואפי' בהדי בשר. והילכתא קרעיה שתי וערב וטחייה בכותלא שרי לבשולי בקדירה, והיכא דלא עבד הכי שרי למטוייה לכתחילה, פי', לצלי. אבל בשול לכתחלה לא. פירוש, ואפי' בפני עצמו לכתחלה לא, אבל דיעבד שרי. זה נראה מדברי רבי' ז"ל. נראה שלא רצה לפרסם בו היתר אבל בודאי עיקר הדין דאפלו בפני עצמו אפי' בלא קריעה מותר לכתחלה. והכי מוכח הא דאמרי' בגמ' גבי ילתא דביתהו דרב נחמן דבעיא למטעם טעם בשר בחלב ואמר להו רב נחמן זווקו לה כחלי, ופרכינן ממתני' דקתני קורעו, ומתרצי' דמתני' לקדרה, ופרכינן מבריתא דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר בשלו אין לכתחלה לא, ומתרצי' הוא הדין דאפי' לכתחלה אלא אידי דתנא סופא קיבה שבשלה בחלבה אסורה [דאפי' בדיעבד אסור] תנא רישא שבשלו. הרי שאמרו כאן בפי' דמשום סופא תנא רישא בשלו דיעבד [אבל] הוא הדין אפי' לכתחלה, וסתם בישול בקדרה. ויש שפרשו דרב נחמן [דאמר] זווקו בצלי קאמר, ומאי דפרכינן ליה מבריתא דתאני בשלו, פרשו [בו] דמאי בשול צלי כדכתיב [דברי הימים ב' ל"ה] ויבשלו את הפסח. וליתה, דאם כן אמאי משמע ליה בשלו צלי ואית ליה לדחוקי ולמימר דלישנא דמתניתא לאו דוקא בשלו [דמשמע דיעבד דאפי' לכתחלה נמי שרי] אלא משום קיבה נקט לה, [דקתני שבשלה דהוי דוקא בדיעבד ולמה ליה לרב נחמן לדחוקי הכי] ואמאי לא אוקמא לההיא בריתא בקדרה ממש כפשטה דלישנא דתני בשלו [ומשום הכי תני בשלו] ולכתחלה אסור ובדיעבד מותר. אלא ודאי כל [שהוא] בפני עצמו מותר לכתחלה ואפי' בקדרה. ורב נחמן דאמר זווקו לה כחלי בקדרה קאמ' בפני עצמו. ולשון זווקי, נפוחים. כלומר, שלא בקריעה מלשון ארמאי זוקאני [ע"ז ל"א ע"ב]. ובקריעה מותר ואפי' עם בשר. ולרב נחמן מתני' דקתני קורעו ומתרצינן לה לעיל לקדרה. פי', לקדרה של בשר. וקתני [לא קרעו] אינו עובר [עליו] דוקא מעבר הוא דלא עבר דליכא איסורא דאוריתא הא איסורא דרבנן איכא [דחלב שחוטה אינו מן התורה אלא מדרבנן]. ודלא כר' זירא דלעיל דאמר אינו עובר עליו ומותר [דמפרש מתני' דקתני אינו עובר עליו ומותר], דאלו לדידיה כיון דאמר מותר לא סגיא ליה אלא בקדרה בלא [בשר דלא מיתסר דהא קימא לן כחל בששים כדאית' לעיל (צ"ז ע"ב)]. ולית הילכתא כותיה [דר' זירא דמשמע ליה מותר בדיעבד], אלא [לכתחלה] כרב נחמן דעבד בה עובדא.
<h2>דף קי:</h2>
אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם. פי', לארץ ישראל. בעי מיניהו כבדא מה אתון ביה. פי', אחר מליחה, אם מתירין אותו לבשל בקדרה עם בשר, כיון דנפיש ביה דם אי סגי ליה במליחה או לא. כד סליק אשכחיה לר' זירא אמר ליה ר' אמי שלקי ליה ואכיל. אמר ליה למיסר נפשה לא קא מבעיא לי, כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. פי', אם נתבשלה עם בשר אחר. מאי שנא מיסר נפשה דלא קא מיבעיא לך דתנן [תרומות פ"י מי"א] ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת, מיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת. פי', אם נתבשלה עם בשר אחר אוסרת אותו מפני הדם. ואינה נאסרת. פי', אם נתבשלה בפני עצמה [ואפילו בלא מליחה] מפני שפולטת ואינה בולעת דם על ידי שכלה דם. אבל אם נתבשלה עם בשר אחר אע"פ שהיא אינה בולעת דם, כיון שנאסר אותו בשר אחר ונעשה חתיכת נבלה והכבד בולעת מן הציר שפולט מן הבשר. דילמא התם בכבד דאיסורא [משום שמנינות. משום דמא מאי]. פי', דילמא הא דקתני אוסרת דמשמע אוסרת לאחרים, לאו בכבד [דהיתר ומאי אוסרת אוסרת אחרים משום דם, אלא בכבד] דאיסורא, ותרתי קתני הכבד אוסרת לאחרים אם היא אסורה כגון של טרפה ונתבשלה עם בשר אחר [נעשית] טרפה כן, [כי קתני אינה נאסרת בכבד דהיתירא] אם נתבשלה בפני עצמה [לא מיתסרא כדפרישנא לעיל]. משום דמא [מאי.] כלומר, כבד של היתר אחר שנמלחה שיאסור בשר אחר משום דם מאי.
<h2>דף קיא.</h2>
וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי אפילו קאפיה לגאו. [פי', ואע"פ שהקנה שלו לתוך הקדרה.] אלא מיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא, ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא דטוו ליה מעיקרא ובתר הכי שלקי ליה, וכן המנהג בכל ישראל.
והני מילי בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. [כלומר] ובתר מליחה שרי. כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעבד מלתא, כלומר ביום הקזה. פי'. ודברים אלו שכתב רבי' ז"ל חומר הוא שהחמירו חכמים בדבר להרחיק את האדם מן העבירה, אבל שורת הדין לפי הגמרא שקורעו שתי וערב ומולחו ונותן חתך [שלו] למטה כדי שיזוב יפה ואחר כך מותר ואפילו לקדרה עם בשר, אבל הואיל ונפק מפומיהו ראוי שלא לעשות כך לכתחלה.
דרש מרימר הילכתא בין כבדא בין כחלא למשפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי. פי', שלא יזובו על הבשר. עילוי בשרא לכתחלה אסור דיעבד שרי. פירשו בגמ' כחלא משום דחלב שחוטה דרבנן. [פי', בצלי דלא מיבלע כולי האי שרי בדיעבד.] כבדא משום דדמא משרג שריג. פי', מחליק ואינו מתעכב ואינו נבלע [כל זמן שהבשר פולט כלל דכבר נצלה הכבד קודם שתכלה לחלוחית של בשר] ומיהו לכתחלה אסור מפני ריבוי הדם של כבד ומרבה פליטתו של דם, ולהכי אסור [לכתחלה]. ואפי' למאן דשרי במוליאתא משום טעמא דכבולעו כך פולטו. ומכאן שהשפוד עצמו מותר לכתחלה פעמים לצלות בו בשר פעמים לצלות בו כחל [דהא אפי' בהדי בישרא דיעבד שרי כל שכן בשפוד... דשארי ואפי' לכתחלה. ודין מליחה למלחו עם שאר... כדין צלי, כדקימא לן דמליח כרותח דצלי ובדיעבד מותר... ואפי' נשתהו הרבה והוא שנמלחו בכלי מנוקב... כעין שפוד [על האחת] ואיפשר שלא התירו... [שניהם] כאחת שמתיבשין שניהם כאחת וכן... עם הבשר מותר כל זמן שלא תתיבש... [לקמן] בשמעתין דדגים ועופות שמלחן זה [עם זה דכל] היכא דפליט ציר בלע' דם אבל אם נתיבש הבשר... לכלל מליח כרותח אסור דהשתא פליט כבד דם ובלע בשר ולא אמרינן כבולעו כך פולטו שלא נאמר... על ידי האור ואפי' על ידי האור אתי... אם נאמר... דם שבלע הבשר לאחר שנתיבש לחותו ומיהו... [שעל ידי] מליחה סגי ליה בקליפה והוא שבא... [כלי מנוקב] ולאפוקי כל שאינו מנוקב דאיכא למיחש... לקמן בס"ד].
<h2>דף קיא:</h2>
רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה חזיה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עילוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן הא אמור רבנן דיעבד אין לכתחלה לא. ואי איכא בי דוגי תותי כבדא אסיר. פי', [כל... בי דוגי תותי כבדא אסיר בי דוגי אפי' בכבד... עצמו,] פי' בי דוגי, מים ומלח שנותנין תחת הצלי לקבל השומן. ואסור בי דוגי דכבדא מפני הדם. ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי כדבעינן למימר קמן [קי"ב ע"א]. אמרי דמא דבשרא שכין. פי', שוכן בתחתית הכלי והשאר צלול ולהכי שרי לבד ממאי דשכין. דמא דכבדא קאפי. פירוש, צף הוא על פני המים ומתערבין שניהם ולפיכך אסור. ומיהו לא אסרו אלא אותו ציר שבכלי אבל כלי עצמו לא אסרו. תדע מבי דוגי דבשרא דאמרי' דדמא שכין ולפיכך התירו אף הציר עצמו, וכיון שהציר עצמו מותר אי איפשר לכלי שיהא אסור, ולגבי כלי ליכא הפרישא בין היכא דשכין להיכא דקאפי. אלא ודאי האי דמא דבי דוגי מדינא לא מיתסר שאין נותנין בי דוגי עד שכלה הדם שהגיע הבשר למאכל בן דרוסאי, אלא דאיכא מפני מראית העין שאותו מיחל הוא אדום, ובכבדא דמתערבין שניהם והכל אדום הוא אסור, ובבשרא דשכין דמא והשאר צלול התירו, וכאן וכאן הכלי מותר.
אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן, אמרי לה בעיא הדחה, [ואמרי לה לא בעיא הדחה.] פי', אע"ג דקימא לן דבית השחיטה צונן לגבי הכי דאינו מבליע הסכין כדאיתא לעיל [ח' ע"ב], אפי' הכי אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח למימרא דאי חתיך בה רותח בלא הדחה אסור ההוא רותח משום דבלע מדמא ולא סגי ליה בהדחה דבתר הכי, והאי דמיתסר ההוא רותח משום דבסכין איכא טיחה על פניו שאין דרך להדיח אותו אחר תשמישו משום ההיא טיחה מיתסר וצריך ליטול את מקומו. צונן, אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה. פי', אם חתך בה צונן אמרי לה בעיא הדחה לאותו צונן שחתך בה, ואמרי לה לא בעיא הדחה שאין דם כשאר איסורין אלא הרי הוא מתפרך ונופל. אבל לחתוך בה רותח על ידי הרותח מתחלחל הדם ונבלע בתוכו.
אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה [בשר] אסור לאכול בה רותח. שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, כבוש. פירוש, ששורה בחומץ, הרי הוא כמבושל. פי', ומדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל, וגבי מליח אמר הרי הוא כרותח, שמעי' מינה דמליח לאו כמבושל אלא כרותח דצלי. [והאי קערה שמלח בה דאמרי' דאסור לאכול ברותח, הינו בשאינה נקובה דאי בנקובה לא מיתסרא לעולם משום מליחה. וטעמא פרישנא לקמן בסיעתא דמריה שמיא יתברך.] ואף ר' יוחנן סבר להא דשמואל דהא ר' אמי תלמידו של ר' יוחנן ואמלח ליה בשרא בהדי פינכא ותברה. פי', כלי חרס הוא ולא היה נקוב להכי תברה דלא סגי לה בהדחה משום מליח כרותח, ואף לא רצה לשהותה להשתמש בה צונן, דשאני כלי חרס מתוך שאין לו תקנה לעולם להכשירו אסור להשתמש בה צונן גזירה שמא ישתמש בה רותח. והינו טעמא נמי דההיא דאמרי' בפסחים [ל' ע"א] קדרות בפסח ישברו ולא ישתמש בהם צונן. וכי תימא ר' אמי אמאי לא נקיב לה וישתמש בה במליחה, דאף על גב דאיתסרא ההיא פינכא, מחמת דם הוא דאיתסרא לה וכשחוזרין ומשתמשין בה במליחה אפי' היתה ההיא פינכא פולטת דם בשר שבה אינו בולע דבעוד דפולט דם לא בלע דם ואפילו בעוד שפולט ציר לא בלע דם כדמוכח לקמן. איכא למימר דההוא בשר דאמלח בההיא פינכא נאסר, ולא עוד אלא אפי' כלו נאסר דלא סגי ליה בקליפה, [אע"ג דמליח כרותח דצלי ואלו צלי סגי ליה בקליפה, הכא אסיר כוליה] מפני ששורה בתוכו כלו [שעל ידי שאינו נקוב הדם שפולט הבשר משתייר בכלי והבשר שרוי בתוכו ועל ידי שרייתו נבלע [בכולו]. כדמוכח לקמן [קי"ב ע"א] בעובדא דבר יונה דנפל לכדא דכמכא]. וכיון שנאסר הרי הפינכא בולעת מצירו שהוא אסור כציר נבלה, וכשחוזרין ומולחין בשר בתוכה הרי הפינכא פולטת ציר והבשר בולע ונאסר דאע"ג דפליט דם בלע ציר כדמוכח לקמן בהדיא.
יתיב רב כהנא וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, מאי טעמא האי איפשר למיטעמיה, והאי לא איפשר למטעמיה. פי', [צנון איפשר למיטעמיה דהיתרא הוא, והאי לא איפשר למיטעמיה דאיסורא הוא.] מיהו הכא דיהבי ביה רותח בדיעבד שרי בקפילא [דטעים ליה [כדאמר']... דסמכינן בקפילא] במאי דלא איפשר למיקם עלה דאיסורא. ומיהו לכתחלה אסור ליתן בה רותח דאיסור משהו מיהא איכא.
איתמר דגים שעלו בקערה. פי', ונתבשלו בה, או שעלו בה ברותחין. רב אמר אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח. פי', ודאי כל היכא דנתבשלו הדגים עם הבשר עצמו לכולי עלמא אסור לכלן בכותח כדאמרינן לקמן בצנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ובפסחים בפרק כיצד צולין [ע"ו ע"ב] בההיא ביניתא דאי טויא בהדי בשרא בחד תנורא דאסרי' לה למיכלה בכותחא, למאן דאמר ריחא מילתא היא. אלא הכא בקערה שנתבשל בה בשר כבר. ואחר כך בו ביום נתבשלו בה דגים, וכאן מותר משום דנותן טעם בר נותן טעם, שהקערה שקבלה טעם מן הבשר הוא נותן טעם ראשון, והדגים מן הקערה נותן טעם שני. ורב אוסר נותן טעם הוא, דטעם בשר חשבינן ליה, בין שנתבשל בשר בקערה ואחר כך נתבשלו בה דגים, בין שעלו בה ברותחין, דלענין בליעה ופליטה [כל היכא דאיכא רתיחה איכא בליעה ופליטה]. ושמואל מתיר משום טעמא דאמרינן דנותן טעם בר נותן טעם הוא ואפלו בנתבשלו דבטיל ליה טעם בשר כיון דאיקליש כולי האי. והאי דאמרינן בפסחים [ל' ע"ב] אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, ולא שארי משום נותן טעם בר נותן טעם, ההיא אליבא דשמואל מיירי בשטיחת שומן על פני כל התנור כשהדביקו בו את הפת דנמצא הפת קבל טעם מממש הבשר, הא בשנבלע ואחר כך הדביק מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם. והא דאמרי' התם עד שיסיק את התנור אורחא דמילתא נקט, דאורחא דתנורא בהסקה ולא בקנוח, אבל הוא הדין דסגי ליה בקינוח. והילכתא כשמואל דשרי. ומיהו אע"ג דליתה לדרב לגבי הא, מכל מקום גמרי' מינה דכלי חרס סגי ליה בהיסק, דודאי אליבא דרב דסבר דנותן טעם בר נותן טעם אסור לא סגי ליה בקנוח, דאע"ג דליכא טיחה כלל אסור, אלא הא דקתני עד שיסיק את התנור דוקא היסק קאמרינן, והכשר בהיסק [ואפי' לבתר דמיתסר אסור גמור אליבא דרב]. ושמע מינה דכלי חרס שנאסרו איפשר להכשירן בהיסק דתנור כלי חרס הוא ושרינן ליה בהיסק. וכתב הרב ר' ברוך בעל התרומה ז"ל דאע"ג דקימא לן נותן טעם בר נותן טעם מותר, אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת [כל אחת בפני עצמה בצונן ואחר כך הודחו בחמין] כאחת הכל אסור אם הן בני יומן משום שהמים נאסרין שיש בהם טעם הבשר וטעם החלב. ולאו מילתא היא שהרי המים הם כדגים שנתבשלו בקערה של בשר והדגים עצמן מותרין לאכלן בחלב, אף כאן המים אע"פ שנתבשלו בקדרה של בשר אי איפשר ליאסר כלל מפני החלב דהאי נמי נותן טעם בר נותן טעם הוא [שהרי הקדרה קבלה טעם מן הבשר והמים קבלו טעם מן הקדרה], ודבר פשוט הוא. והוי יודע דלא שיך למימר טעמא דנותן טעם בר נותן טעם אלא היתר בהיתר כגון בשר בחלב דכיון דהתירא ואקליש כולי האי תו לא חשיב בשר כלל ומותר. אבל באיסור כל היכא דאיכא טעמא כלל הרי הוא אסור עד סוף כל העולם.
אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. פי', דסבר לה כשמואל דאמר נותן טעם בר נותן טעם מותר.
צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פסקיה ואכיל. כבר פירשתי דבסכין מסתמא איכא טיחה על פניו ומשום הכי אסרי' בצנון שחתכו בסכין לאכלו בכותח מפני שקבל טעם מממש הבשר. ואע"ג דצונן בצונן הוא, וכל צונן בצונן סגי ליה בהדחה, הני מילי אם הדיח הסכין מקמי דחתך ליה לצנון, אבל כשחתך הצנון ולא הדיח הסכין לא סגי ליה לצנון בהדחה דבתר הכי משום דאגב חורפיה דצנון בלע. ודוקא צנון דחריף, אבל קישות ואבטיח גריר לבי פסקיה ואכיל, ולא סגי ליה בהדחה, משום דהוא דבר לח ולא מהניא ליה הדחה אלא אדרבה מיגרע גרע משום הדחה, דהשתא בהדחה מיבלע טפי בגופיה דקישות ואבטיח, אבל גרירה עביד להו במקום הדחה. ומילתא זוטרתי היא בצירא מקליפה. ומיהו מסתברא דבצנון [גופיה] סגי ליה בנוטל את מקומו דהוא יותר מקליפה, דלא חמיר צנון משום חורפיה מחם לתוך חם ושניהם נטלו מן האור דאמרי' לקמן דבנוטל את מקומו סגיא. והא דאמרי' בצנון שחתכו בסכין דאסור ובעי' נוטל את מקומו הני מילי דליכא מאן דבקי בטעמא וחזי למיסמך עליה, אבל איכא מאן דבקי בטעמא הא אמרי' לעיל דטעמינן ליה ואי לא יהיב טעמא שרי לאכלו בכותח, ומיהו אע"ג דטעמינן ליה ולא יהיב טעמא מסתברא דהדחה בעינן לעולם, דכל צונן בצונן בעי הדחה.
<h2>דף קיב.</h2>
אמרי' בגמ' בעא מיניה רב אמי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא. פי', חבית של חלב. אמר ליה אסור, משום דחישינן דילמא [נפיל] מכמכא עליה. דחלא מאי, אמר ליה שרי. ומאי שנא, לכי תיכול עלה כורא דמילחא, האי איתיה לאיסורא בעיניה, מילחא אי נפיל עליה מכמכא הוה ליה בעיניה על פני המלח והדר מלח ביה בשרא ואסיר. והאי ליתיה לאיסורא בעיניה אלא אי נפיל ביה מכמכא בטל בששים. ע"כ.
ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא, ומליח הוה, שריה [רב] חיננא מפשרוניא, כלומר בהדחה בעלמא, אמר רבא מאן חכים למישרי כי האי גונא אלא רב חיננא מפשרוניא דגברא רבה הוא, קסבר דכי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו, [האי נאכל מחמת מלחו. והני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פולי אסיר. ואי מתבל בתבלי אע"ג דלית ביה פילי אסור.] הפי' הנכון מליח דאינו נאכל מחמת מלחו בתורת בשר שאינו מליח, אלא שאפילו לאחר הדחה כשמבשלין אותו יש בו טעם מלח, והאוכלו [מרגיש בו טעם מלח ו]אומר בשר מליח הוא זה, נמצא שזה אינו נאסר אלא לאחר שעה והכל לפי מה שהוא. ואי קשיא לך [היכי אמרי' הכא דלא חשבי' מליח כרותח אלא בשנשתהה כל כך דאינו נאכל מחמת מלחו, והא התם בזבחים [מנחות כ"א ע"א] משמע דכל מליח ואפי' לאלתר חשיב כמבושל.] דאמרי' בזבחים כל קרבן מנחתך במלח תמלח [ויקרא ב'], ולא דם. [פי', ממנחתך ממעטינן ליה.] ואמרי' טעמא דכתב רחמנא מנחתך ולא דם הא לאו הכי אמינא דם בעי מליחה, והא אמר זעירי דם שבשלו אינו עובר עליו. [פי', משום דפסדיה.] ואמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו, [משום דפסדיה. והאי דמיתי' התם עלה דההיא דאיירי לענין מליחה ההיא דזעירי דדם שבשלו דלאו בת מינה ולא הוה לן לאייתויי אלא ההיא דזעירי דדם שמלחו דקושיין מינה. טעמא דמילתה דמייתי' לה משום דזעירי גופיה ההיא דדם שמלחו אינו עובר עליו מההיא דדם שבשלו גמר לה, דכי היכי דדם שבשלו אינו עובר עליו משום דפסדיה, הכי נמי דם שמלחו אינו עובר עליו משום דפסדיה. וכיון דכן מסתמא נמי ליכא למימר בדם הקרב דמלח ליה כיון דפסיד ליה. והשתא] משמע מינה דמדמי לה מליחה לבשול, [דמיהאי טעמא יליף זעירי דם שמלחו מדם שבשלו משום דחשיב מליח כמבושל.] ומדפרכי' מיהא דזעירי לההיא דקרבן, שמע מינה דזעירי לאלתר קאמר ואע"ג דלא משהי ליה כלל למליחה, דכותה דמליחה דקרבנות. דאי לא מאי פירכא, לימא ליה ההיא דזעירי בשנשתהה במלח דהוי כמבושל, מה שאין כן בקרבנות דלא משהי לה למליחה [ומשום הכי איצטריך מיעוט דמנחתך]. אלא [מדלא מתרצי' הכי] שמע מינה דזעירי לאלתר קאמר, דכותה דמליחה דקרבנות בלא משהי לה כלל, כדמוכח התם בהדיא, דאמרי' נותן בו מלח מצד זה והופכו ונותן בו מלח מצד זה ומעלהו אלמא דמליחה לאלתר חשבינן לה כבישול. [והשתא קשיא אמאי דאמרי' הכא דמליח לאו כרותח אלא בשנשתהה כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו.] איכא למימר שאני התם משום דהוי המלח בדבר לח והוא נימוח בו לאלתר [ולהכי פסיד ליה לאלתר. ומשום הכי דם שמלחו אינו עובר עליו באכילתו מן התורה ואפילו לאלתר שמלחו]. ולא משום דהוי כבשול דלא חאזי לנא בדבר לח דינא דמליח כרותח, אלא משום שעברה צורתו דומיא דדם שבשלו ולהכי לא חזי להקרבה ואינו עובר עליו באכילתו.
[והאי דאמרי'] והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה. [פי', אבל צלי ונפל לתוכו כשהוא חם בעי קליפה,] אבל צונן לתוך חם בעי נוטל את מקומו. ואי אית ביה פילי. פי', גומות באותו בר יונה. אסור. פי', אסור כלו מפני ששורה בתוכו ובולע הרבה, אבל בעלמא דאינו שורה בתוכו לא חזאי לנא [בהו] הפרישא [בין לית ביה פילי להיכא דאית ליה פילי, דהא גדי שצלאו] בחלבו [צ"ז ע"א] דאי כחוש, כלומר דלאו שמן סגי ליה בקליפה. ובהנהו אטמאתא דאימלחן בי ריש גלותא [שם] דאמרי' דסגי להו בקליפה ולא מדכרי' פילי כלל. ואי מתבל בתבלי אע"ג דלית ביה פילי אסיר, מהאי טעמא דפרישנא ששורה בתוכו.
גרסי' בפ' כיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב], איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם. פי', אסור חם שנגע בצונן של היתר או צונן של איסור שנגע לתוך חם של היתר, רב אמר עילאה גבר. פי', בחם לתוך צונן נוטל את מקומו משום דעילאה גבר והוה ליה כחם לתוך חם, בצונן לתוך חם אינו צריך ליטול את מקומו. ושמואל אמר תתאה גבר. וחם לתוך צונן אינו צריך ליטול את מקומו, וצונן לתוך חם דינו כחם לתוך חם ואסור, לומר שצריך ליטול את מקומו. ודינין הללו בשנטלו מן האור אלא שעדין הוא חם [ובזו אין דנין בה בששים כלל], שאלו כשהאחד מהם על האור או האיסור או ההיתר ונפל האחד בתוכו דינו בששים כדאיתא לעיל. ואמרינן תניא כותיה דשמואל חם לתוך חם. פי', איסור חם לתוך היתר חם ושניהם ניטלו מן האור אלא שעדיין הם חמים. וכן צונן לתוך חם, כלו' איסור צונן לתוך היתר חם אסור, כלו' שצריך ליטול את מקומו ובהכי סגיא, והכי איתא התם בהדיא בכיצד צולין את הפסח [שם ע"ו ע"א]. חם לתוך צונן. כלו', איסור חם לתוך היתר צונן, וכן צונן לתוך צונן מדיח, כלומ' ואפילו חם לתוך צונן מדיח משום דתתאה גבר. ופרכי' חם לתוך צונן מדיח משום דתתאה גבר אדמוקר ליה בלע וקליפה מיהא בעי. פי', דתתא' גבר והוא מקרר העליון מכל מקום כיון שהעליון חם אי איפשר שלא יהא נבלע קצת וקליפה מיהא בעי, וקליפה הוא דבר פחות מנוטל את מקומו. אלא אימא חם לתוך צונן קולף דאע"ג דתתאה גבר קליפה מיהא בעי, צונן לתוך צונן מדיח. נמצא עכשו שלשה דינים בדבר, חם לתוך חם ושניהם ניטלו מן האור אלא שעדאין הם חמים, או צונן לתוך חם צריך ליטול את מקומו משום דתתאה גבר, איסור חם שנפל לתוך היתר צונן צריך קליפה דאדמיקר ליה בלע, צונן לתוך צונן מדיח. [פסחים ע"ו ע"א] תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן לתוך חם אסור, כלומר, שנוטל את מקומו. חם לתוך צונן קולף, צונן לתוך צונן מדיח. וככר שחתך עליו בשר צלי. [פי', בשר] זה הגיע [כדי לאכלו] אלא שיוצא ממנו עדאין ציר אדום ויש בו משום מראית העין שנראה כדם. רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, והלכתא כותיה. והא דפרישנא דבש' זה הגיע כדי לאכלו הכי מוכח הא דאמ' רב נחמן בסמוך דאין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו ומסקנא דבעי' תרי תלת גללי דמלחא ואע"ג דהגיע למאכל בן דרוסאי כדפרשנא בה והכא אמרי' בדרבא דאכל ליה, אלא ודאי כדפרשנא. והכי מוכח לישנא דככר שחתך בשר צלי דלאכילה הוא דחתיך ליה.
אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. פי', הינו בי דוגי דכתיבנא לעיל [קי"א ע"ב] גבי כבדא והוא כלי שנותנין תחת הצלי שיזוב שם מיחל היוצא. וקאמ' דאין מניחין כלי זה עד שיכלה מן הבשר כל מראה אדמימות שבו. כלומר, מראה אודם שעל פני הבשר, והוא בודאי קודם שהגיע כלל לאכילה [שיאכלוהו סתם בני אדם כן], דאלו בתר הכי מישרא שארי דחמר בשר הוא כדאיתא לעיל. מנא ידעי'. פי', שאע"פ שאין פני בשר אדומים שמא מה שבתוך הבשר אינו מבושל כלל. ואסקה רב אשי דלית ליה תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בבי דוגי. פי', דדמא סריך בהדי מילחא, ובתר הכי שביק ליה עד דצייל ושפי ליה. פי', עד שיהיו צלולין ואחר כך מערה אותו בנחת לכלי אחר ושרי שהשומן צף למעלה והדם יורד למטה. פי', נשאר בכלי ראשון עם המלח. וכי בעי' תרי [תלת גללי דמילחא] משום מראית העין בעלמא הוא ולאו מדינא, דאי מדינא מישרא שארי שאע"פ שלא הגיע לכלל שיאכלוהו רוב בני אדם כן, הגיע לכלל אכילה שמי שדעתו יפה אוכלו, ומגיע הוא ליותר מכדי מאכל בן דרוסאי ולא עבדי בי דוגי מקמי הכי. והיינו טעמא דלא אסרי תרי תלת גללי דמילחא לאידך דהא סירוך הוא על פניו, [אלא ודאי דמדינא ההוא דמא לא חשיב דמא אלא חמר בשר,] והינו טעמא נמי דמנא לא מיתסר. ודעת הגאונים ז"ל דדווקא תרי תלת גללי דמילחא אבל מלח טפי או מלח דק אסור שהוא מערב את הכל. וכל הני מילי בבשר תפל אבל בבשר מליח פשיטא דשרי שכבר נפלט על ידי המליחה קצת הדם וכיון שכן כשהוא על האור קודם שיגיע לכלל בי דוגי הגיע לכלל אכילה דהוה ליה חמר בשר. ושאל הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל השפוד שצולין בו בשר למה אינו נאסר, שהרי ודאי קודם שיתבשל הבשר מגיע לשפוד מה שיוצא מן הבשר שהוא [ודאי] אסור, ושפוד של מתכת אפילו מה שבתוך הבשר דינו כחם [כיון... שרואה פני האור] דקימא לן חם מקצתו חם כלו כדאיתא [בפסחים ע"ד ע"א]. ואיכא למימר כבולעו כך פולטו כדאמרי' התם במוליאתא וכל מה שחוזר הבשר ובולע דם מן השפוד חוזר ופולט. אבל אסור ליתן השפוד לתוך תבשיל שהשפוד עצמו אסור הוא.
<h2>דף קיב:</h2>
אמר רב נחמן דגים ועופות שמלחן עם זה אסורין, ואפילו בכלי מנוקב. מאי טעמא דגים רפו קרמיהו ופלטי ועופות קמיטי. פי', קשה עורן שאין נוחין לפלוט כדגים ובתר דניחי דגים פלטי עופות והדר פלטי דגים מיניהו. ואלו בעופות ובשר כי האי גונא לא חיישי', משום דקים לן דעופות ובשר אע"ג דעופות רכיכי טפי אפלו הכי פלטי ציר ושהו למפלט עד דפליט בשר דם וכל היכא דפליט ציר לא בלע דם דדם משרג שריג ולא מבלע כל היכא דטריד בשרא כלל. דאי לא, אם כן אפלו בעופות ועופות נמי, ואפלו בשתי חתכות בשר נמי שאי איפשר לשתיהן לגמור פליטתן כאחת ולא חיישינן דלמא בתר דגמרה חדא פליטתה בלעא מאידך ושרינן בהדיא לקמן למלוח. אלא ודאי כדכתיבנא דכל היכא דטריד לפלוט אפלו ציר לא בלע דם ובודאי מקמי דגמרה חדא פליטתה של דם ואפלו בעופות ובשר. אבל בדגים דרפו קרמיהו חיישי' דלמא פלטי כוליה ציר מקמי דפלטי עופות דמא וכיון דנייח לגמרי בלעי דם ואסירי. ורואה אני דברי האומר דדגים אסורין ועופות מותרין, דהא לא מתסר דגים עד דניחי לגמרי ולא פלטי אפלו ציר ותו ליכא למיחש דפלטי דגים והדר בלעי עופות דכיון דפלטי אפלו צירם, אי משום מאי דבלעי מעופות דבר מועט הוא ולא הדרי פלטי כלל. ונראים דברים גם כן שהכל לפי מה שהוא שאלו בדגי' גדולים ואדם רואה אותם בעין שעדין לא נחו מפליטתן מותר. וכן בשר שנשתה' הרבה במלח שנגמרה כל פליטתו מן הדם ומן הציר ומלחו שם בשר אחר הראשו' אסור כדין הדגים. ודגים שצלאן עם עופות נראה שמותרין ואפלו היו הדגים למטה משום טעמא דדמא משרג שריג ולא מיבלע כל היכא דאיכא פליטה אחריתי כדאמרי' נמי בכבדא עילוי בשרא [קי"א ע"א], ומקמי דניחי דגים לפלוט אפלו ציר ניחי עופות לפלוט דם. ומיהו לכתחילה אסיר הכא בדגים ועופות לצלותן... הדגים למטה ואפלו למאן דאמ' התם במיליאתא כבולעו כך פולטו, הכא אסיר לכתחלה משום ריבוי פליטתם של עופות דם על הדגים כי היכי דאסר לכתחלה בכבדא, ומיהוי בדיעבד כאן וכאן מותר.
רב מרי בר רחל אמלח ליה בשרא שחוטה בהדי בשר נבלה. פי', ונמלחו שתיהן. אתא לקמיה דרבא אמ' ליה הטמאים [ויקרא י"א], לאסור צירן ורוטבן וקיפן. פי', הטמאים רבויא הוא ומרבה מיניה צירן וקיפן ורוטבן. והאי קרא בשרצים כתי', דאיפשר דלא נפקא ליה לשאר איסורין, דמה לשרצים שהן מטמאין בכעדשה, מה שאין כן בשאר איסורין. ובגמ' בפר' העור והרוטב [ק"כ ע"ב] מפרשי' מהיכא קימא לן, אלא דהכא לא איכפת ליה כיון דקושטא הוא דודאי אתרבי לן, והכי אורחא דתלמודא. וכיון דצירן אסירה דינא הוא דמיתסרא האי בשר שחוטה, דאע"ג דפרישנא לעיל דכל היכא דטריד לפלוט ואפלו בעוד דפליט ציר לא בלע דם, אבל ציר ודאי בלע ואפלו [אפלוט] דם וליכא טעמא דמשרג שריג.
<h2>דף קיג.</h2>
ודג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. פי', לא שנוגעין זה את זה אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה. והוא שהיה טהור מליח וטמא תפל. פי', דהשתא טמא לא פליט כלום. אבל אם היו שניהם מלוחין אסורין, דטמא פליט ציר וטהור בלע, וצירן דדגים טמאין אע"ג דמדאוריתא לא מיתסר כדמוכח בע"ג [מ' ע"א], מדרבנן מיהת אסור. ואין צריך לומר שהיה טמא מליח וטהור תפל שהוא אסור משום טעמא דטמא מליח ופולט ציר ומציר מליח מבליע הטהור ואע"פ שלא הגיע הטהור לכלל מליח כרותח משום ציר זה שנוגע בו, איכא למימר לא דמי האי לבשר דעלמא דבשר דעלמא כל זמן שלא הגיע לכלל רותח לא נתחמם הבשר ודינו כצונן, אבל ציר זה שנפלט מן הטמא המליח שהגיע לכלל רותח הציר עצמו רותח ומבליע הטהור, אבל אין בו [כח] כדי להפליט והינו דלעיל דשרינן טהור מליח וטמא תפל שאין הטמא פולט כלום ואע"פ שמגיעין לו טפות רותחות מן הטהור. אבל טמא מליח וטהור תפל אסור הטהור שבולע מטיפות רותחות של טמא. [והוי יודע דאפי' בשניהן מלוחין הם טמא והטהור] מיהו בקליפה סגי ליה דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה, כלומר נוטל את מקומו כדקימא לן לעיל מליח כרותח דצלי וברותח דצלי בעי' ודאי נוטל את מקומו כדאיתא בהדיא בפסח שני [פסחים ע"ה ע"ב]. מיהו בטמא מליח וטהור תפל מסתברא ודאי [כיון דטהור תפל] דבקליפה דוקא סגי ליה דהוה ליה חם לתוך צונן דסגי ליה בקליפה לחודה כדכתיבנא לעיל. ובכל דבר שנאסר מחמת מליחה לא סגי ליה במליחה אחריתי, משום דמליחה מכשרת מתחלה הבשר משום דדם שנבלע באיברים מותר כדאיתא בכריתות [כ"א ע"ב], ואין המליחה [באה] אלא משום דם שפולט הבשר בבשולה מתחלה עד שהמים רותחין שחולטין הבשר ואינה פולטת דם ובפליטה מועטת שמפליטה המלח מתחלה דייה, אבל אין להכשיר באיסור שנבלע בבשר להכשירו בפליטת המליחה שאין לנו ראיה שנפלט הכל.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, ולא פליגי הא דחלליה [בי] טבחא הא דלא חלליה טבחא. פירוש, טעמא דמדיח מתחלה משום דם שעל פני הבשר, שאין המלח מפליט אלא [מה] שבתוך הבשר שהוא לח ומפליט אותה על ידי חמום הבשר שנרתח בשביל המלח אבל לא מה שנתיבש על פניו, ויש לחוש שמא לאחר שנתיבש הבשר וינוח מלפלוט הדם והציר יהא ניתך הדם ויבלע הבשר. וטעמא דמדיח אחר מליחה משום לחלוחית הדם שעל פני הבשר בעוד שהוא פולט. [והוי יודע דהיכא דיהיב ליה לבשר במים רותחין... דמיא חלטו ליה כדאיתא לעיל גבי... שהצריכו חכמים זהו להפליט מן הדם מה שהיה הבשר פולט אלו לא נמלח משיתחממו... לכלל רותחין שהן חולטין ושוב אינה פולטת... ובהכי סאגי דדם שנבלע באיברים מישרא שארי].
רב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפיץ ליה. פי', רב דימי פעמים שלא היה אוכל הבשר עד שמגיע לכלל מליח כרותח והתם לא בעי הדחה שכבר פלט הדם ולא נשאר דם כלל ובנפוץ דמלח סאגי ליה. ודוקא גללניתא דהינו מלח גסה, אבל דקה אינו מתנפץ יפה ולא נשאר על פניו ונשאר בו מן המלח ואיכא דם דשריג על פניו של מלח ואם נותנו כן בקדרה הרי מים שבקדרה מדיחין הדם מן המלח ואיכא דם כל שהיא מיהת. ולענין מלח עצמו שמולחין בו יש לנו לומר בודאי שמותר, שאלמלא כן אי איפשר למליחה שמותרת שהרי דבר [נראה] לעין שהמלח ניתך על הבשר והיה ראוי לאסור הבשר, אלא ודאי שהמלח מותר. ונראה לומר הטעם מפני שהדם נפגם במלח, ואע"פ שיש דם נשרג על פניו כשהוא ניתך הרי הוא ניתך עם המלח ונפגם. ובשעה שהוא מולח הבשר אין שם דם כלל שתאמר שיהא כמבטל איסורין, שזה אינו שבשעה שמולח אין כאן דם כלל והבשר היתר גמור הוא שמותר לאכלו כמות שהוא קודם מליחה ואם מפני הדם שהמלח [פולטן אחר] כך כיון [שלא] נראה בשעת מליחה שוב אינו כמבטל איסורין ואין המלח נאסר בשבילו מפני שהדם נפגם במלח והוה ליה נותן טעם בר נותן טעם לפגם ומותר. ורבי' נ"ר אומר שהדם נשרף במלח, ומכל מקום דוקא דם אבל לא שומן איסור ולא ציר אחר. וכן יש לנו לומר שהכלי שמולחין בו מותר, כיון שהוא מנוקב דקודם שהגיע לכלל כן [שיהא מליח כרותח] כבר כלה כל הדם שעתיד לצאת על ידי המלח. ומזה הטעם גם כן מותר לחתוך מן הבשר המליח בסכין ואין הסכין נאסר [דאי מקמי דהגיע לכלל מליח כרותח... בתר הכי כבר כלה כל הדם]. ובשר שאוכלין אותו כצלי ומולחין אותו כאן ודאי המלח עצמו מותר לאכלו. והטעם מפני שמה שנבלע במלח מן הדם קודם שיראה פני האור דין הוא שיהא מותר מפני שכבר נפגם או נשרף כל שכן במה שבלוע על ידי האור, שבכל מה שנבלע על ידי האור אומרין בו כבולעו כך פולטו, ואם מפני הדם שנשרג על פניו של מלח אין לחוש לו שעל ידי חום האור נמס.
ואמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים, תרגומא הדרא דכנתא ומעיא וכרכשא. איכא דדיק לישנא דאין מחזיקין למימרא דאחזוקי הוא דלא מחזקינן מסתמא [אבל] היכא דאסמיק חיישינן ובעי מליחה. והיכא דלא אסמיק נמי ומלחינהו בהדי בשרא לא מיתסרי כל היכא דפלטי ציר, דהא קימא לן דכל היכא דטריד לפלוט כלל ואפי' ציר לא בלע דם. ואיכא דאמרי דאפי' לבתר דפלטי ציר נמי כיון דלאו בני דמא משרג שריג מיניהו ולא בלעי מיניה וחדוש הוא [לומר] דלא בלעי דמא לעולם ואין לו סמך.
ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. קמ"ל שמואל דאע"פ שהיה איפשר בכלי שאינו מנוקב להכשיר [הבשר], כגון כלי גדול שמניחין הבשר בדפנותיו ולא בקרקעיתו, אע"פ כן אינו ראוי שמא יפול [הבשר ב]קרקעיתה של כלי ויאסר וקרוב הדבר לבא לידי איסור שיפול הבשר לשם.
רב ששת מלח ליה גרמא גרמא, תרי מאי טעמא לא דלמא פליט האי ובלע האי. פי', שאי אפשר לשתיהן לגמור פליטתן כאחת וכשגמרה האחת בולעת מן האחרת, חד נמי דלמא פליט האי גיסא ובלע אידך גיסא, אלא לא שנא. פי', דכל היכא דטריד לפלוט ואפי' ציר לא בלע דמא ומסתמא קודם שגמרה פליטתה של ציר גמרה האחרת פליטתה של דם לגמרי.
ואמ' שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה [הרי זה] מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. [ואיבעיא לן גוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים] הא לדידיה אי בעי ליה למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסיר למיכל מיניה באומצא. פי', בלא מליחה, כדאמרי' בהדיא באומצא, דלישנא דאומצא הכי משמע בשר חי בלא מליחה כדפרישנא לעיל בפירקא קמא [י"ד ע"א]. ולא איפשיטא ולחומרא. בחתיכה ומליחה ודאי שרי, דכל מחמת דם סגי ליה בחתיכה ומליחה כדפרישנא לעיל [צ"ג ע"ב] [גבי אומצא דאסמיק].
המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר עליו בלא תעשה. פי' בגמ', אינו בא לידי לא תעשה אפילו בשאכלן כאחת. וסתמא כר' עקיבא דאמר בגמ' דבשר עוף בחלב לאו דאוריתא אלא דרבנן. ושאר מתני' פרישנא לה.
מתני' בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. פי', איסור הנאה נפקא לן בגמ' מדכתיב [שמות כ"ג] לא תבשל [גדי בחלב אמו] שלשה פעמים. אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. [פי', מדכתיב גדי בחלב אמו ומשמע... אמו טהורה דכותיה.] ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים, פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה. פירוש, מדכתיב גדי שלשה פעמים. וכי היכי דלעיל [ק"ד ע"ב] אמרינן עוף וגבנה נאכלין באפיקורן משום דעוף דרבנן, הוא הדין לחיה. ומיהו בין חיה בין עוף אסורין באכילה מדרבנן בחלב כאחת, ואם נתבשלו בחלב אסורין בהנאה מדרבנן.
<h2>דף קטז.</h2>
[מתני'.] קיבת הנכרי ושל נבלה אסורה. [פי', כל היכא דאמרינן קיבה מסתמא הינו חלב שבקיבה.] המעמיד בעור של קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. פי', בששים, או סמכינן אקפילא היכא דליכא למיקם אשיעורא. כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה. אטו קיבת נכרי לאו נבלה היא, אמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבלה. פי', והא ודאי פשיטא דשחיטת נכרי נבלה [י"ג ע"א], אלא רבותא משום קיבה גופה דאשמעינן מתני' דקיבה גופה אע"ג דאתי מעלמא אסורה. ומי אמר שמואל הכי, והא אמ' שמואל מפני מה אסרו גבינה של גוים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה. הא קיבה גופה שריא. פי', משום דאתי מעלמא. לא קשיא, כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. פי', כי אמר שמואל חדא קתני לתרוצא למתני' איירי שמואל בדינא דקודם חזרה [והתם אמר שמואל דקיבה גופה אסורה]. והכי אמ' [שמואל] מפני מה אסרו גבינת הגוים [מפני שמעמידין אותה בעור קיבה הא קיבה גופה שריא דמתדנא קיבה... כההוא בהמה שינקה זו ממנה], אמר טעמא דהלכתא דהיא בתר חזרה. והשתא אמרינן היכא אשכחן להאי חזרה דתנן [ע"ז כ"ט ע"ב] שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת הגוים, מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה, אמר לו והלא קיבת עולה חמורה ממנה מקיבת נבלה. פי', חמורה באיסורה מנבלה והיא כלה כליל. ואמרו חכמים כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה. פי', דלאו מגופה היא. וחזר בו ר' יהושע ואמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת ע"ז. פירוש, ופרישנא התם בע"ז [ל"ה ע"ב] משום דניחא ליה בניפחה ואפילו פרש שבמעיו אסור, מה שאין כן בקרבנות שמים, [משום הכי אפי' בעולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה] משום דלאו מגופה הוא אלא כמונח בקערה. אשתכח השתא דבתר חזרה קיבה משרא שריא אלא אם כן של ע"ז [משום דניח ליה בניפחה]. דיקי' בגמ' אמתני' דתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה [קיבה] גופה לאו בתר האי בהמה גרירא אלא בתר ההיא דינקה מינה, והא קתני רישא קיבת נכרי הרי זו אסורה אלמא דקיבה גופה בתר [האי] בהמה מיתדנא. ואמרינן, אמר רב יצחק אמר ר' יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה. פי', רישא דמתני' דקתני קיבת נכרי הרי זו אסורה קודם חזרה דאסרינן קיבה לדון עליה כדין הבהמה שהיא כגופה. וסופא דמתני' דתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה היא בתר חזרה דאמרי' קבה נדונת כאותה [שינקה] ממנה אבל דין חלב גמור יש בו לכל דבר ולהכי אסרינן לה. והלכתא כמתני' דלאחר חזרה [דכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דבתר ההיא בהמה דינקא מינה גרירא], אבל דין חלב גמור יש בו לכל דבר ואפי' מן התורה דמעלמא אתי ודינו כאלו מונח בקערה. ומה שאמרו בע"ז על זה דפרשא בעלמא הוא, לאו למימרא דהוי כפרש דהא הכא אסרי' ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. אלא לומר שפרוש מגופה ואינו כגופה. והילכתא אין מעמידין בעור קיבה. אלא בקיבת נבלה, ובקיבת טרפה שינקה מן הכשירה, ולא בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה. ויש בכאן טעות ברוב הנוסחאות מפני שאינו מעיקר התלמוד אלא תוספות רבותינו הראשונים ז"ל ואינה מכוונת [ברוב הספרים], ואף בדברי רבי' אלפסי ז"ל שכתב קיבת כשירה שינקה מן הטריפה מותרת, דסבר [רבי'] דפרשא בעלמא הוא. כלומ', כרעי של בהמה [הוא] חשוב, ואין דבריו מכוונים בזה ומה שכתבנו הוא האמת.
